גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
הספר האחרון שקראתי בשנת תשס"ט הוא ורד הלבנון, רומן אוטוביוגרפי בן 543 עמודים שכתבה לאה אֵיני.
גיבורת הרומן ורד/לאה, חיילת בשרות סדיר, מתנדבת לסעוד חייל פצוע ממלחמת לבנון ולאחר תחקיר משפיל שמתבצע בידי שני רופאים החושדים במניעיה, ' דוחפים' לה חייל 'דחוי', יונתן שמו. חייל שניסה להתאבד ערב כניסת יחידתו ללבנון ( מדובר במלחמת לבנון הראשונה) לאחר ויכוח עם חייל אחר, בלי שהשאיר כל הסבר למעשהו. אט אט מתברר המשותף לורד/לאה וליונתן – היותם צעירים דחויים. יונתן, בעקבות מעשהו הלא מוסבר והבלתי מוצלח וחטאו הבלתי נסלח – השארות בחיים כפגוע מוח חסר תקנה שבמו ידיו הפך עצמו לנטל על המדינה ועל הוריו . מעשה שבהעדר הסבר וסימני מצוקה קודמים, מטלטל בחברה הישראלית המצ'ואיסטית בין גחמה לפחדנות. וורד/לאה – ילדה דחויה מלידה – מוצאת ביונתן מאזין לסיפור חייה.
גיבורת הרומן ורד/לאה, חיילת בשרות סדיר, מתנדבת לסעוד חייל פצוע ממלחמת לבנון ולאחר תחקיר משפיל שמתבצע בידי שני רופאים החושדים במניעיה, ' דוחפים' לה חייל 'דחוי', יונתן שמו. חייל שניסה להתאבד ערב כניסת יחידתו ללבנון ( מדובר במלחמת לבנון הראשונה) לאחר ויכוח עם חייל אחר, בלי שהשאיר כל הסבר למעשהו. אט אט מתברר המשותף לורד/לאה וליונתן – היותם צעירים דחויים. יונתן, בעקבות מעשהו הלא מוסבר והבלתי מוצלח וחטאו הבלתי נסלח – השארות בחיים כפגוע מוח חסר תקנה שבמו ידיו הפך עצמו לנטל על המדינה ועל הוריו . מעשה שבהעדר הסבר וסימני מצוקה קודמים, מטלטל בחברה הישראלית המצ'ואיסטית בין גחמה לפחדנות. וורד/לאה – ילדה דחויה מלידה – מוצאת ביונתן מאזין לסיפור חייה.
לא ברור אם יונתן הוא דמות בדויה או אמיתית ואין זה משנה לצורך הסיפור. הספר מוקדש ל"יהונתן" (המרכאות הכפולות במקור) וזה מחזק את סימן השאלה . יונתן מייצג את 'הדפוקים למרות' , צעיר שלכאורה היה לו הכל , הורים אשכנזים, מלומדים, רגישים, מנומסים, מפרנסים . אפילו שם משפחה עברי כמו שבן גוריון ציווה, היה לו. יונתן מרום גדל ברחביה שבירושלים בבית תרבותי שיש בו ספרים, למד בתיכון יוקרתי, היתה לו חברה בשם מירב שהמנעותה מלבקרו לאחר פציעתו ולמעשה כניסתה של ורד/לאה לנעליה (יונתן שאיבד את יכולת הדיבור קורא לורד/לאה, מירב ולעתים מירבי) , משחקת תפקיד חשוב בסיפור. יונתן הוא 'כלי' למסירת סיפורה של ורד/לאה . יונתן הוא כעין מראה וקנה מידה עבור ורד/לאה, בת ישראל השניה – המנוצלת והמקופחת, למה שקורה בבית בישראל הראשונה, השבעה, המנצלת והמקפחת . יונתן משמש את הכותבת לניפוץ תאוריות אודות תחושת שייכות, מיצוי יכולות ,אושר ואומללות כתולדה של נתונים ביוגרפיים שרירותיים. באמצעות סרגל חייו של יונתן, ורד/לאה אומדת ומודדת ( בלי לומר זאת בפרוש) את ילדותה ונעוריה שאת סיפורם היא מספרת לו. באמצעות השאלה הלא פתורה, מה הביא את יונתן לנסיון ההתאבדות , מועצמת תפיסת העולם של 'אפשרות בחירה' לעומת 'הכל ענין של גורל' . הבחירה של יונתן לבעוט ברגע של חולשה ומתוך מה שאפשר לפרש כאגוצנטריות מפונקת בחיים שהופקדו בידיו – לעומת היכולת של לאה להתגבר על 'בית גידול' בלתי אפשרי, משפחה שבה האם עוינת את ילדתה, מאשימה אותה כגורמת לפגעיה הגופניים וסולדת ממגעה. והאב המנצל כל הזדמנות לנצל את ילדתו במבטיו ובידיו ומטיל על נשמתה הרכה נטל בלתי נסבל של סיפורי שואה בלתי מצונזרים שהוא מספר לה כדי שהיא תכתוב אותם, כדבריו – לצאת מהבית הזה שפויה ולבנות את עצמה כאדם משמעותי, אדם יוצר ולא הורס.
