פגשתי תלמיד / חיים או רכוש

א. רשימה שהופיע במדור הכלכלה של הארץ בשבת האחרונה ובו משוואה של שכר בוגרי הנדסת מחשבים באוניברסיטאות ובמכללות השונות בארץ בשלוש השנים הראשונות לאחר גמר לימודיהם – שכר, שרק אם אחיה שתי תקופות חיים מלאות ואעבוד בשתי משרות במקצוע ההוראה – אוכל לדגדג את קצה זנבו. 
ב. פרסומות, אותה צדה עיני על אחד האוטובוסים בעירי, לבית הספר הפיסכומטרי "לחמן". פירסומת ששיחרר עוד אחד מזרזירי העט הבזויים באחד ממשרדי הפירסום שלשונה הוא כדלקמן: "המורה בבית הספר לימד אותך מספיק בקושי" ! 

ככה סתם, באמצע הלילה, בעיר אחרת, אני שוב מקבל את התשובה.
התשובה ל: "למה אני במקצוע הזה, כפוי הטובה, הלא מוערך, הלא מתוגמל, הנלעג, הבזוי לפרקים שנקרא: הוראה".

כן כן, אחיותי ואחי המורות והמורים. בזוי.
אתם הרי מכירים את התופעה, כמוני. כאשר שואלים אותנו לעיסוקנו – וכאשר אנחנו עונים: "אני מורה" גורמת תשובתנו לבן השיח להתחיל להקשיח את קצות השפתיים בגיחוך שהוא ממהר להבליע מחמת הנימוס.

והיכן מסתתרת התשובה המסתורית באותו מפגש אקראי באמצע הלילה ?
היא מסתתרת במבט של הבחור הזה. אני מצאתי בו לא רק נימוס גרידא אלא גם שמחה, ניתן לכנות זאת: "חדוות ההיזכרות". הוא רואה אותי והוא שמח. שמח כי אני מזכיר לו תקופה משמעותית ומעצבת בחייו.
תקופה של חוויות מסעירות, תגליות מרגשות, תקופה של מעבר מילדות לבחרות, תקופה של התמודדות וכישלון והתמודדות והצלחה, השגת הישגים ונגיעה במטרה.
ולכל אלו הייתי שותף. אני המורה, הנלעג, הבזוי, הלא מתוגמל ולא מוערך, שותף מלא ואינטימי.

זה לא תמיד קל לעמוד מאחורי הבחירה הזו. במיוחד עכשיו, על רקע כל מה שמתרחש במערכת החינוך ומסביבה: ההתפתחות המהירה של בתי הספר הדמוקרטיים כתוצאה מחוסר שביעות הרצון של ההורים מתכני ההוראה, ורמת ההוראה במערכת החינוך הממלכתי, הפער הגדול בין הגיבוי האינסופי שנותנים כיום ההורים לכל חוסר מעש, עצלנות וגחמה של ילדיהם מצד אחד כאשר מהצד השני יותר ויותר משפחות מתפוררות ויותר ויותר ילדים מגיעים לבית הספר בבוקר מהבית של אבא, של אמא, של סבתא ושל הדודה. ומעל לכל, התחושה הזו, שנובעת מהבטוי היומיומי במדורי הפוליטיקה והפלילים, של התפוררות עולם הערכים שעל פיהם אנחנו אמורים לחנך את הילדים.

ואילו מנגד קיים בית הספר בו אני מלמד. לפעמים אני מרגיש שהוא בועה של שפיות בתוך מציאות משוגעת.

אני רוצה להביא תזכורת קטנה באשר למהות של המקצוע הזה שלנו, משני הוגי דעות צרפתיים, אחד מהמאה ה 16 והשני, בן זמננו: למרות המרחק ההסטורי בין השניים, נדמה ששניהם עוסקים בקושי שמוכר ודאי לכולנו.

הראשון: מונטיין. בספר המסות שלו בפרק "על חינוך הילדים" אומר דברים שאני מאמין בהם בכל ליבי:
"רוצה הייתי כי המחנך, מההתחלה, יגש לבחון את מידת הנפש שהופקדה בידיו , יבחן אותה ויתהה על קנקנה, יתן לה לטעום מכל דבר ודבר על מנת שתבחין מאליה ותבחר בעצמה את הרצוי לה: פעם מתוך סלילת הדרך לפניה ופעם מתוך שיניח לה לסול לה את הדרך בעצמה. איני רוצה שהמחנך יהיה לבדו הממציא והמשמיע אמריו תמיד, רוצה אני כי יטה אוזן לשמוע גם את דברי תלמידו. . . . טוב כי יתן לנער לרוץ מעט לפניו, כדי שיוכל לשפוט על מהלכו ולקבוע על פי זה עד היכן שומה עליו להצטמצם בשביל להתאים את עצמו לכוחו של תלמידו". (מונטיין. מסות. תרגום: ישורון קשת. הוצאת שוקן תשכ"ג)

ואם לפנות אל ההוגה השני: רולאן בארת', הרי שגם הוא מדבר על חופש הבחירה שיש להעניק לילד אלא שהוא מדבר מנקודת מבט של חברה מודרנית יותר דברים עמוקים מאוד:
"המבקש להיוכח כי המבוגר הצרפתי רואה בילד מין אני שני שלו, אין לו אלא לתת עיניו בצעצוע הצרפתי. הצעצועים הנפוצים הם במהותם מיקרוקוסמוס של עולם המבוגר: כולם שיחזורים ממוזערים של חפצים אנושיים, כאילו בעיני הציבור אין הילד בסיכומו של דבר אלא מבוגר בממדים קטנים יותר, אישון שיש לספק לו חפצים ההולמים את גודלו.
הצורות המומצאות נדירות מאוד. הצעצוע הצרפתי מסמן תמיד משהו, והמשהו הזה מחוברת כולו ומתהווה מתוך המיתוסים והטכניקות של החיים המודרניים של המבוגר: הצבא, הרדיו, הדואר, הרפואה. . ."

בהמשך הדברים מדגיש בארת' את ההפרדה בין צעצועי הבנייה המפתחים את דמיונו של הילד למרבית הצעצועים שהם חיקוי של אובייקטים מהמציאות. והוא ממשיך ואומר: 

"הבעיה היא רק כי לנוכח העולם הזה שמאוכלס בחפצים נאמנים ומסובכים, הילד אינו יכול להתעצב אלא כבעל רכוש , כמשתמש, אך לעולם לא כיוצר: אין הוא ממציא את העולם, הוא רק משתמש בו: מכינים אותו לפעילות נטולת הרפתקאה, פליאה ושמחה. עושים אותו לבעל רכוש בעלבתי קטן, כזה שאיננו צריך אפילו להמציא את מנגנוני הסיבתיות הבוגרת: מספקים לו אותם מהמוכן, עליו רק ליטול אותם ולהתכבד בהם, לעולם אין נותנים לו הזדמנות לגשש ולתעות. 

לעומת זאת, משחק הבנייה הקטן ביותר כרוך בלמידת עולם שונה לגמרי: הילד איננו יוצר בו כלל חפצים בעלי משמעות, כמעט לא אכפת לו שלחפצים אלו אין שמות מעולם המבוגרים, מה שהוא מפעיל כאן איננו שימוש אלא בריאה, הוא יוצר צורות שצועדות, שמתגלגלות, הוא יוצר חיים ולא רכוש, החפצים בעולם שהוא יוצר מנחים את עצמם".
(רולאן בארת. מיתולוגיות. תרגום: עידו בסוק. הוצ' בבל 1998) 

בעולם הרייטינג שבו מולך הריאליטי הנתעב הוא הוא המעצב את עולמו הרוחני – תרבותי של התלמיד הממוצע, אני מרגיש פעמים רבות שיש לרסק תחילה את שפת המושגים המעוותת איתה מגיע אלינו אותו תלמיד וללמד אותו כי התאוות שלו, הרגשות שלו, המחשבות שלו יכולים להיות מנוסחים בתבניות שונות לגמרי, תבניות שמעוגנות באותו עולם של "חיים" סמוי מהעין. 

משאלות הלב הללו, של מונטיין ובארת', נשמעות כאוטופיה על רקע הימים האלה, אלא שאותו נער שפגשתי לפני ימים אחדים בלילה, אותה חדווה של היזכרות שראיתי בעיניו מזכירים לי כי רק בגישה כזו אל התלמיד, כאשר אנו מצליחים לבור את המוץ מהתבן, התגמול האמתי שלנו יכול לתפוס את המקום הראוי לו בנפשם של תלמידינו ובנפשנו אנו. 

11/2009