ליליות המים

מָרְק טֵרְנֶר עובד כפקיד במשטרה. הוא נולד במשפחה נוצרית אדוקה ומילדותו כל חייו היו קשורים לאלוהים. הוא היה נער נקי וחולמני וכאשר הגיע הזמן ללמוד במכללה הוא הכריז, להפתעתם של ההורים, שרוצה ללמוד קרימינולוגיה. ההורים היססו קצת, אך החליטו שהכול תחת השגחה עליונה והסכימו. אנשים ישרים דרושים בכל מקום, לכן, אחרי הסיום, קיבלו אותו במשטרה והושיבוהו בארכיון. עבור רוב האנשים העבודה הזאת הייתה משעממת, אך למרק היא נראתה כהרפתקה מרתקת. עיניו תמיד קרנו והחיוך לא ירד מפניו. בבקרים הוא מיהר לארכיון, היה מגיע לפני כולם ומפעיל את המחשב. תיקים חדשים כבר המתינו לו והוא שקע בהם כמו ששוקעים לעולם חדש וזוהר. תפקידו היה לסווג תיקים סגורים, ואם יצא לכם להעביר שאילתה לארכיון של משטרת לונדון, אז המהירות והדיוק של התשובה שייכים לרוב למרק. ואם  אתם, מסיבה כלשהי, חייבים למצוא מחט בערמת השחת, אין לכם ברירה אחרת אלא לפנות דווקא למרק. השעות רצו עבורו בקלילות משכרת ולקראת הערב, כאשר הארכיון היה מתרוקן, האורות הודלקו והגב שלו אותת בסימני עייפות, הוא היה קם בצער מכיסאו וחוזר לביתו מלא בהרהורים. הוא חשב על אחד התיקים האחרונים, גיבוריו נעו ונשמו, הוא ראה את פניהם, נגע בחפצים בהם הם נגעו, והרגיש את עצמו כעד לדרמה אנושית אינסופית.  הוא לא האשים. לא הייתה לזה משמעות. להאשים מישהו בחוסר הבנה היה שקול בעיניו בלהאשים את העיוור בעיוורונו. הוא הרגיש חמלה למנצחים ולמנוצחים, הגישה הזאת מאוד עזרה לו ואף אחד לא יכל להאשים אותו במשוא פנים.

          יותר מכול משכו אותו תיקים לא פתורים. הם היו מלאים באיזה שהם פרטים מיותרים, מיסטיים. כאילו מישהו שבר תמונת חיים שלמה אשר התנפצה לרסיסים צבעוניים והוא מנסה להרכיב אותה מחדש. בימים כאלה מרק חזר הביתה עם הרגשת סוד ודרכים נסתרות. אלה היו ערבים עצובים, ליבו צבט, מחשבות מהירות ומטרידות לא הניחו לו, הוא לא ישן טוב בלילות.

          כך גם קרה עם תיקה של וונדי בקט. היא הייתה עלמה רווקה, צעירה ממנו במקצת, חבבה אומנות וחיה כמו כל הבחורות בגילה ומעמדה החברתי, ואם נתעלם מאיזה נטייה קלה להתבודדות, שום דבר מוזר בהתנהגותה לא היה. פתאום היא נעלמה.

          המקרה הדהים אותו בפשטותו, בחוסר הדרמטיות שלו. היא נעלמה במוזיאון. על הספסל במרכז האולם נשאר תיק היד שלה. הוא ידע במדויק את תכולתו. על הכרטיס היה תאריך – 28 בספטמבר, וזמן רכישתו – 16:38. הוא ידע על וונדי הכול וכלום. הוא ידע את כתובתה, את חבריה ומכריה, ראה  את התמונות שלה עצמה, של הוריה ושל העמיתים לעבודה. אילו רצה, היה יכול לחקור את כל ימי חייה אשר דמו לו לאיזה נוף קליל ללא רבב, וכל ערמות הפריטים בתיקה נראו לו כאיזה התערבות לא הולמת. ההיעלמות שלה הייתה קלה ופשוטה באותה מידה כמו החיים שלה. 

          בתיק הזה היה גם איזה קוריוז. שלושה שבועות לערך אחרי היעלמותה התקשרה חברתה הטובה של וונדי ובקול רועד הודיעה שוונדי התקשרה אליה לפני רגע, ביקשה למסור להוריה שאצלה הכול בסדר, קולה של וונדי נשמע ברור ורגוע, לשאלותיה של החברה וונדי ענתה כי להסביר בינתיים לא יכולה וביקשה לא לדאוג. הבדיקה הראתה שבמחשב של חברת הטלפונים נתוני השיחה לא היו.

          חיפוש של היעלמויות דומות לא הביא לשום דבר. היה מקרה אחד במוזיאון, אך מרק לא מצא שום קשר בינו לתיקה של וונדי בקט. המסך לפניו היה ריק ואפור, אפורים היו גם השמיים מעבר לחלון. החשיך. מרק סגר את המחשב, לקח את המעיל וצעד ליציאה. השומר התורן בכניסה כרגיל שמח לראותו: "ערב טוב, מר טרנר!". מרק נפנף לו בידו ויצא. הוא כיוון למוזיאון. העיסוק בחקירה פרטית היה אסור, אך מרק כלל לא התכוון לעשות זאת.

          המוזיאון היה ריק ומואר. מרק מצא ללא קושי את האולם הנחוץ. סבב לאט, התבונן בקפדנות בתמונות, קראה כתוביות כאילו בציפייה למשהו, ולבסוף התיישב על אותו הספסל, ליד המקום בו לא כל-כך מזמן בעצם ישבה וונדי. מרק הבין מעט באמנות, אך האולם מצא חן בעיניו. הוא היה מוקדש לאימפרסיוניזם ולפניו היו "ליליות המים" של מונה. איזשהו גל דק עבר בגופו לכמה רגעים, דמעות הופיעו בעיניו, הנוף עטף אותו בשקט של אושר ונסוג, התחבא על הקיר מאחורי התמונה.

          כמה דקות הוא ישב בניסיון לחזור לעצמו. זה היה קורה לו לפעמים. דברים פשוטים כביכול – כף יד דקה וחלשה של מישהו, לפעמים פשוט בכי של תינוק, או הליכה איטית של אדם מבוגר, גרמו לו לדמעות, הוא היה מדחיק התייפחות מתקרבת ומסתובב בבושה. אבל עכשיו היה זה אחרת. הרחמים לא העיקו לו. היה זה אושר. האושר בא אליו מהקיר בנשימה קלה של צבעים, הדרמה הסתיימה, הציור דיבר בלשון אילמת, היה זה הסוף של הייסורים והזמנה רכה. מרק אילץ את עצמו לקום. הוא התקדם ליציאה. התמונה הייתה מאחורי גבו, היא צייתה לרצונו ויותר לא קראה לו. היא פשוט הייתה שם, כנוכחות חרישית ובהירה.

          מרק יצא לרחוב. הגשם טפטף. מרק לא שם לב אליו והלך לאורך הטיילת מתחת לעצים. הוא שמע מוסיקה. המוסיקה זרמה מהעננים המוארים וטיפות של גשם רעננו את פניו.

          בבוקר למחרת הוא היה כרגיל בעבודה. היה זה אותו מרק. הוא ניהל בהצלחה  את בסיס הנתונים של ארכיון המשטרה, וכקודם, חיוך הופיע על פניו לעיתים קרובות. אך עתה הייתה בו גם ידיעה. ידיעה שפעם הוא יקבל את ההזמנה וילך לשם, לאן שהלכה וונדי.