גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
שנותי היפות ביותר
מתוך שלל המעטפות הצבעוניות שגדשו את תיבת הדואר ודרשו את תשומת ליבי, תעבתי יותר מכל את המעטפות החומות. אילו שכתוב עליהן באדום ושחור:
" כל החיים לפניך – שמור על כושר גופני."
הם עשו כל שביכולתם כדי שאהיה שימושי למולדתי בשעותיה הקשות שאינן נגמרות.
בכל פעם שקיבלתי מעטפה כזו ידעתי שחיי עומדים להעצר לתקופה קצובה של שבועיים עד חודש. וזה קרה לי בערך חמישים פעם בעשרים וחמש השנים מאז השתחררתי משרות חובה. מבין שלל התארים שצברתי עם הזמן, האהוב ביותר על ממשלתי הוא אזרח נאמן – לא מאנשי חוד החנית המוכנים למסור את נפש זולתם למען המולדת ואחר כך דורשים ג'וב עם פנסיה מוגדלת, אלא מאנשי הקו השני, דיסידנטים סמויים שמתיצבים כשקוראים להם, מדווחים בזמן על הכנסתם, מנכים להם מס במקור ואת היתרה משלמים עם הדרישה הראשונה, ודואגים.
תמיד יש סיבה טובה לדאגה. אמנם, כשמנגנים את התקווה אני קם, זוקף ראש, שר את המילים בהגייה אשכנזית ועורי סומר . ואם קורה שבמסגרת שיטוטי על שפת הים, אני רואה מחלקת חיילים במסע אלונקות, אני מתרגש עד דמעות. אך אילו אירועים חגיגיים, חריגים. ואילו ענין המעטפות הפך לשגרה שגרמה לי דאגה רבה.
לכל אחד מחובותי יש צבע מיוחד. למס הכנסה – מעטפה ירוקה, התראה לפני ניתוק חשמל מגיעה בכתום וכחול, וארנונה לעירייה מתהדרת אף היא באותם צבעים. רק דיני נפשות מגיעים הביתה במעטפות חומות.
כך פיתחתי לי דפוס קבוע של חרדה בשובי מהעבודה ובראותי תיבת דואר מלאה.
כשהגיעה מעטפה חומה, פתחתי אותה בחדר המדרגות בלב הולם, בזהירות שלא תקרע, כדי שתוכל לשמשני כנדרש לדואר חוזר, חרד לראות איזו תקופה נגזרה עלי והיכן יהיה עלי לרצותהּ. אזורי הריצוי השתנו עם השנים. מהביקעה לסיני, מגבול הצפון לשטחים, מרמת הגולן ללבנון ובחזרה לרצועת עזה, חוזר חלילה. רק המועקה והשאלה, עד מתי, לא השתנו עם השנים.
והנה הגיע היום, וזכיתי להימנות על המאושרים שמקבלים בפעם האחרונה את המעטפה החומה. היתה בה הודעה משוכפלת, עם חתימת דפוס של מפקד האוגדה, המודה לי על שרותי הטובים והזולים ומודיעתני שמהיום והלאה אני משוחרר לצפות בארועי הדמים בטלביזיה. ביקשו ממני להתנדב כי מומלץ לא להיגמל במכה אחת .
