בננות - בלוגים / / גשם קיצי, חומצי
גילגול איטי
  • אהוד פדרמן

        דברי ימים אבודים  " וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְך יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה."     וּבִשְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, הָעֳלוּ בָּאוֹב עַצְמוֹת אָבִי שֶׁכִּמְעַט נָמוֹג בַּעֲנַן עָשָׁן שֶׁל דּוּבֶּק 10 וְהוּא בֵּן אַרְבָּעִים וְתֵּשַׁע   עַצְמוֹת הַשָׁנִים בָּהֵן מִלּוֹתי עָבְדוּ אֶת הַמִּסְפָּרִים                   עֲצוּמוֹת עֵינַיִם וְלֹא הִשְׁמִיטוּ וְלוּ חוֹב אֶחָד   הַשּׁוּמָן שֶׁצָּבַרְתִּי עַל בְּשָׂרִי לְכַסּוֹת אֶת שְׁרִירוּת הַלֵּב עַד-לֹא-יָדַע שֶׁאַהֲבָה וּכְאֵב תְּחוּשׁוֹת נִרְדָפוֹת הֵן   וְעוֹד בְּעֹצֶם מֶחְדָלֵי יָמַי,       רִבְבוֹת שָׁעוֹת אֲרוּרוֹת שֶׁעֻכְּלוּ בְּשֵׁרוּתָיו שֶׁל מֹלֶךְ הַמִלְחָמוֹת, יֵשׁ/יֵשׁ בְּרֵירָה   שְׁנוֹת שִׁירָה עֲצוּרָה שֶׁבִּלִיתִּי בְּמוֹסָד הַצַּעַר 'נְעוּרִים מְאֻשָּׁרִים' עֲצָמוֹת רַכּוֹת שֶׁל שְׂפַת אֵם, סְחוּטָה מִשִׂפְתֵי אָב עָיֵף, קְפוּצוֹת בֶּאֱמוּנָה שֶׁמִּלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבוֹת, שְׁאוּבָה מִפְּטָמוֹת בּוּרוֹת   שׁוֹפְעוֹת אַהֲבָה מְפֻטְפֶּטֶת הַיּוֹנֶקֶת אֶת אִיד קִיוּמִי.   וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל   קָרְמוּ עוֹר מְצֻלָּק מַצַּע לְדִבְרֵי    יָמִים אֲבוּדִים. בוגר התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. ספר השירים , ' רחיפאי' ראה אור בהוצאת אבן חושן בשנת 2007   ספר השירים ' ויהי קול', ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2013 .    שירים רב-פסיגיים, חד-עונתיים, נטמנים פה ושם במטע הבננות

גשם קיצי, חומצי

 

 גשם קיצי, חומצי   

 

וכך היה מה שיכול היה להיות  באותו זמן שהוא חלק מפרק  לא מסוים  בחיי . באותו יום הייתי חופשי לכאורה אך אסור במונחי התחייבויות וזמן.  בטרמינולוגיה מרחבית שייכותית הייתי זר למרות תחושת הביתיות שאחזה בי לפתע בלי קשר למקום המצאי באותו הרגע בו הכל כמו קרה. בדרכי לטייל בשבילי גן-ציבורי שבפי המקומיים נקרא  פארק , באה מולי אישה בגיל שידוע לה במדויק  ועבורי  חסר משמעות.  נאמר שהיתה לא צעירה מידי ולא זקנה מאוד בשביל להתמנות כְּאוֹפֶּר לשמונה כלבים. ספרתי אותם פעמיים כי חשוב לדייק בפרטים שנראים תחילה לא חשובים, אך לקראת הסוף כשמאוחר מידי, מתברר שאי אפשר בלעדיהם שכן הזיכרון הלך לאיבוד וכבר אין מי שיעיד על-אודות  התמונות שקדמו לאובדן. הכלבים היו בצבעים וגדלים שונים ורצועותיהם  סווגו לפי מינים וגוונים בהתאם לאופים של בעליהם שנעדרו מאתר הזיכרון הצילומי. שתיים מהרצועות היו אדומות והשאר צבועות בצבעים פחות מחייבים. ירדתי לכביש למרות סיכון הדריסה  הגבוה הקיים במקום  בגין כיווני הנסיעה המנוגדים להיגיון הנהוגים באותו אי-מיקלט  בו ארע האירוע ומפני שלא היה מקום על המדרכה, יותר מאשר לאישה אחת ושמונה כלבים ואז,  במבט לאחור,  ראיתי שהם שבעה בלבד, קשורים ברצועות שבקצותן אישה בודדת שלא יושבת על מזחלת שלג, כמו שמצפים לראות במרחק מטר  מזנבם של שמונה כלבים צמודים ההולכים בכוון אחד. השמיני פשוט הזדנב אחריהם, חופשי לכאורה  ולמעשה כבול ליצר  לא להחמיץ חגיגת קשורים  לאישה שאינה אדוניתם   .

