רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
שיר מדויק שמתמודד עם מיתוס שכתוב יפה כל כך ודוקר באימה של כולנו (אמא ואבא אוהבים אותי? מי שווה יותר – אני או אחי?) – מתמודד ויכול לו.
שיר מעניין
אכן ישראל אבינו, היה בן אדם לא נחמד במיוחד וכל הענין הזה של עם הבחירה מקורו למעשה במעשה הונאה… אז אולי יש רגליים לטענה שאנו, בני ישראל, רמאים בני רמאים…?!?
אהוד, קנאת אחים מקורה בקין והבל, כלומר בכל משפחה. חשוב על יעקב הדחוי שנים רבות מפני אביו המעריץ את בנו הכוחני, בעקבות הטראומה של העקידה. חשוב על כל המחזרים של פנלופה שעה שאודיסאוס תועה בדרכים, הם מנסים להשתלט על רעיתו וממלכתו הקטנה. קרא תולדות עמים מראשית ההיסטורי ועד היום. יש משהו פוגע בהכללה רמאים בני רמאים. משהו שאינו הולם אותך, עד כמה שקראתי בבלוגים.
הזדהיתי עם עשו והנה ברכת אביו התגשמה והוא מצליח.
נפלא. אני בדיוק עורכת טקסט מסוים שקשור בסיפור יעקב ועשיו, איך זה מחבר אותי.
את ממחישה היטב את הטרגדיה במילותיך ואף במקצב המותח המוביל לסוף העצוב ביחסים בין האחים.
תודה לכן יעל ותמר.
לכל הזקוקים לעזרה, נא לעיין הקישורית הבאה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA_%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%92%D7%93%D7%99%D7%94
תודה על הטרחה. המונחים בהם השתמשתי מוכרים, אבל נחמד לעקוב אחריהם, אף כי השיר "כתב" את עצמו. השיפוט -בידיכם.
לנחבא –
התשתית התיאורטית הנעלה שהוצמדה לשיר אינה מוסיפה מאום לניגון החסר לטעמי בשיר המתחצץ בפה, אלא מכבידה כריחיים על צוואר השיר.
מבקשת לדייק את התחושה שלי – הפער הוא בין הבסיס הפילוסופי של השיר לבין החריזה הפשוטה מדי. אני חושבת שהפער הזה פוגם מאד.
לרות.
אני מרגיש ששיר זה הוא המשך לדיון שניסיתי להעלות קודם.
עד כמה "מותר" לנו להעזר בארמזים ממקומות אחרים.
אין ספק שהארמזים שהשתמשת בהם בשיר מעצימים ומעבים את המלחמה התמידית האנושית. השאלה היא אם הארמזים האלה הגונים כלפי השיר וכלפי הקורא.
בשיר הקצר הזה ובשמו נשענת על ספר מסוים של ניטשה שהוא מתייחס בו למיתולוגיה היונית.
גם נימרוד שבשיר הוא לא נימרוד המקראי (שמוזכר במקרא בחצי פסוק סתום) אלא זה של ספרות ימי בית שני. ולסיום כמובן דמותו המקראית של עשיו.
בימינו אלה קל יותר לפענח את השיר ה כי יש בו מפתחות: הקורא יכול להקליד בגוגל: ניטשה ,נמרוד, (בתקוה שאת הארמזים על עשיו הוא יזהה).
אני ,באופן עקרוני נגד שימוש בארמזים בצורה זו. אבל כבר העיר לי משורר שהפניתי את תשומת לבו לסוג דומה של ארמזים שהוא השתמש בם ,ואמר לי: אני כותב לאנשים אינטילגנטיים שיודעים את כל הדברים האלה.
דעתי כאמור שונה.
לגיורא פישר.
לדעתי אתה שוגה שגיאה עקרונית בעמדתך נגד ארמזים וכו'.
אין שום טעם לומר מראש אם שימוש ספרותי כלשהו מותר או פסול. המבחן הוא היצירה עצמה: האם התוצאה (כלומר האיכות המושגת) מצדיקה את השימוש אם לאו.
אין לדעתו של הקורא משקל כלשהו בבחירת האמצעים. מי שחפץ בדעתו של הקורא מתבקש לסור אל אגף כותבי רבי-המכר ולא לעסוק בספרות.
לגיורא לשם.
אבהיר את עצמי:
אני לא נגד שימוש בארמזים. גם אני משתמש בהם. אלא שאני משתדל לשלב אותם באופן טבעי ביצירה. בבחינת: מי שמכיר מרויח ומי שלא מכיר יבין את היצירה גם אם יחמיץ רובד מסוים שלה.
אני אשתדל להמנע מלהשתמש בארמז שבו תלויה הבנת היצירה כולה.
אתה אומר:
"אין לדעתו של הקורא משקל כלשהו בבחירת האמצעים. מי שחפץ בדעתו של הקורא מתבקש לסור אל אגף כותבי רבי-המכר ולא לעסוק בספרות."