ורד הלבנון הוא סיפור שעיקרו אישי, למרות היותו שזור בהקשרים חברתיים, פוליטיים וצבאיים שמי שחיה במדינת ישראל וכותבת רומן אוטוביוגרפי המכסה גם את תקופת שרותה הצבאי אינה יכולה להמנע מהם. אך למרות אופיו האישי, אלגוריה אחת ליוותה אותי במשך קריאת הספר – כשם שעובדת היות אביה של לאה ניצול שואה, אינה יכולה לתרץ את הפיכתו לאב מנצל הגורם לבתו עוולות קשות. כך גם עם ישראל במדינתו שהוקמה במידה רבה 'בזכות' השואה, אינו יכולה להשתמש בעובדה זו כדי להצדיק עוולות שהוא גרם לעם אחר.
ורד/לאה אינה דחויה על ידי המדינה או הממסד השולט בה, אלא דחויה במובן הכי ראשוני שיכול להיות: על ידי אמה. ולגבי אביה, ניצול השואה, לאה היא 'ילדת מטרה', בת זקונים שתפקידה לדעתו היה למלא את צרכיו של אביה. לאה היא ניצולת 'משפחה בהפרעה'. אביה חסר הגבולות רואה בה מטרה לגיטימית ליצריו המיניים, ומלעיט אותה בפרטי פרטים של זכרונותיו ממחנות ההשמדה ואמה מתנכרת לקיומה ללא סיבה מוסברת. אך לאה היא ילדה חזקה . ללא שמץ חמלה עצמית היא מתארת את עצמה, מודעת ממרחק השנים לחשדנותה כלפי הסובבים אותה וכוונותיהם, מנתחת באיזמל קר ועניני את נכויותיהם הנפשיות של הוריה. לאה מעולם לא היתה ילדה במובן הנפשי של המילה . משחר ילדותה נאלצה להילחם על קיומה ועל זהותה . כמעט לכל ילד אומרים בשלב זה או אחר בחייו שהוא מאומץ או שמצאו אותו בפח הזבל ואחר כך צוחקים. אלא שבבית הוריה של לאה דילגו על עניין הצחוק ולכן תחושת האֵינות של לאה איני מלווה את הקורא לאורך כל הספר.
הספר הוא גם סיפור חניכה של סופרת מחוננת. סופרת שגדלה בבית ללא ספרים, בית שהיה דל לא רק חומרית ורגשית, אלא גם תרבותית . וצריך כוח אדיר כדי לפרוץ ממקום שהוא יותר חורבה מבית ולהגיע לעוצמת כתיבה שאנו מוצאים בורד הלבנון.
עורך הספר, יגאל שוורץ, ממעיט (בכתיבתו על גבי כריכת הספר) בערך כוחה של הילדה-נערה באומרו ש'תשוקתה לגלות את האמת וליצור מאפשרת לה לזקוף גו וראש מן הביצה שצמחה בה כנרקיס רב יופי'. אני מסכים עם הנרקיס רב-יופי אך איני מקבל את 'תשוקתה לגלות את האמת' ומעדיף עליה את 'התשוקה לחיות חיים בעלי משמעות' . ואת המטאפורה השחוקה 'בִּיצה', הייתי מחליף במדרכת אספלט הנתונה למדרך נעליים מסומרות .
ספר שזכות וחובה לקרוא .
קראתי את הרומן הזה והעוצמות שלו מצמררות.
באמת מדהים איך שמבית כזה צמחה יוצרת מחוננת כזאת. תפסת נכון וגם הרבה מהויות חשובות בספר. ספר מהטובים שקראתי , ואני לא מגזים, מהטובים. נהניתי לקרוא.