לא עניתי. אפילו לא הלכתי לטכס הפרידה, כי חששתי שמא יתחרטו, שכן לפי התקנות לשעת חירום, יש להם את הזכות המלאה לחזור בהם. ואז, שלחו לי את תעודת השחרור בדואר, במעטפה לבנה וחגיגית, בדיוק כשהתחלתי מִתְרַגל לסוהרי והפסקתי לחלום על מלחמות אין ברירה שאיני חוזר מהן. וכשנגמרים הסיוטים, נובטים בגן הזכרון עשבי בר. מגיע זמנהּ של התרפקות על העבר
שרות החובה נכפה עלי כמחנה עונשין, אם כי כלפי חוץ הפגנתי את ההתלהבות המצופה מהולכי בתלם. הם היו מנוסים ולרשותם עמדו כל הכלים. צבא שניצח בשישה ימים את כל אויביו. מפקדים שהישירו מבט אל המוות, וקבלו רשות וסמכות לזלזל בכבודם של בני תמותה כמוני. ולצידם היו התקנות שפורסמו בשעת חרום ששכחו לבטלן בהמולת הנצחון כי ידעו שיצטרכו אותן למלחמות הבאות. מיד אחרי שגויסתי, האריכו בצו מנהלי את שרות החובה, משנתיים וחצי לשלוש . ושוב, לא היה כאן משהו אישי, רק צרוף מקרים של תאריך לידה ומזל רע.
אני משתייך ליהדות הדממה. אלה שאינם מתנדבים, אך עושים מה שאומרים להם בלי להתמרמר בקול רם. תפילתי לאלוהי הילדים הטובים שיחזיר את הרשרוש בלב שהיה לי בילדותי, לא התקבלה, מפני שלא ידעתי להתפלל בנוסח המרכך את הפוקדים המוסמכים. נוסח שכל תלמיד 'חֵדֶר', יונק משדי אימו.
בתקופת ההמתנה למלחמת ששת-הימים מילאתי עם חברותי וחברי לכיתה שקי חול וחפרנו שוחות בגן הזכרון, למקרה שיחסרו קברים. בנוסף, הדבקנו סרטים על חלונות הבתים כדי להאפילם ולמנוע את התנפצותם מהדף. את בחינות הבגרות עברתי בהצלחה. בגלל הניצחון, קיבלנו, בוגרי שנתון ששים ושבע הקלות, כמו שאר אסירי ציון הפליליים.
קבלתי פרופיל תשעים ושבע, הורי חתמו על הסכמה ליחידה קרבית, כי לא רצו שהעובדה שאני בן יחיד תגרום לי לחרוג מהשורה. אבי יעץ לי, אל תתבלט ואל תתנדב. כך גויסתי ליחידת חי"ר אפורה, מאלה שחבשו כומתה ירוקה, חסרת כל יחוד שחור או אדום, וגם לא היו בה קיבוצניקים, שכן הם התנדבו ליחידות מובחרות . קצין המיון, שבתוקף תפקידו חרץ גורלות, ובשעה ארבע נסע הביתה בסוסיתא צמודה, שיקר לי ואמר, שלפי נתוני אני מתאים להיות מפקד. התפתיתי להאמין לחנופה והסכמתי להצבה, כי הברירה האחרת שהעמידו בפני היתה הצטרפות לחשופים בצריח, שהיתה פופולרית אז מאוד, בשל ספר באותו שם שיצא לאור באותם ימי שכרון, שהפכו חיש קל לשקרון שבא לאחר נצחון באיכות תנכ"ית. ואיך השפיע הספר עלי? קראתי אותו פעמים רבות והערצתי את גיבוריו, אך אישית, העדפתי להמנע מחשיפה מיותרת.
אל כור ההתוך שפכו באותם ימים, מתגייסים לפי קבוצות איכות. באביב גייסו את מחזור מאו מאו, על שם חודש מאי ועל שמם של אנשי המחתרת השחורה שנלחמו ללא חת על חירותה של קניה כנגד השלטון הבריטי, ונהגו גם לשחוט חוואים לבנים ולאנוס את נשיהם ובנותיהם. במחזור זה היו הרבה בני עדות המזרח, יוצאי עיירות פיתוח, שכונות מצוקה ומושבים חדשים וגם כמה פנתרים שחורים, שעדיין לא כולם ידעו שהם לא נחמדים. בקיץ ובסתיו, גייסו את מחזורי אוגוסט ונובמבר, בוגרי תיכון, תושבי הערים הגדולות, המושבות הותיקות והקיבוצים. אלה היו יותר לבנים, כי רובם היו אשכנזים וילידי הארץ וגם, כי לא הספיקו להשתזף בזמן הקצר שחלף בין סיום בחינות הבגרות ועד לגיוס. ההתוך בכור הצבא התבצע בשכבות. והמקרה שלי מדגים זאת.