אני לא חושב שצריך להיות בוטה כל כך ביחס אל היוצר המתחשב בקורא.
באופן טבעי כשאני כותב עולים במוחי ארמזים משכבות תרבותיות שונות שספגתי במשך השנים ,אבל אני בוחר לעתים "לתרגם" אותם לתוך השיר עצמו.
אני לא חושב שאני מרדד בכך את היצירה אלא ש…
(אני מתלבט איך לנסח את הדברים בלי להשמע גס ,במיוחד כלפי רות שאני מאד מאד אוהב את כתיבתה)
… לפעמים אני רואה בגישה כמו שאתה הצגת סוג של יהירות וסנוביזם.
הקורא חשוב לי. אני לא אעשה שום דבר שיפגע באיכות היצירה שלי כדי "לרדת לרמתו של הקורא הבור" . אבל אני חושב שראוי שהיוצר יכתוב יצירה שתהיה "משק אוטרקי" שתתפענח מתוך הנתונים של עצמה.
בלי להתייחס ליצירה שלפנינו ,הסתמכות יתר על ידע מוקדם של הקורא היא גם סימן לחולשת היוצר שזקוק לקביים כדי ליצור את האפקט הראוי, ולעתים שימוש כזה הוא סוג של דגל האומר: תראו כמה חכם ומשכיל אני וכמה אתם בורים אם אתם לא מבינים או יודעים את כל האוצרות (החיצוניים )שהטמנתי ביצירתי.
אתם לא ראויים ליצירתי ובודאי לא ראויים לזהם את הספרות העברית.
כמובן, הויכוח כאן הוא לשם שמיים, והניסוח הבוטה שלי בא כנגד הניסוח שלך.
כל יוצר יבחר את הדרך שלו המתאימה לו ויסביר לעצמו את הצלחתו או חוסר הצלחתו לגעת בקוראים או בנצח.
בברכה
שלך
גיורא פישר
לגיורא פישר,
הדיון הוא לשמה של הספרות.
הניסוח שלי תמיד חד (ואולי גם בוטה לעתים) גם מפני שהבלוג אינו מעניק רצועה רחבה להבהרה, ולא רק משום שדעתי בעניינים מסויימים חד משמעית בתכלית.
אני באמת פוסל מכל וכל את ההתחשבות בקורא: יצירה היא בריאה ולא ויעוד דמוקרטי.
העניין אינו במה שהקורא יודע או לא יודע אלא בהכרחיותם של החומרים שמהם בורא היוצר את עולמה של היצירה.
מכיוון שאיננו בוראים את הספרות מראשיתה אלא נמצאים במקום כלשהו בהסתעפויותיה, אין לנו בררה אלא להיאחז לעתים בחומרים שכבר נוצרו בגזע ובעלים של עץ הספרות שאנחנו מענפיו.
ובאשר לאהבת יצירתה של רות, אהבתי מתקיימת זה עשרות בשנים…
לגיורא לשם
בקשר לרות (אל תסמיקי!) אשריך!
בשבילי זו אהבה חדשה בזכות "הבננות".
ולעניין העקרוני שעליו כתבנו:
ציינתי בתגובתי הקודמת וגם בהזדמנויות קודמות שאני לא נגד ארמזים וגם לא נגד ארמזים שעליהן נשענת היצירה. אבל אני חושב שיש לציין זאת אולי בצורה של פוט נוטס.
אבל גם כך ,אני אשתדל לבנות את היצירה בצורה כזו שלא תשען על עניינים חיצוניים. אני מאמין ש"התרבות" שהיוצר ספג באה לידי ביטוי ביצירותיו בלי שהוא יפגין אותה.
אתה מאד חרד לטוהר ולכבוד "הספרות". אבל אני חושב שדווקא הגישה שלך פוגעת בויטליות ובכוחה של היצירה לשרוד את הזמן. כי "התרבות" היא תלוית זמן ומקום ובמשך השנים יש שינוי בהערכה של יצירות או הארסנל שאדם "משכיל" בונה.
לכן, אם ניקח שתי יצירות מצוינות שאחת מהן נשענת על מקורות וארמזים תרבותיים והשניה חפה מהם. רוב הסיכויים שהיצירה האחרונה היא זו שתשרוד והיא זו שתובן ןתקרא גם בטימבוקטו עוד מאתיים שנה.
שלך
גיורא פישר
לגיורא פישר, שבוע טוב.
אני אכן חרד לטוהר הספרות אך לא בשל הדיון בארמזים. כל עוד זה מתקיים, הכל בסדר.
החרדה שלי נוגעת יותר לחלק מן הכותבים ולמרבית הקוראים.
וכאשר אני מביט במתרחש בבתי-הספר אני נתקף אימה, ולא רק חרדה.
מכל מקום, אשמח אם ניפגש בטימבוקטו בעוד מאתיים שנה.
הקפה על חשבוני!
לגיורא לשם
אפשר לפני כן, הארוחה על חשבוני שהרי אני העשיר. אבל הכל מיגיע כפיים בלי אף פועל כך שגם במצעד של 1 במאי אני רשאי לשאת את הדגל.
