מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
***
כְּבַר אִי אֶפְשָׁר
לִקְרֹא אֶת הָרָאוּי
לְקַבֵּל אֶת הַמָּצוּי
לִכְתֹב מִבְּלִי לְהִקָּרַע
לְפִסּוֹת נְיָר סוֹתְרוֹת
כְּמוֹ –
עֵץ עָתִיק שֶׁלְּשָׁדוֹ שָׁדוּף
מוֹרִיק מִתּוֹךְ אִינֶרְצִיָּה –
אוֹ נֵס חֲסַר חֵן –
בּוֹדֵד בִּטְּרָשָׁיו
אָדִישׁ לְרֵאשִׁיתוֹ
פָּגִיעַ בָּעֲלִיל
תָּקוּעַ כְּמוֹ דַחְלִיל
מַבְרִיחַ צִפּוֹרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ מִזְּמָן.
שיר אֵיינוּת נפלא בנוראיותו
חותמת על האוכסימורון של גיורא. ויחד עם זאת יש משהו מחויך בטון הלקוני של השיר.
עץ עתיק מוריק מכח אנרציה,
דחליל מבריח צפרים שנעלמו מזמן ופיסות נייר סותרות.- שורות שאינן עוזבות את הקורא.שיר זה שלך רות מביע אינות נוראית כדברי גיורא, אך גם את כוחם המשגע של החיים.
עפרה
חזק כמו מכת אגרוף
לכתוב מבלי להקרע
לפיסות נייר סותרות
רות, שיר כואב שמנסה להתרגל ליאוש. צריך לזכור לעץ את חסד נעוריו…
רות שלום!
לצערי השיר הזה גורם לי תחושה קשה של סתירה פנימית. כלומר; את מה שאת אומרת שכבר אי אפשר – "לִקְרֹא אֶת הָרָאוּי/ לְקַבֵּל אֶת הַמָּצוּי/ לִכְתֹב מִבְּלִי לְהִקָּרַע/ לְפִסּוֹת נְיָר סוֹתְרוֹת" – את משווה לדימויי נוף וצומח המציירים תמונה אכזרית של כיליון עצמי. העץ העתיק הופך ל"נֵס חֲסַר חֵן – בּוֹדֵד בִּטְּרָשָׁיו/ אָדִישׁ לְרֵאשִׁיתוֹ/ פָּגִיעַ בָּעֲלִיל", האם הדיבור הציני והכואב; "תָּקוּעַ כְּמוֹ דַחְלִיל/ מַבְרִיחַ צִפּוֹרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ מִזְּמָן." יחזיר לעץ ולך את הקול החי והצומח (שהוא קולה של שירתך)? תמהני.
בברכה ~ רוחה
רוחה יקרה, אין בשיר שמץ ציניות. תודה על תגובתך.
רות
לרוחה
תמהני על התמיהה שלך.
זה לא שזה בלתי אפשרי שתהיה סתירה בשיר. הרי אנחנו לא עשויים מקשה אחת ולפעמים פועלים בנו כוחות סותרים, שהשיר מביאם.
אבל זה לא המקרה כאן.
החלק הראשון מתאר את המצב הקיומי "הריאלי" שבו נמצאת המשוררת, מצב שבו אין שום נחמה והקלה למכאובים בשום פעילות פיזית או רוחנית.
החלק השני מסביר ומעמיק את עצמת הקיום האומלל חסר התוחלת בדימוי לעץ ש"סימני החיים" הקליניים ההכרחיים,עדיין פועלים בו, אך אף אחד לא בא להסתופף בצילו, להפך ,צורתו וחולשתו הבריחו מזמן את הציפורים.
רות יקרה,
שיר נפלא. אני מזדהה עם דבריה של עופרה קליגר.לא אוכל לשכוח את "תקוע כמו דחליל/מבריח ציפורים שנעלמו מזמן."
תודה ושבת שלום לכל המגיבים לשיר שנכתב זה עתה ודן בהווה שלי. מקווה שאתם בטוב, ככל שניתן.
רות