כפי שניתן לשער לפי שמי, יורם, גויסתי בחודש אוגוסט. המפקדים הזוטרים שלי , המכ"ים, הסמלים והרס"פ היו מאו מאו . הקצינים מעליהם, היו אוגוסט ונובמבר. אבל בזמן הטירונות, קצינים היו הסביבה הקרובה יותר לאלוהים, לכן אין טעם להזכיר אותם בסיפור המיוחד לפשוטי עור. ואלוהים עצמו, הוא התחיל להסתובב בשטחים המשוחררים מלווה ברעייתו ששמה גאולה.
אני והחברים שבחר לי קצין המיון, עלינו על האוטובוס בבקו"ם ונסעו לבסיס הטירונים. הבסיס היה אי שם בצריפין, דבר שהתברר כמקשה מאוד על חיינו שכן ראינו מעבר לגדר, ובשיא היאוש, את ארצנו המבטיחה שלום ומתקשה לקיים .
כשהגענו למחנה, היינו הראשונים במחזור הטירונים הזה, והיה עלינו להמתין כמה ימים עד להתחלתם הרשמית של האימונים. כך, זכינו למלוא תשומת הלב של הסגל הזוטר שהופקד על קליטתנו.
מייד כשנעצר האוטובוס לאחרי כניסתו לבסיס, עלה עליו חייל נמוך קומה, לבוש במדי א'. חולצה מגוהצת שכפתוריה רכוסים , מכנסי צינור הדוקים לגופו, שוליהם מקופלים ומוחזקים בגומיות מעל לנעלים שחורות המצוחצחות במשחת בְּראסוֹ. על שרוולי חולצתו המקופלים באותו גובה היו שני פסים בכל צד ועל כתף שמאל שרוך הדרכה ירוק. על ראשו כומתת זית שעליה מתנוסס סמל חיל הרגלים ומתחתיו רקע אדום. זה, בצרוף אות המלחמה על חזהו, היו סימנים מוסכמים לכך שהרב"ט המפואר השתתף במלחמת ששת הימים. נעתי באי נוחות בתוך המדים הגדולים ממידתי שקיבלתי בבקו"ם. בידו הימנית החזיק הרב"ט מקל חיזרן והיה מכה בו קלות על כף ידו השמאלית, כמנהג רס"ר עם שפם, קשוח ואבהי .
" ברוכים הבאים לבה"ד 4," פתח הרב"ט את דבריו, תוך שמוש בראשי תבות, שמעתה והלאה ימלאו תפקיד חשוב בגלגולי החדש כתולעת.
"שימו לב, " ירק בהנאה את המילים, " מרגע זה והלאה, תשכחו את כל מה שהייתם עד היום ובעיקר את אמא ואבא והחָבֵרה, ואת הקצב האיטי שבו התנהלו חייכם בבית, אותו תזכו לראות לעתים רחוקות אם לא תחטפו ריתוק בשל בעיות משמעת שבודאי יהיו לדפקטים שכמותכם . יש לכם שלושים שניות לרדת מהאוטובוס עם הקיטבגים ולהסתדר בחוץ בשלשות, זוז!" המילה בית נשמעה בפיו כמשהו בזוי. הרס"ר האבהי עם השפם, התאדה.
אני והחברים החדשים , שבקושי התוודעתי לשמם בנסיעה הקצרה, מיהרנו לחטוף את שקי הציוד הכבדים שעמדו במעבר והכילו את בגדינו לשלוש השנים הבאות, ונדחקנו לרדת מהדלתות הצרות של האוטובוס. שלושים שניות זה מושג, זה אינו פרק זמן. את זה ועוד הרבה דברים, נלמד דרך הרגליים. הכל השתנה מאותו רגע ואילך, אפילו השפה ומובן המלים. הסתדרנו ליד האוטובוס בשלשות וכבר הסתכלנו עליו בגעגוע, שכן הוא היה כעת הקשר האחרון לחיינו הקודמים וקשר זה עמד להעלם מאחורי הבּוּדְקֶה של הש"ג .