ובקשר לבתי הספר, זה סיפור אחר. אני לא בטוח שהמצב גרוע כל כך כמו שאתה חושב. אבל אל תשכח ,הנוער היום מוצף בכל כך הרבה גרויים שלספרות כמעט שאין סכוי נגדם.
שני בני הגדולים (הבכור בן 29 והשני היה צריך להיות היום בן26) שתו בצמא כמויות אדירות של ספרים.
הבן הצעיר (19) נולד לעולם המחשבים והוא יחסית בור. מזל שהחברה שלו מכריחה אותו לקרא והוא התחיל לגלות את ההנאה שבקריאה.
שבוע טוב
גיורא
לגיורא פישר,
שבוע טוב.
הארוחה על חשבונך? טוב.
אינני "קונה" את גירסת הגירויים. גירויים היו תמיד, ותמיד יהיו.
כאשר אני שומע את הסביבה הצעירה (לרבות נכדי) ורואה את המצע הלימודי שעליו הם אמורים להתחנך, אני אכן תוהה אם איננו משלים את עצמנו בטענתנו כי טועים אלה שאומרים כי בעבר הכל היה טוב יותר.
אכן, דומני שהחינוך בעבר והשכלת העבר היו טובים יותר, מלאים יותר ומוסמכים יותר.
יתר על כן, אין בעולם המחשבים (ואני את זה יודע בבטחה) כדי להצדיק בורות. בעייתו של עולם המחשבים פשוטה יותר: החינוך לאופן השימוש במחשבים לקוי, ואת זה אני אומר בסמכות מקצועית מלאה.
אשרי וטוב לי ששני אחים ברוח ובשם [גיורא] דנים בשירי בכובד ראש.
לדעתי היה מעניין לו גילינו את תהליך הכתיבה: ספונטני או מורכב וספונטני.
אעיד על עצמי, החיה הצהובה הזכירה לי את אדמוני [ואחר יבוא גם דוד… אף הוא אדמוני.]
לעת עתה בכולנו יש משהו מעשו המשתוקק לאהבת אביו.
אהבת האם היא נתון פרוידיאני? ודווקא עליה יש לי מה לומר.
לרות ולכל המגיבים:
הלוואי שלא נגלה לעולם את תהליך הכתיבה. הלוואי שיישאר לעולם בסודיותו, סמוי מן העין ובלתי ברור לחלוטין.
או-אז נוכל לשים לב לתוצאה, שהיא החשובה באמת, כי היא העולם שנברא, העולם שלא היה קיים קודם לכן.
מירי, מעריכה מאוד את דבריך. אחשוב עליהם.
מירי, למה באופן עקבי את מתנגדת לידע? לדעתי דווקא הבטן מתעתעת ומתבססת על תחושות פרטיות שלעיתים אין שום קשר בינן ליצירה המוצגת. הבטן לכשלעצמה חסרת ידע יכולה להנמיך יצירה טובה. יש מקרים שבהם חבל שאת מתעקשת להטיף את דרכך.
הקביעה שאני מתנגדת לידע היא קביעה שאני יכולה להזים בקלות. אבל לא בא לי.
מירי יקרה, מאז כניסתי לבלוג, אני מעריכה את דעותייך וודאי שמתנגדת לקביעה השרירותית-פוגעת במהות הטרגדיה.
כתיבה מרוכזת ויפה
עשיו לא ראוי היה ששיר כל כך יפה ייכתב עליו.
לשמואל
קריאה צמודה של הכתוב המקראי מוכיחה שהסופר המקראי מעדיף דווקא את עשיו.
עשיו הוא "האיש הטוב" בסיפור המקראי.
לשמואל
קריאה צמודה של הכתוב המקראי מוכיחה שהסופר המקראי מעדיף דווקא את עשיו.
עשיו הוא "האיש הטוב" בסיפור המקראי.
בכ"כ מעט מילים לכדת את מהות הטרגדיה הזו. יפה בעיניי שפעמיים עשית שימוש בשורש ח.מ.ד ושתיהן ביחס לעשיו. גם אני פִּתחתי חיבה (וחמדה) לעשיו (ולשאול, אבל זה סיפור אחר), וניסיתי כוחי בשיר עם שניהם. לך זה הצליח בשיר מורכב ופשוט בעת ובעונה אחת. (וגם עם משה, בשיר שהעלית כאן בעבר, הצלחת).
תודה לכם שמואל ומריו.
המורכבות האנושית במקרא מקנה לו עומק
המתכתב עם תרבויות אחרות. אני מודה לכם על התמיכה הנעימה.
קנאת אחים מרובה במקרא, כמו בחיים.
קין והבל,בני אדם וחווה.
ישמעאל ויצחק,בני אברהם ונשותיו.
עשו ויעקב,בני יצחק ורבקה.
10 האחים ויוסף,בני יעקבונשותיו.
אבשלום ואחיו, בני דוד ונשותיו.
"עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה"