באקלימים החבויים משורר וצייר
שיר בדבר חפצייך
חפצייך מוטלים כקורבנות כנועים
למיתה מוקדמת
הם אוצרים בתוכם לחות דקיקה
של מגעך האחרון
מנציחים את ארעיותך בחדרי
הכותונת שלך מצהיבה לאיטה
כתמי הזמן עושים לה אמבטיה
היא מצהיבה כמו גוויה
אני שומע את נקישות הזמן
במעלה המדרגות
הוא מקרצף את המקומות בהם
היית אוחזת
אני פורש סדינים לבנים על פניך
הרוח משחירה אותם
אני מחטא את המילים בנוזל ניקוי
מנקז את השיכחה אל תוך האסלה
עכשיו שהכול אינו במקומו
המים ניגרים מפתחי העיניים
דויד, זה שיר מופתי.
גם השירים באפיריון האחרון נפלאים.
שיר נורא עצוב. מדבר לי עזיבה, מוות וגעגוע.אובדן ואבדון.
אני חושבת שמפני שהשיר כתוב בכישרון כה רב, העצב שבו הופך לשמחה.
באמת,אחד הטובים שבהם,וגם יש בו ריתמוס חדש ואני שומעת קול הולך ונעשה רועם הולך ונעשה מהיר יותר ויותר,מין נביא שמדבר.
אתה נהדר