מה לעשות עם כל החופש הזה

 
לפני מספר ימים סיימתי לקרוא את "הומלס", ספרו האחרון של הסופר והעורך ירון אביטוב, שגם ערך את ספרי הראשון והיחיד עד כה, "על אודות יונתן".

"הומלס" בנוי כאפיזודות קצרות בהם משוטט הגיבור הראשי חסר הבית ומחפש מקום מחסה. אך יותר ממקום מחסה מן עוולות הרחוב, מעוניין ההומלס של אביטוב ליצוק משמעות אל סדר החיים החדש אליו נקלע. במלים אחרות: הוא שואל את עצמו מה לעשות עם כל החופש שהושלך לפתע לכיוונו.

שאלת החופש העסיקה את אביטוב גם בספרו הקודם, "האורות של מיאמי", המורכב מסיפורים קצרים העוסקים בתושביה של קובה השבויים בקסמם של ארצם מחד, ומאידך משתוקקים לברוח ממנה, או לכל הפחות למצוא אלטרנטיבה לאידיאולוגיה המהפכנית שאביטוב מתאר כמניפולטיבית, עריצה ומלאה בצביעות. ב"מיאמי" משורטט אביטוב את החופש בין גבולות של מציאות (האי) לבין פנטזיה (השכנה המתירנית מעבר לים). התשוקה לחופש מתבררת כקטלנית (מרקו, גיבור הסיפור "חבלים", מספק  לחבריו חבלים לחיזוק רפסודה ותולה את עצמו עם אותם חבלים לאחר שחבריו מפליגים לארצות הברית בלעדיו). בסיפור "שנה טובה אנריקה" מוסר ההשכל הוא קנטיאני: הגיבור מצליח להשיג חופש גיאוגרפי אך חסר את היכולת להשתחרר מיצר ההרס העצמי שמאפיין אותו ואשר מוביל אותו לבסוף לכלא. ובסיפור "האורות של מיאמי", המתאר חירות תודעתית מול חיים נוחים אך משועבדים, מביט גאייגו, חבר המפלגה הנאמן, באורות בית הכלא הגדול שניצב מול ביתו ושואל את עצמו: האם אני חופשי? היתכן ופבלו, האסיר הפוליטי שמביט בי כל יום מחצר הכלא, חופשי יותר ממני? 

"האורות של מיאמי" מציג את החופש כחמקני, סתירתי, כדילמה התלויה בבחירה של תושבי האי להשלים עם גורלם או לממש את מאווי ליבם – בידיעה שהמחיר עלול להיות כבד.  ב"הומלס", החופש האנושי מתואר כחלק בלתי נפרד מקטגוריות ה"יש" ו"אין" הקפיטליסטיות – להומלס אין בית, הוא קודם כל מה שהוא אינו, ולכן הוא חופשי. אך אביטוב צועד עם שאלת החופש צעד רחב קדימה כאשר הוא מחליט לתאר את מצבו של ההומלס כקומדיה של אבסורד, כטרגדיה גרוטסקית וכמעשיה (fable) אקזיסטנציאליסטית. תחושת האבסורד בולטת מתחילתו של הספר ועד סופו המר. להומלס, לו אין אפילו שם, חי מאפיזודה לאפיזודה, מפרק קצר אחד למשנהו. והוא אכן ממשיך לחיות – למרות שבפרקים מסוימים הוא מת. ראשו נערף בפרק אחד. גופו נקצץ במטחנת בשר בפרק אחר. עיניו נעקרות ע"י עקרת בית משוגעת בפרק שלישי. דמו נשתה ע"י כת מפחידה בפרק נוסף. אך ההומלס תמיד חוזר לעצמו בפרק הבא, נקי משריטה. ההומלס מסוגל למות ולקום לתחייה. הפרקים מנותקים זה מזה, שרירותיים. כאילו אביטוב מציע מגוון אפשרויות חיים (ומוות) ומבקש מהקורא לאמץ להומלס גורל. זהו חופש אבסורדי, ניסוי בחופש ספרותי, כתיבה משוחררת ששורה על הסופר עצמו כמו על גיבורו – ובסופו של דבר משפיעה גם על הקורא. זוהי מעלתו הגדולה של הספר.

בסופו של דבר, נותרים עם התחושה שגורלו של ההומלס שרירותי לחלוטין עבורנו. האם מה שתואר בפרקי הספר אכן בעל משמעות, יתכן ובעל משמעות, או כלל ללא משמעות? משנתו האידיאליסטית של הפילוסוף ג'ורג' ברקלי קובעת: אם אתה לא יודע מזה או מכיר את זה, זה לא באמת קיים. ומי הם ההומלסים אם אינם הלא ידועים, הלא מוכרים. ההומלס של אביטוב מתקיים מהחופש הניתן לאלו שאינם מזדהים דרך המסנן הבורגני המקובל. זהו חופש שניתן במתנה, שנזרק כלאחר יד. ההומלס מתחיל לחוות את עצמו, מפרק לפרק עד לסיום הטראגי של הספר, כבעל משקל נוצה, כגרגר. להומלס אין רכוש, אך מערכת היחסים שלו עם חפצים שונים חורגת מהקונבנציה הקפיטליסטית-צרכנית. הוא לא מכבס בגדים, הוא מתכבס בעצמו במכונת כביסה. אין לו כסף לתרופות, הוא מחפש מחסה בתוך קופסת משככי כאבים. אין לו כתובת למשלוח דואר, אך הוא חי בתיבת דואר.

סיפורי "האורות של מיאמי" סופרו מפי אביטוב כמעיןfolktales  שעסקו באנשים המתמודדים עם אותה אדמה קשוחה שהם כה מיטיבים להכיר. "הומלס" מתכתב עם "האורות של מיאמי" לא פעם ולא פעמיים. ההומלס בונה רפסודה מחבלים ומנסה להפליג לעבר עתיד טוב יותר, בדומה לרבים מגיבורי "האורות של מיאמי". ההומלס חסר שם, וכך גם הגיבורה האמיתית של "האורות של מיאמי" – אותה "ארץ", "מדינה" ו-"מולדת" שתצלומה מתנוסס על עטיפת הספר. אך הדיון בחופש הוא אחר. השפה שונה. זוהי שפה מלוכלכת, רווית ריח ביבים, לא קלה לעיכול. זוהי שפה שיש בה מן הבדידות והיא בחירה כה מתאימה לספר זה, המעצימה את האבסורד העצום עמו מתמודד המחבר בהצלחה.