גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
זה התחיל בתקווה . בחרתי חמישה סרטים לצפות בהם במסגרת פסטיבל הסרטים ה 25 בחיפה. הבחירה היתה כמעט שרירותית ונעשתה תוך כדי העמידה בתור בקופות ביום הראשון לפסטיבל. לשם האיזון התרבותי בחרתי בסרט אמריקאי, סרט צרפתי, סרט איטלקי, וסרט ישראלי, לגבי החמישי התלבטתי ואז קלטה עיני את שם הסרט 'כרמל' בהפקתו ובבימויו של עמוס גיתאי. אמרתי לעצמי, סרט על מקום חיי של במאי בן עירי ובן דורי, אסור לי להחמיץ. וגם מועד ההקרנה נראה לי מוצלח – צהרי שמחת תורה – זמן טוב לשמח את הלב בסרט מקומי. וכגודל הציפייה כך גודל המפלה.
איני יכול להגדיר את הסרט 'כרמל' של עמוס גיתאי אלא כשיממון מתימר ואיני יודע אפילו למה. גיתאי שדיבר לפני הסרט, אמנם הזהיר שמדובר באוסף אסוציאציות ולא בסרט עלילתי , אך אז עוד לא אבדה תקוותנו מה גם שישבנו, רעיתי ואני, במקום טוב באמצע וסביבנו ישבו שמנה וסלתה של השטעטל ובראשם ראש העיר מר יונה יהב ורעייתו רבקה שלפי עדותו של גיתאי היתה חברתו לגנון , אי שם באזור מרכז הכרמל, אי אז בשנות החמישים של המאה הקודמת.
הסרט היה מעניין בערך כמו הידיעה המרעישה שאשת ראש העיר היתה בגנון עם עמוס גיתאי. לאחר כרבע שעה של צפייה בשיחזור פתטי של חורבן ירושלים ובית המקדש, בו , באופן סמלי וחסר טעם , הרומאים המזוינים מכף רגל ועד ראש דיברו עברית והיהודים החמושים במקלות ואבנים שנטבחו לפי דברי הקריינות הדרמטית בעשרות אלפיהם באש ובחרב , דיברו ערבית – הבנתי שהנאה ועניין לא יהיו כאן ונסיתי להימלט לזרועות השלאף שטונדה כמקובל בשבת אחר הצהריים בקרב הבורגנות השבעה שמתגוררת בחיפה על הר הכרמל, אך ללא הצלחה שכן הכיסאות באולם היו מאוד לא ידידותיים לגבות והישבנים המשתמשים בהם ובנוסף, פס הקול היה צעקני כמקובל במקרים שלסרט אין מה להגיד ואז הוא צועק זאת בקולי קולות . בקיצור ענין הנמנום ירד מהפרק ולצאת את האולם לא היה נעים כי א.) מה יגידו השכנים והחברים ששרצו סביבנו ככרישים, מחכים להזדמנות לקרוע לנו את הצורה ולהוקיע אותנו על נימוסינו וגרוע מכך, על רדידותנו האינטלקטואלית וחוסר הבנתנו באומנות קונצפטואלית חיפאית.
איני יכול להגדיר את הסרט 'כרמל' של עמוס גיתאי אלא כשיממון מתימר ואיני יודע אפילו למה. גיתאי שדיבר לפני הסרט, אמנם הזהיר שמדובר באוסף אסוציאציות ולא בסרט עלילתי , אך אז עוד לא אבדה תקוותנו מה גם שישבנו, רעיתי ואני, במקום טוב באמצע וסביבנו ישבו שמנה וסלתה של השטעטל ובראשם ראש העיר מר יונה יהב ורעייתו רבקה שלפי עדותו של גיתאי היתה חברתו לגנון , אי שם באזור מרכז הכרמל, אי אז בשנות החמישים של המאה הקודמת.
הסרט היה מעניין בערך כמו הידיעה המרעישה שאשת ראש העיר היתה בגנון עם עמוס גיתאי. לאחר כרבע שעה של צפייה בשיחזור פתטי של חורבן ירושלים ובית המקדש, בו , באופן סמלי וחסר טעם , הרומאים המזוינים מכף רגל ועד ראש דיברו עברית והיהודים החמושים במקלות ואבנים שנטבחו לפי דברי הקריינות הדרמטית בעשרות אלפיהם באש ובחרב , דיברו ערבית – הבנתי שהנאה ועניין לא יהיו כאן ונסיתי להימלט לזרועות השלאף שטונדה כמקובל בשבת אחר הצהריים בקרב הבורגנות השבעה שמתגוררת בחיפה על הר הכרמל, אך ללא הצלחה שכן הכיסאות באולם היו מאוד לא ידידותיים לגבות והישבנים המשתמשים בהם ובנוסף, פס הקול היה צעקני כמקובל במקרים שלסרט אין מה להגיד ואז הוא צועק זאת בקולי קולות . בקיצור ענין הנמנום ירד מהפרק ולצאת את האולם לא היה נעים כי א.) מה יגידו השכנים והחברים ששרצו סביבנו ככרישים, מחכים להזדמנות לקרוע לנו את הצורה ולהוקיע אותנו על נימוסינו וגרוע מכך, על רדידותנו האינטלקטואלית וחוסר הבנתנו באומנות קונצפטואלית חיפאית.
ב.) צריך היה להקים כעשרים איש ואישה, רבים מהם קשישים ומשתעלים כדי להחלץ ממקומותינו הטובים באמצע .
נאלצנו לבלוע את הגלולה המרה עד תומה , לצפות בקטעי סרטים דוקומנטריים ישנים ובקטעים מבויימים בהם מככבת אימו של גיתאי (בגילום קרן מור שבלי קשר היא שחקנית נהדרת) , להקשיב לקריאת מכתבים שלה לבתו, נכדתה שהיתה אז בת חמש והיום היא אישה צעירה ונאה שמשחקת בסרט בתפקיד הבלתי נשכח של: תקשיבי, תהיי יפה ותשתקי ! בקיצור מפלה כוללת בסרט האחרון שצפיתי בו במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה
אהוד, שלא כמו הסרט שצפית בו הביקורת שלך משעשעת עד כדי צחוק בריא. תודה רבה, נהניתי מאוד מצפייתך.
אהוד
כתיבה משעממת.
מאיפה הצורך שלך לכתוב על הסרט ששיעמם אותך.
מאיפה?
הוי חיפה חיפה , עיר עם תחתית …
יש מצב שהוא יקבל גם על הסרט הזה את אות האביר הצרפתי ?
אהוד, זה משעשע 🙂
רק חבל שאכפת לכם כל כך מה אומרים החבר'ה ..