התהילים של רוני

"אז מה יודה"? שאל הקטן, "הכל בסדר"?
"כן, מצויין."
"מתקדמים"? שאל הגדול.
"לאן"?
"קדימה"
"קדימה, בטח קדימה" אמר יודה ושוב הם צחקו.
הקטן ביקש את סליחתם והלך לשירותים.
"היה ערב מעניין פעם שעברה" אמר הגדול.
"מעניין, בהחלט מעניין".
"איך עם הספרים"?
"כרגיל, אין לי כוח לעבוד. איך עם הסרטים"?
"ברוך השם יומיום".
יודה קם בפתאומיות ויצא. הגדול נשאר יושב, מסתכל בכיסא הריק, מקשיב למלמולים שעלו מחדר האמבטיה. יודה נכנס חזרה לחדר.
הגדול שאל: "מה"? והקטן צעק מהאמבטיה, "לא היית צריך להגיד לי"!!
הגדול חזר ושאל – המילה נדחקת לו מהפה החוצה – "מה"?
"שישתמש במגבת של האורחים", אמר יודה.
"אה", פרץ הגדול בצחוק, "אפרופו זה, אפשר להוריד נעליים אצלך"?
"בטח" אמר יודה והסתכל בנעלי העור השחורות, דקות הגזרה שחלץ הגדול בכבדות מעל רגליו.

הקטן שב ונכנס, מנגב את ידיו בישבנו.
"ננגן משהו"? שאל.
"עוד מעט" אמר יודה.
"כן, מה בוער", אמר הגדול, "אל תשאל מה קרה לי בפעם האחרונה"
"מה"? שאל יודה.
"עם שלום, נכנסתי לפרנויות משלום"
"כן, הבנתי שהיה משהו", אמר הקטן, "אבל למה"?
"אין לי מושג"
הקטן סידר לעצמו ישיבה מזרחית.
"אל תשכח שעפת רחוק פעם שעברה. שבוע לא עישנת" אמר, "אם אתה לא מעשן שבוע זה לוקח אותך רחוק מאוד" הסביר ליודה.
הגדול חשב קצת ואמר: "כן, שבוע".
"תראה" אמר הקטן, "יודה מכיר את שלום כבר . . ."
"עשר שנים" אמר יודה, "אני מכיר אותו כבר עשר שנים"
"אני לא יודע מה היה לי" אמר הגדול, "נכנסתי לפרנויות ממנו. איך שהוא ישב ככה עם הרגליים על הכיסא, הידיים שלו, הכול היה ארוך נורא וזה שהוא שלף את הרבע מהגרב"
"טוב, אתה לא יודע מה זה רבע" אמר הקטן, "אתה קיבוצניק. אני גדלתי עם זה"
הגדול רכן לכיוון הקטן.
"מה אתה מקשקש גדולת עם זה, אתה ראית פעם בחיים שלך דבר כזה גדול"?
"האמת? לא"
"אז מה אתה מקשקש קיבוצניק מה קיבוצניק, מה הקשר? דבר כזה? זה מסוכן להיות עם דבר כזה".
הקטן אמר: "הוא אכל את זה".
"מי? שלום?"
"ככה הוא אמר"
הגדול פלט נחירת ביטול. "ואתה מאמין לו"?
"כן, למה לא"?
הגדול עיוות את פניו וחייך ליודה.
"היו לנו תקופות, התקרבנו – התרחקנו" אמר יודה, "היו בעיות, אני לא אומר שלא, במיוחד אם הייתי בא אליו עם בחורה"
"למה"?
"הרגשתי שהוא מנסה לרדת עלי, הוא היה עושה שרירים"
"אה" אמר הגדול.
"אבל הוא בסדר, תאמין לי. הייתה תקופה שהייתי יורד אליו קבוע לתל אביב"
"אשכרה קבוע"?
"למה לא"?
"אני יודע" אמר הגדול, "אתה נראה לי כזה ירושלמי, לא יודע, לא רואה אותך מסתובב בתל אביב".
"אל תראה אותו ככה" אמר הקטן.
"נו – ומה"? שאל הגדול.
"ומה – מה"?
"אז אתה מכיר את תל אביב? הסתובבת קצת?. פאבים, בחורות"?
"תראה" אמר יודה, "בחורות… לא הייתי אומר"
שלושתם צחקו. הגדול אמר "יוד'ס, יוד'ס", הקטן בעט ברצפה עם הרגליים.
"אתה יודע איך זה" אמר יודה, "יורדים יום חמישי.. מושכים עד הבוקר.."
הקטן גיחך. הגדול הצביע על הקטן באצבע ואמר:
"יאללה, כמה שאני מכיר אותך" – ושניהם נשנקו מצחוק.
"מה מצחיק"? שאל יודה.
"כלום" אמר הגדול, "כלום לא מצחיק רק שאני מכיר את הממזר הקטן בעל פה"
הקטן הסתובב אל הגדול ופשט את ידו.
"רגע, למה אתה צחקת"?
"כי אני מכיר אותך, אתה, ברגע שקיבלת את ההוכחה – "מושכים עד הבוקר" – היית מבסוט. זאת אומרת שתל אביב זה בסדר, אבל רק במנות קצובות. ואתה יודע מה? אתה צודק. אבל גם עם ירושלים אסור להגזים"
הקטן הניד בראשו, יודה הסתכל בגדול בתימהון.
"הוא חושב שהוא נושא את הבשורה הסביר הגדול, פורש ידיים לצדדים, "לכו אחרי.. אתם העם, ההמון, אתם המאמינים, לכו אחרי, כי אני ורק אני יודע את האמת"
"אני חושב שהגיע הזמן" אמר יודה ויצא מהחדר.

