הראשון שלי

שלום לכולם,

שמי איתי בן-אליעזר וזהו הפוסט הראשון שלי. לפני שנה וארבעה חודשים יצא לאור ספרי הראשון (והיחיד עד כה), "על אודות יונתן", בהוצאת כרמל. בזמנו, כשהספר יצא, לא חשבתי לנסות ולהגיע לקהל קוראים רחב יותר דרך רשתות חברתיות כאלו ואחרות, בלוגים וכו'. לא ידעתי איך לאכול את המדיום הזה. ועדיין אינני יודע.

למען האמת, מדובר בפוסט הראשון שלי אי פעם. מעולם לא ניהלתי בלוג, לא הגבתי ולא טיקבקטי, וזאת למרות שבשנים האחרונות כתבתי לא מעט מאמרים וכתבות עבור גופים כאלו ואחרים באינטרנט. שנים רבות פחדתי מהאינטרנט ומכל התפתחות טכנולוגית שמאיימת על ההיטמעות הנוחה בתוך היומיומי המוכר – כולל בלוגים. אני עדיין נרתע מהמהירות והאינטנסיביות שבה אני מוצא את עצמי מתנהל לפעמים מבוקר עד ערב – מבטי מזגזג בין מסך מחשב לצג הסלולארי ואצבעותיי מתקתקות ללא הרף. לא מזמן צפיתי בסרט עתיר טכנולוגיות לואו-טק משנת 1973 בשם "השיחה" (ג'ין הקמן במיטבו). זעקתי לחבר שישב לידי: "הדברים היו הרבה יותר פשוטים פעם. בשביל מה אנחנו צריכים את כל ההתפתחויות הטכנולוגיות הללו?"

ובכל זאת, אני כאן. איני יודע למה לצפות – ויש בכך גם מן ההתרגשות. מה שמוביל אותי לנושא שמלכתחילה חפצתי לכתוב על אודותיו בבלוג ראשון זה: מה אני מרגיש כשאני כותב?

החוויות החזקות ביותר שלי מכתיבה עדיין קשורות לתהליכים שעברתי בזמן כתיבת הרומן הראשון שלי: אותן תחושות מהוות עבורי סוג של ברומטר ומקום מבטחים ממנו אני מרשה לעצמי לצמוח כיום ככותב (ואף בבוא העת, למרוד בכותב שהנני). כשכתבתי את "על אודות יונתן", רצתי עם הדמויות שבדיתי במשך שנה וחצי של כתיבה, ולאחר מכן בעריכה, בעימוד, אפילו בעיצוב העטיפה ועד לחנויות ותגובות הקוראים. בשלב מסוים בתהליך הכתיבה נתקלתי בציטוט של הסופרת אליס ווקר, בו היא מודה לדמויות של ספרה "הצבע ארגמן" על שהזמינו את עצמם אליה והואילו לאכלס את הרומן שכתבה (לא בטוח שכך התנסחה במדויק; כך אני זוכר את זה, בכל אופן). הציטוט של ווקר נגע בי. באותה תקופה של כתיבה אינטנסיבית הרגשתי שאני כותב ממקום אחר מאשר בו כתבתי בעבר – מקום יותר כן ונכון עבורי. ווקר גרמה לי להבין שבאותו תהליך ספציפי של כתיבה – ובניגוד לחלק גדול מכתיבתי בעבר – נמנעתי מלשפוט את הדמויות שלי, אפשרתי להן להתפתח ולחיות את עצמן. עטפתי אותן אז בחום, על כל מה שהן היו וייצגו, ואהבתי כל אחד ואחת מהן. בסוף היום רציתי לומר להן, כמו שאמרה ווקר, תודה שהגעתן. כיום אני משתדל לכתוב מהמקום הזה, שמעניק לי את היכולת לאהוב, להשעות כל שיפוט, ולראות לאן כל זה יוביל. לפעמים הרבה יותר קל לכתוב כך מאשר לחיות כך.

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה: כתיבת פרוזה עלולה להיות קשה, מתישה, לעיתים המוזות משתתקות ולא תמיד קל לגייס את "הישבן" לישיבה ממושמעת ופשוט לירוק את כל המחשבות שמתרוצצות בראש אל הדף הלבן. אבל כשזה עובד – כשהמלים, שמצטברות לכדי משפטים, שמצטברים לפסקאות, שהופכות לעמודים – משהו בבטן מתחיל לזוז. ונהימה רכה של גיטרה חשמלית א-לה ניל יאנג מתהפכת בתוך הקרביים. אני זוכר (וזה לא דבר שהתרחש בתדירות גבוהה) שאחרי משפט או פסקה מסוימת הייתי מתרומם מהכיסא ומרגיש את זה – קראתי לזה תחושת הרוקנ'רול. אולי בגלל שאני לא מנגן ותמיד קצת קינאתי בנגנים – אבל לפעמים הרגשתי שאותו משפט/פסקה/פרק הוא כמו ריף על גבי גיטרה פנימית, ולרגע יכולתי לומר שאני חווה את מה שהם, הנגנים, חווים. אומרים שהעט חזק מן החרב: עבורי הוא שווה ערך, בימיו הטובים, לגיטרה חשמלית ומערכת תופים.     

כמובן שקשת הרגשות שצפות ועולות במהלך הכתיבה רחבות הרבה יותר; חלק ניכר מהקסם הנו האקט הלא-מודע שבכל העניין. הניסיון להגדרה נוגע ברגש, אך חוטא במניע לרגש. כי לפעמים לא אדע אם אני הוא הכותב את הספר/סיפור/פסקה/משפט, או אולי המילים הן אשר כותבות אותי. האם האקורדים של הגיטרה הפנימית פורצים החוצה ומלמדים אותי לנגן? בתקווה שהכתיבה כאן, בבלוג, תפרום ותחבר את כל המלים מחדש.