אהוד, אהבתי את הדרך הישירה שבה בחרת לכתוב על הרומן היפה והחשוב הזה של לאה איני שהוא מספרי הפרוזה היפים שקראתי בספרות העברית/ישראלית. יש ברשימתך כמה תובנות יפות כמו המיקרו של לאה/אבא האנלוגי למקרו שואה/מדינה בהקשר של עוולה. אי אפשר לעוול את האחר בשם העוול שלי. אני אף מסכים איתך שהפרסונה, האישיות, שעולה מתוך הספר, חזקה יותר, מורכבת ומעניינת, מהדברים הכתובים על הדמות שבגב העטיפה, שיש בהם ממד של רוך. עשית לי חשק לקרוא שוב את הספר ואף לכתוב עליו. יישר כוח. שנה טובה וגמר חתימה טובה. רני.
סופרת גדולה שכותבת ספרות גדולה. ראויה לכל שבח.
רני, תודה על התגובה. למרות שסיימתי את הקריאה רק לאחרונה, גם לי יש רצון לחזור ולקרא קטעים בפנינה הספרותית שנקראת ורד הלבנון מתוך ידיעה שבשל חולשות הזכרון והחיפזון החמצתי משהו
שנה טובה, שנת כתיבה טובה וחתימה על ספרים שיצאו לאור
גם אני נשאבתי אל תוך הכתוב.
חווית קריאה נפלאה
רוב תודות על הקריאה הרגישה ועל המחווה
היפה. קצת הפתיע אותי, כי בדר"כ אינני "מקובלת" כאן; פועל יוצא נניח, וגם מובן, של השתתפות מועטה מקוצר זמן. בכל מקרה, דבריך חממו את לבי.
ומכיוון שבכל זאת העלית זאת כשאלה, שנינו כאן במעין "דיבור ישיר", וגם שוב ושוב אני נשאלת על כך בכאב – הסיפור של יונתן היה גם היה, לצערי. והיה אפילו חתיכת הלם לצעירה שהייתי אז. כן, אפילו בשביל אחת כמותי שעלתה מהדימוי החזק שבסוף רשימתך… אבל – ונדמה לי שכבר כתבתי את זה כאן פעם – במבט לאחור, ועד כמה שזה נשמע מוזר, הייתי ברת מזל! וכך או כך, משעמם לא היה לי :))
תודה בשנית ושבת שלום, וגם גמר חתימה טובה, נכון?
לאה
לאה יקירתי, אינני יכול לדבר אלא בשמי והריני מכריז קבל עם ועדה : מקובלת, מקובלת, מקובלת…. ובלשון שאולה מעולם הרבה יותר פופולארי מעולם הספרות – מגרש הספורט : לאה איני היא אימפריה ספרותית ואין ספק שהיא נמצאת על המפה.
עכשיו כשאני יודע את 'האמת' אודות 'הסיפור' של יונתן אוכל להגיב
באופן לא מקורי ולהגיד ששוב הוכיחה המציאות שהיא עולה על כל דמיון. אך מצד שני כמי שאינו מאמין במקריות, נראה אכן שהפרסונה הספרותית ורד/לאה חיפשה לעצמה באופן לא מודע את יונתן שלה וכמו שכתבת היתה 'ברת מזל' למצוא אותו. ובעקבות זאת אנו, קוראייך הפכנו ברי מזל בקוראנו את ורד הלבנון.
גמר חתימה טובה (ונראה שלא תזיק גם חתימה על הרבה עותקים של ספרך)
אהוד
ביקורת יפה ומעמיקה על ספר נפלא, שלא יכולתי להניחו מידי. מופת פיוטי של העצמה נשית.
ממש אתמול גמרתי לקרוא את הספר. אני בן 35 אבל אני מרגיש שהספר הזה מבטא את הישראליות שלי כמו שום ספר אחר לפניו. הצבעים צורות הדיבור האווירה המלחמות השבת חג פסח הצבא הקיץ השואה השכונה הערבים-ספרדים-אשכנזים המוזיקה הספרים…הכל הכל הכל,ובטח עוד שכחתי. אבל הסופרת לא שכחה כלום והיא מילאה אותי בכל כך הרבה רגשות ומחשבות שממש חיפשתי מקום לשתף. אני מקווה לכתוב לה, אבל כשראיתי את הרשימה הזאת, שמחתי. אני חושב ברצינות שזה הספר הכי טוב שקראתי בספרות העברית עד היום. וגם הכתיבה שלו היא ממש מוזיקה. היו מקומות שפרצתי בבכי. ספר גדול!