הרב"ט צעק עלינו: " אָלף, נדמה לי שאמרתי שלשות. בתיכון לא לימדו אותכם לספור עד שלוש? אז עכשיו יש לכם שלוש שנים שהם אלף תשעים וחמישה ימים או עשרים ושש אלף מאתיים ושמונים שעות, שבסופם תדעו לספור מצוין עד שלוש. בֵּית, שמי עמרני, אבל תשכחו מזה , בפקודה! ותקראו לי 'כן המפקד' בזמן שאני אקרע לכם את התחת. גִימל, כשאתם פונים אלי, עליכם לעמוד בדום מתוח ולהצדיע. כמו כן, האדמה במקום הזה בוערת מתחת לרגליכם ולכן אתם צריכים לעשות הכל בריצה. אפילו עמידה במקום מתבצעת בריצה, כדי לא לשרוף את סוליות הנעליים שהמדינה העמידה לרשותכם ברוב נדיבות שאינכם ראויים לה ."
אחד היורמים , שלא ידע שבצבא לא שואלים שאלות, שאל בכל זאת: " מה לעשות אם שורפות לי הרגליים בתוך הנעליים ואם יש לי יבלות. אולי אפשר לקבל שחרור מנעליים גבוהות לכמה ימים?"
'כן המפקד' ענה כחץ, הקופץ על מטרת דמות שנקרתה בפניו : " שאלה מצוינת. שימו לב! כל דבר בצבא מתחלק לשלושה חלקים , לכן אלף, לא מדברים בלי רשות מהמפקד, בית: היות ואני לא כל כך אינטיליגנט, כמו היורמים שמגייסים עכשיו, בשל מחסור זמני בגברים אמיתיים, שאלות צריך לשאול אחת אחת ורצוי בכתב, כדי שחלילה לא תעקף כאן סמכות, וגימל: עוד מעט, החובש יבדוק אתכם ויחליט אם אתם בריאים וכשירים לכָּבוֹד לשרת את המדינה זה אני. "
שטופי זיעה בשל הבילות חודש אוגוסט, מתנשמים ומתנשפים בשל כושר גופני ירוד, רצנו עם הקיטבגים על הראש סביב כיכר השמוק, כפי שקרא לה 'כן המפקד'. החולצות הרטובות הפכו לעוד שכבה מיותרת על העור.
אחר כך, הכל בריצה, כמובטח, הוכנסנו לתוך צריף ענק וריק, שעמד שם, אורב לשכמותינו, בסבלנות, עוד מימי סרפנד הבריטית. 'כן המפקד' ציווה עלינו להתכונן לבדיקה הרפואית ולשם כך להתפשט תוך שלושים שניות ולהשאר בתחתונים, כשאנחנו עומדים בשורה, בדום מתוח שזה, כך התחלתי להבין, מצב הצבירה החליפי לריצה. ואז יצא מהצריף, כדי חלילה לא לפגוע בפרטיותנו.
משסיימנו להתפשט ועמדנו בדום, נכנס 'כן המפקד' עם חייל נוסף הדומה לו כמו זוג מדים.
" זה החובש," אמר 'כן המפקד', ושניהם החלו חולפים לאיטם על פני שורת הגופים העירומים הנוצצים מזיעה, מעיפים מבטים מזלזלים בתחתונים. לידי הם נעצרו. זה שנקרא החובש, משך אליו את גומי התחתונים, העיף מבט ועזב אותו באחת, לטפוח על בטני החיוורת , בעודו מפטיר בגיחוך:" הבשר הטרי, לא מי יודע מה, מפותח."
