מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
אז
רוֹכֶשֶׁת הַשְׂכָּלָה
רוֹחֶשֶׁת מֵידַע
וּמַתַּי אֵדַע לִחְיוֹת
כְּמוֹ אָז –
בֵּין פִּרְחֵי בָּר וְקוֹצִים
נְמָלִים וַחֲרָקִים שֶׁהִכַּרְתִּי וּשְׁמָם לֹא יָדַעְתִּי-
לוֹכֶדֶת פַּרְפָּר בַּעֲדִינוּת
וּמְשַׁחְרֶרֶת?
ינואר 2012
ינואר 2012
נוסטלגיה איכותית וצודקת, רות.
כמה יפה ניסחת זאת.
תודה חנוך.
רות
שיר געגוע קצר ויפה
רות את יכולה לצאת לטבע ולהרגיש כמו אז
גם אם לא תלכדי את הפרפר
בֵּין פִּרְחֵי בָּר וְקוֹצִים
נְמָלִים וַחֲרָקִים שֶׁהִכַּרְתִּי וּשְׁמָם לֹא יָדַעְתִּי-
דוד, איש הטבע שבינינו,
לצאת ולראות. אף כי זה קשה.
גם היום אני נפעמת למראה הכל, אבל אז לא הייתה השניות במצב.
תודה
רות
זה נכון רות
אך הרי אומרים שכשאנחנו מתבגרים אנחנו נעשים יותר ילדותיים
אז בואי נשחרר את הפרפר גם אם לא תפסנו אותו
תודה
ביטוי מקסים לתקוות "חדש ימינו כקדם" ולשאלה האם יצאנו ניזוקים מהקידמה? בעוד שיח הקיימות (sustainability)נוטה להיות תועלתני ולהתרכז במניעת נזקים ובשימור מערכות טבע לצרכי פיתוח עתידי, את מבטא שאיפה וגעגוע לחיי טבע ברמה האישית ביותר.
ובכל זאת, אהבתי את הכנות שלך בהתייחסות לעבר: "בין פרחי בר וקוצים" – אינך עושה אידיאליזציה של מציאות העבר, ואת מאירה בגדר שאלה את שחרור הפרפר….
תמר
תמר, עירנית לכל מילה ומצב. היה אז משהו בשילוב צמחי הבר, והחרקים מכל סוג…
רות
אהבתי את הסוף. אבל את משחררת..משוררת.
אביטל נפלאה, רגישה לחיים.
היופי הוא בריחוף הצבעוני ובמרחב שהיה ללא הדברה קטלנית.
רות
לעולם נתגעגע ל"אז"?
ל"אז" כזה- כן
הפוסט הבא שלי מוקדש לך
איזה שיר יפה!
לוסי יקרה -אין כמוך.
תודה על התגובה והציור הנפלא.
רות
השאלה באמצע השיר"מתי אדע לחיות "חדרה לתוך הבטן. שאלה קשה זו נשאלת בתוך תאור טבע שברירי של פרפרים,פרחי בר וקוצים.ניגודיות מכמירת לב
עפרה, קראת נכון בין השורות.
תודה
רות
המוסיף דעת לעיתים מוסיף מחסום,מאבד את הזיקה הילדית הבלתי אמצעית אל הטבע ,אל עצמ
ואת הכשרון האינסטנקטיבי הזה לחיות
פשוט לחיות כמו צמח בר
צ"ל – אל עצמו- תיקון טעות מלמעלה
חנה חכמה, אהבתי את קריאתך.
תודה
רות
מאת: נורית פרי
בְּיַלְדּוּתִי הָיִיתִי יוֹצֵאת עִם אָבִי לָדוּג
וּמִשֶּׁנּכְִמַר לִבִּי
הָיִיתִי מְשַׁחְרֶרֶת אֶת הַדָּג מִקְּצֵה הַחַכָּה
מַחֲזיִרָה אוֹתוֹ לַמַּיִם.
וְעַכְשָׁיו
בְּכָל חַג
אֲנִי מְנַסָּה לִתְפֹּשׂ רְגָעִים
בְּקַרְסֵי חַכָּתִי
מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהֶם מְפַרְפְּרִים
מְבַקְשִׁים לִצְלוֹל לְיַם הַנְּשִׁיָיה
וְלֹא מְרַחֶמֶת
איך שואל יהורם גאון בקולו הערב : איפה הם הימים שלא ישובו עוד ?
השיר שלך רות שואל גם הוא שאלה קשה מדי:)
כמו השיר הוידויי , היפה של נורית
ואצל שתיכן מופיעים (מ)פרפרים 🙂
נורית יקרה,
השיר לעיל, ששלחת לי אישית, בתגובה לשירי- נפלא. היה מגיע לו להופיע באופן עצמאי. מעריכה מאוד את הזדהותך.
תודה
רות
רות יקרה, תודה. אהבתי את השיר שלך. אני מכירה את הרצון לתפוש את רגעי התמימות הזאת של פעם…
נורית
הי ריקי,
השאלה של כולנו זהה, ואכן גם יהורם גאון מעלה אותה, נחמד להיזכר בקולו הערב.
תודה
רות
התשובה לשאלה: עכשיו, כשבזכות כל מסעות הלימוד שלך ההערכה לטבעי ולפשוט ולצנוע גדלה. שיר מאוד יפה כי הצורה שלו המינימליסטית משקפת את תוכנו. בעצם הצורה כבר מבשרת איזה נתיב בחרת
תודה נועם על שהשיר נראה לך, נהניתי מאבחנתך על הדרך.
לִחיות את הטבע, במקום להגדיר אותו. כמה יפה, רות, כמה נכון.
כדרכך תלמה, קצר וקולע.
תודה, רות
רות הי,
יפה מאוד (ונדמה לי שמבטא את הרצון לצמצם את הפער בין המציאות לבין הדיבור אודות המציאות).
והשיר של נורית — מקסים (ואולי מבקש לצמצם את הפער בין עצמנו לבין זכרונותינו).
ויפה החיבור בין השניים.
צדוק
שלום לך צדוק,
תגובתך הכפולה לשירי ולשירה של נורית משמחת במיוחד. שוב, תודה לנורית פרי ולך , צדוק.
רות
תודה צדוק על דבריך.
שבת שלום
נורית