היום התנהל בדיוק לפי התכנית הכאוטית שהוכנה לאותו תאריך. מזג האויר התפשר  בהתאם לתחזית. השמש התנהלה במסלולה, לא עלה בדעתה לסטות ממנו אפילו שיכלה לעשות זאת בלי בעיות  בחסות העננות החלקית  ומבלי שאיש ישגיח בכך מלבד אסטרונומים שעינם צופיה אל- על   יומם וליל ופיהם  שמח לדווח  לאמצעי התיקשורת על כל סטייה  ולו דמיונית  של  כוכב ממסלולו , בין אם היתה  בשעת חשיכה ובין אם תהיה בעוד אלף שנות אור (כאילו שאיכפת למישהו  אם חשיכה או אור ישררו בעולם בעוד מאה שנות אדם ). דמיוני שוחרר לשעה קלה מהתחיבותו  היומיומית לתחזק תשוקה שגורה  . שעוני שאיכפת לו רק מחיי הרגע , מיהר כהרגלו  בדקה ואת ישבת על הספסל בפארק שלמרבה הפליאה כשעברתי לידו אמש , עמד באותו מקום אך אף אישה לא ישבה עליו, גם לא מאדאם בובארי  או אנה קארנינה שנזכרתי בן כשראיתי אותך מרחוק ותאמיני או לא, איני יודע למה דוקא הן היו מושאות זכרוני באותה שנייה גורלית  , מלבד רצוני להפגין בדיעבד שאני אוהב ספר ותרבותי  ולא סתם צייד נשים בגן ציבורי. 

העיתוי היה מדויק  במקריותו . עברתי חיים שלמים כדי להגיע לשם ואת שכחת  שלא במתכוון את שעונך  בביתך ובאותו רגע,  או שנייה לפני , רצית לדעת מה השעה כדי לא לאחר למקום מסוים שאת נוהגת לאחר  לבוא אליו  ובעודך יושבת פנית אלי באופן הכי טבעי בשפה המקומית, אך עוד מרחוק נתת לי לחוש  תחושה ביתית שרק התחזקה והלכה ככל שהתקרבנו לשעת הש', אני בצעד נמרץ ואת בישיבה  נלחצת . ואז אמרתי,

 It's Four, for me and for you or, if you prefer "

multiple of two, for the two of us "

 "ובקיצור, ארבע " הוספתי בעברית 

והעניינים החלו יוצאים משליטה למרות שהיינו בסביבה מאופקת .

אמרת, "אוּפּס, אני מאחרת"

 "לעולם לא מאוחר לקשר לא מחייב  "

 "קצת בנאלי, אבל נחמד.   ומה אתה עושה כאן?"

"עסקי מול"ות "

"מה זה צריך להיות, אתה מוכר נשק למוּלוֹת באירן?" 

" לא, זה ראשי תיבות," 

" של מה? "

" מוציא לאור "

" מה בדיוק? "

" את עצמי, אל האור הרך הזה של לונדון  שעושה  טוב לעורי הרגיש"

ולפתע, מתרוממת מהספסל ומחכה לשמוע את הגונג שיבשר את השעה שתרשם כזמן שבו נפגשנו לראשונה, התרשמת ממני וממה שקורה לך ולקחת אויר למחשבה.

 

השתררה שתיקה ואת היית שם באור הרך  שבאשמתו יצאתי  לטיול בריג'נטס פארק.  עצמך ובשרך החטוב  כאילו לא אכלת  זה שבוע, מתרגשת לקראת פגישתנו, לבושה מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו ענודה תכשיט אחד או שניים שזה כל מה שיכולתי לראות במבט ראשון. אך תוך כדי חילופי הדברים הקצרים הספיקו עיני עוד המון, תחילה עלו לעיניך הנענות התעכבו בפיך המזמין, אחר כך גלשו לרגליים, מטפסות, נעצרות באזור הירכיים וממשיכות אל חולצת הטריקו שלשמחתי  הרבה  היתה  במידה אחת  קטנה ולפי הריגשה שהתעוררה בתחתית ביטני, אולי אפילו שתיים.   והכל היה טבעי ורגיל ומפתיע , והשעה שנקבתי בה כשעת פגישתנו, והעובדה שלא יכולתי לדעת מראש שתתאים לך לשיחה בלתי מחייבת  ושכבר בסופו של אותו יום תתחיל ספירה  לאחור של ימים שלא היו ולא יהיו כמו זה,  בו התאהבתי בך במבט ראשון אחרון  ויחיד.

ואז הלכת  כנגד כיוון השעון  והתחיל לטפטף גשם קיצי, חומצי.

 

                                                                                

                                                                                                                       אוגוסט 04                    

 

16 תגובות

  1. גיורא פישר

    יפה הסיפור . עוד נדבך למחזור ה"אבודים".

  2. אהוד פדרמן

    במסגרת מחיקת חלונות תגובה ריקים (מעשה טרולי ?) נמחקה תגובה חיפאית אחת ואשמח אם היא תשוב

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאהוד פדרמן