נשמתי נשימה עמוקה. המיגרנה שליוותה אותי מהבוקר והפכה לבחילה שטיפסה אט אט במעלה צינור הבליעה ואיימה להתפרץ. בלעתי אותה והיא היכתה בראש, מאימת לפוצצו. כרגיל, לא ידעתי מה לענות כשמעליבים אותי. וכאן לענות, זה נשמע ממש מסוכן. ואז נזכרתי בנורית, חברתי מזה כשנה, שהלהיטה את דמי וגרמה לי זיקפות נהדרות, אך לא הסכימה ללכת איתי עד לסוף, ולא עזרו שכנועי הכנים שאני מתגייס בקרוב ועלול למות בבתולי. ועכשיו, נראה היה שתחזית המוות המוקדם עומדת להתגשם. לא נראה לי שאוכל לעמוד בהשפלות. וטעיתי – בשני הענינים. וגם באהבתה של נורית טעיתי שכן היא עזבה אותי באמצע הטירונות. להפתעתי, עמדתי גם בזה.
אחר כך קיבלנו שלושים שניות להתלבש ועוד שלושים שניות להגיע לכניסה לחדר האוכל ושלושים שכיבות סמיכה להגברת התאבון ושבע דקות לאכילה, של עיסה המורכבת מבשר לא מזוהה ורווי שומן, מחית תפוחי אדמה וסלט גס חלקים. והכל צף ברוטב המריח כמו שמן רובים ונתון בתוך מסטינג מתכתי מעודפי הצבא הבריטי. וגם, פקדו עלינו לשיר, שיר לכת, כדי לשמור על המורל.
בערב כתבתי בידי השמאלית, כדי שלא יזהו את הכתב, על קיר השרותים המסויד לבן:
"בני זונות! עברו עשר שעות, שבע עשרה דקות ושלושים שניות. עד לסיום הטירונות נותרו עוד מאה ותשעה עשר ימים, שלוש עשרה שעות, ארבעים ושתיים דקות ושלושים שניות , יאמאנייק!"
היתה זו הפעם הראשונה בה העזתי לפרסם את הגיגי ברבים, אם כי הקפדתי עדיין על עילום שם.
באותו לילה, בחצות, העירו אותנו בצעקות. כשעמדנו מחוץ לצריף בשלשות, שאל 'כן המפקד' : "מי השחית את קיר השרותים בכתובת נאצה?" לרגע, התפלאתי על השפה המליצית שאינה אופינית לאנשי מאו-מאו אך מייד חזרתי לבעיות הקיומיות, מנסה לרסן את לבי שאיים לפרוץ ולספר את האמת. שכנעתי אותו שעדיין לא התגבשה בנו אותה רוח הקרבה למען החברים, כפי שבאה לביטויה באחת הסיסמאות המפוזרות ברחבי המחנה: 'אחד למען כולם וכולם למען אחד'. וסיכמנו, לבי ואני, לא לשכב על הרימון ולא לקחת על עצמנו אחריות למעשה.
היה לילה אפל. 'כן המפקד' והחובש ששימש לו כהד פקדו עלינו להביא את אֵתי החפירה המתקפלים שחתמנו עליהם קודם באפסנאות. נזכרתי פתאום בקברים שחפרנו בגן הזיכרון, בתקופה שלפני המלחמה. ניסיתי לשתף בדאגתי את אחד היורמים שצעד לידי, אך החובש צעק עלי לסתום את הפה. הצעידו אותנו לחורשת האקליפטוס . זה לא הזכיר במאומה את שירה של נעמי שמר.