"אני צודק"? שאל הגדול, הקטן מתח את עקביו קדימה.
"כן, כנראה שכן. מה יהיה עם דוד"?
יודה נכנס חזרה לחדר, מחזיק נייר תווים ועליו גבעונת קטנה של גראס. הוא שם את הנייר על הרצפה ליד הקטן ואמר: "הנה".
"תודה יודה" אמר הקטן.
"תודה יוד'ס" אמר הגדול.
"איזה דוד"? שאל יודה, "דוד כהן"?
"כן" אמר הקטן, "סיפרתי לך עליו"
"מה"? קפץ הגדול, "סיפרת לו על דוד"?
הקטן הוציא מכיסו בקבוק מיץ פז קטן והחל לפטם את פיית הזכוכית המפויחת.
"לא הבנתי מה אתם עושים איתו" אמר יודה.
"משהו" אמר הקטן, "אנחנו רוצים לעשות איתו משהו".
"נראה אם ייצא מזה משהו" אמר הגדול.
"כן, נראה" אמר הקטן והעביר את הבאנג לגדול.
הוא לקח גיטרה והתחיל לנגן. לרגע שתקו שלושתם.
"את יודע יוד'ס, יש אנשים שאתה מסתכל עליהם ואתה רואה אותם" אמר הגדול.
"מה זאת אומרת רואה אותם"?
"אני מתכוון שיש אנשים שאני מסתכל עליהם ואני יודע שתוכם כברם"
הקטן הפסיק לנגן והסתכל על הגדול.
"אני מתכוון שאצל רוב האנשים אין לי בעיה לקלוט אותם, אני מסתכל עליהם ואני יודע שזה אחד לאחד. אני מדבר איתם. עם הביפנוכו שלהם"
הגדול זז על המזרון.
"אני לא יודע" צחקק הגדול, "קצת הסתבכתי"
"זאת אומרת ששלום הפחיד אותך"
"כן. הוא הפחיד אותי"
ניסית להסתכל לו בעיניים"?
"בהתחלה. תראה, אני תמיד מסתכל לאנשים בעיניים, אין לי בעיה עם זה. כשאני מדבר עם מישהו אני תמיד מסתכל לו בעיניים"
הקטן חזר לנגן.
הגדול הניח את הבאנג על הרצפה, לקח את הדרבוקה הזערורית משולחן המחשב וחרש החל לתופף. יודה העביר את משקל הגוף קדימה, מתח זרועות לצדדים. הקטן הסתכל בסקרנות בגיטרה, בוחן את אצבעותיו, בטנו מתכווצת. הגדול עצם את עיניו, מכה בדרבוקה הקטנה, מעווה את לחי שמאל עם כל מכה ומכה. יודה הפסיק את התרגילים, נעמד, התבונן.
הייתה רק מוזיקה בחדר.