'כן המפקד' קטן הקומה שצילו הענק התרוצץ על האדמה וגזעי העצים לאור הפנס שבידו, עצר אותנו באמצע החורשה ופקד עלינו לחפור שוחות של ארבעים על ארבעים וברוחב עשרים. קטן מידי בשביל גופה. ואז אמר: "נבצע כאן תרגול נוסף של הליכה לשרותים בלי לפגוע ברכוש של הצבא," ופקד עלינו, להוריד את המכנסיים והתחתונים ולחרבן לתוך החור השחור. אחר כך, לאורו של הפנס, שעבר והשתהה על פנינו, הוא חילק לכל אחד מאיתנו שני בתים של נייר טואלט גס מירקם מתוך גליל חום , הורה לנו לנגב, להתלבש, לכסות את הבורות, ולהרהר תוך כדי כך בשיפור התנהגותנו לעתיד.
ניסיתי להאחז במשהו כדי לא להחליק לבור שנכרה, ולא מצאתי. לו הייתי צעיר בחמש עשרה שנים יכולתי להרהר בנטיעות האקליפטוסים שיצאה אליהם בשנות החמישים החבורה מ'בין לילה לבין שחר' של יהושע קנז. "עלינו הוטלה משימה סודית במיוחד," אמר להם מדריך הגדנ"ע כשהגיעו לשלושה ימי שרות לאומי במחנה צבאי, "לשתול חורשת אקליפטוסים כדי להסוות את המחנה ממטוסי האויב. " אכן, מזל שהאקליפטוסים גדלו מאז, יכולתי לחשוב, והם מסתירים מעיני הכוכבים בחוץ את הסודות הצבאיים המתחוללים בלילות, במעבה החורשה .
בהמשך, הדברים נעשו פשוטים יותר . מי שהיו להוריו קשרים במקומות הנכונים, והכי טוב זה בשלישות הראשית, סידרו לו העברה. אחר כך החלו להתרוצץ שמועות שדרך אחרת לצאת מכאן היא על אלונקה. אז שניים ירו בעצמם. אחד בכף היד והשני בכף הרגל, והורידו להם פרופיל. אחר, דוקא בחור שקט עם כיפה סרוגה – שלא הייתי מאמין עליו שיאבד את האמונה באדם, התאבד בשטח המטווח. יריה בראש. הרוב למדו להרוג, עם מינימום נפגעים לכוחותינו. חלק נהנו מהשיעורים, ספגו בהתלהבות מורשת קרב ורק וחיכו לרגע שבו יהיו מפקדים ויוכלו לעשות לאחרים מה ששנוא עליהם. אני בכיתי במסתרים , חרקתי שיניים, התרגלתי, הלכתי בין הטיפות, קיבלתי חבילות עם טעם של בית, נפרדתי בצער מפרטיותי ומזכות קיומי האינדיבידואלית ולמדתי שאחד למען כולם וכולם למען אחד קשור איכשהו ב 'טוב למות בעד ארצנו' .
כשנורית התגיסה להיות פקידה פלוגתית בצנחנים, ועזבה אותי לטובת קצין שהצטיין בחדירות לעומק שטח האויב, ביקשה נפשי למות- אם כי לא מהסיבה הנכונה. ניסיתי לחזק את ליבי המרשרש באחד משירי הסיסמאות: "חביבי, הכל עובר חביבי…חבל על הדמעות", ומצאתי את עצמי שורד בתוך ערפל של עייפות מטמטמת. בשינה של שש שעות תיקניות, בצריף מחלקתי בן ארבעים מיטות השורץ עכברים ונחרות של 'בשר טרי' , שנשמעו בו, בלילות הקצרים והמתוחים, צעקות מתוך שינה מסויטת: "רימון!" " כן המפקד!" " זה לא אני, המפקד!" ו" אני מחרבן עליך המפקד!"
כך, תוך הקפדה על סדר נכון ועמידה בזמנים, קוביות הזמן שנוצקו ממעטפות חומות, נערמו אחת על השניה, עד שבלי להרגיש, הגעתי לגיל ארבעים וחמש והרגשתי צורך בלתי נכבש להוציא מתוך הערימה מעטפה או שתיים שכתוב עליהן גם: " שמור על כללי ביטחון שדה!" וזאת, לשם יישור פינות שהתעגלו במשך שנים של נוסטלגיה.
בדיוק אז, עברתי ניתוח לכריתת כיס המרה שנתגלה כמודלק. בגדתי בחברי ליחידה, ניצלתי את הניתוח כדי להוריד פרופיל וסמוך לכך הגיעה המעטפה הלבנה והחגיגית ובה הפטור משרות המילואים.
החל מאותו יום , חדלו לפתע המיגרנות והבחילות שליוו את שנותי היפות ביותר.
אהוד היקר
איך יכולת להיזכר ב'בין לילה ובין שחר'
שהתפרסם לראשונה בסימן קריאה בשנות השמונים,בעוד שהטירונות שלך היתה בסוף
שנות השישים?
חוץ מזה שהטירונות שלך מאוד דומה
(אולי יותר מדיי דומה) לטירונות שלי!
משבית יקירי, אלה יכולות זכרון למפרע שניחנתי בהן. בכל מקרה תודה על ההערה.
בא נאמר שזו טעות שנעשתה בסערת היצירה
אשר לסיפא של תגובתך, אני זוכר אותך היטב – כבר בטירונות היית משבית שמחות וקוּטר לא קטן
קושט דברי אמת.מה שנכון נכון
משבית – אמת.קוטר – לא.
כנראה שערבבתי אותך עם דמות אחרת, מה לעשות הזכרון, כבר לא מי יודע מה.
ועד שאמצא פתרון של קבע לפער הזמנים בין סוף שנות השישים לתחילת שנות השמונים – מצאתי פתרון ספרותי זמני
שלום אהוד,
זה מסמך מזעזע וחשוב כמובן. רגע מצחיק, ובעיקר עצוב. מאוד עצוב ועגום. וזה העניין: אני מאמינה שיש יותר חיילים שסבלו, ואתה מתאר את המתאבד ואת אלו שירו בעצמם ואת כל מי שניצל קשרים כדי לעוף משם, וכמובן אותך – יחד עם רבים כמוך – שסבלו בשקט או מקסימום בחריקת שיניים. כי מסוג "כן המפקד" לדעתי דווקא יש פחות, והם גם יותר במשתמטים; מאלה שהם "הלא-פראיירים". רק נשאלת השאלה מדוע לאחר השחרור הם כולם מתכסים ברטיות עיניים וממשיכים עם מצעדי העקידה האלה עם דור הבנים והנכדים?!
מכל הסרטים שמהללים פה את תרבות המילואים-צה"ל-מלחמות וכמובן טירונות – החויה האישית קשה יותר ואף טראומטית. וזה חוזר אלי דרך לא מעט קוראים שמאוד מזדהים דווקא עם הקטע של הצבא ויונתן… בבחינת: סוף כל סוף זה מתואר לא ברומנטיות-נוסטלגיות-חברמניות וכו'. סוף כל סוף נגעת פה באמת. אכלנו והאכילו אותנו חרא כשעוד היינו צעירים ורכים כל-כך, ובשביל מה?! מתי זה יסתיים?! והכי מכול: למה זה בכלל צריך להיות כה מובן מאליו…
אבל מה קורה לכולם באזרחות?! למה שטיפת המוח החומה-ירוקה הזאת ממשיכה עד שאנשים מאמינים פה לכל שקר ממסדי?!
ואגב, ממליצה לך מאוד לצפות בסרט המופת "לבנון". ותודה גם על ההתכתבות.
תודה על התגובה, לאה. והסרט "לבנון" נמצא אצלי על הכוונת
אהוד, מצמרר לחשוב שכולנו יהדות הדממה.
גם ניתוח לייזר לא יועיל לסלק את הצלקות…
אני חייבת להודות לך ולכל החיילים ששומרים עלי, עלינו, ומשלמים מחיר כה יקר….
אהוד, תודה על הכתיבה האמיצה והחושפת.