"חשבתי על משהו בכיוון הזה" אמר הקטן.
"לי דווקא יש משהו אחר בראש" אמר הגדול, משהו עם יותר אנרגיה".
הקטן הסתכל בגדול באכזבה.
"זה יופי" אמר הגדול, "תשמור על זה".
"על מה חשבת"?
"חשבתי על.." הגדול קם והתחיל ללכת בחדר בצעדים נסערים, "לא רוצה, לא רוצה לומר לך" הצעדים התרחבו.
"אל תפתה אותי, אמרתי לך לא לפתות אותי. את זה אני רוצה רק איתך ואיתו ביחד" אמר והתיישב.
"על מה אתם מדברים"? שאל יודה. חוזר ומותח זרועות.
"יוד'ס" אמר הקטן, "תראה אותו – מתעמל לנו פתאום"
יודה צחק.
"למה לא? על מה דיברתם"?
"אנחנו רוצים לעשות משהו" אמר הגדול, "אנחנו רוצים לעשות סיפורים מהתורה לילדים"
"לילדים כאלה קטנים" אמר הקטן, מסמן בידו גובה ממוצע של ילד בן ארבע.
"ויש לנו את הדוד הזה.."
שניהם התחילו לצחוק.
"יודה.."
הצחוק גבר.
"הילדים ישבו ויסתכלו עליו ככה" אמר הקטן ושמט את לסתו התחתונה.
"אחר כך הסתכל על הגדול ושניהם השתתקו.

"אני הייתי קורא למה שניגנת עכשיו "געגועים"" אמר הגדול וביד צייר תנועה אנכית.
"געגועים"? אמר הקטן.
"תחשוב עם מה נכנסת לחדר"
"אתה מתכוון ש.."
תחשוב מה קרה לך היום, בצהריים, כשנפגשנו, הכול היה בסדר עד הטלפון ממנה"
"אה, זה" אמר הקטן ושקע בהרהורים, "אני לא יודע מה לעשות איתה? מה אני אעשה איתה" ?
"רוני, עזוב אותה בשקט, אל תתחיל עם הסיפור הזה עכשיו כי לא נצא מזה" אמר הגדול, "אני דיברתי רק על המוזיקה"
"בסדר" אמר הקטן.
"רק רגע" אמר יודה, "כמה זמן"?
"כמה זמן מה"?
"מתי אני רואה סיפור מהתורה על הבמה? חודשיים? שלושה? חצי שנה?"
"אני מתכנן לגמור סיפור אחד עד סוף אוגוסט" אמר הגדול.
"חצי שנה" אמר יודה, "חצי שנה אני נותן לכם"
"ואז מה"? שאל הקטן.
"ואז אני מוריד את הכובע" אמר יודה ועם היד הסיר כובע דמיוני מהראש.
"תזכור" אמר הקטן, "אתה מוריד את הכובע".
"זה לא כל כך פשוט" התערב הגדול, "אתה צריך ללמוד לנגן עם דוד כמו שאתה מנגן עם יודה ודוד צריך ללמוד לשחק איתך כמו שהוא משחק עם פרטנר על הבמה"
"כן" אמר הקטן, נשען חזרה על הכר, קופא במהלך התנועה.
"אבל הנחש יודה", הוא שב והזדקף, נחש מתפתל מקצה ידו הימנית, דרך השכמות, לקצה היד שמאלית, "איך הוא עושה את הנחש"?
"אתה לא מקשיב לי", אמר הגדול, "אתה צריך ללמוד לנגן איתו"
יודה נאנח.
"אח… אח… אח"
"מה יודה" שאל הגדול?
יודה נעצר, הרים את ימינו כמנצח על תזמורת ואמר: "החיים מסריחים".
"נו" אמר הגדול.
"נו מה"?
"החיים מסריחים – תמשיך"
יודה חזר והרים את היד.
"ולכן החיים בזבל"
"יודה, יודה"
הקטן פקק את אצבעותיו, כיסה את פניו, נשם, נאק.
"הבל אמר תבל", מלמל הגדול, "שמא חבל" ?
"גדול אתה יודה", אמר הקטן.
יודה הביט בגדול: "מה אמרת"?
"מתי"
"כרגע" התעקש יודה, "שמעתי אותך אומר משהו"
"רק רגע", אמר הגדול "תן לי להתרכז"
באיטיות דלה את המילים חזרה.
"החיים מסריחים
ולכן החיים בזבל
הבל אמר תבל
שמא חבל"?
הקטן חזר על הטקסט בקול רם.

"אתה ואני", אמר יודה בין שורה לשורה, "שמעתי שגם אתה בא משמה".
"בחייך", אמר הגדול, "גם אתה"? ובקטן נזף: "למה לא סיפרת לי"?
הקטן הניח את הגיטרה ולקח את הדרבוקה.
"כן, גם יודה מאותו סיפור"
"ואיך אתה עם זה היום"? שאל הגדול.
"מה זאת אומרת איך? אני זה אני, ככה אני, איך שאני"
"כן אבל כשאתה בא הביתה, אתה שם כיפה על הראש"?
"תראה" אמר יודה, "כשכולם יושבים לאכול אז כן"
הקטן התבונן ביודה בסקרנות.
"אני זוכר", אמר יודה "שפעם הייתי יושב בלי ואז פתאום הייתה באה יד מאחורה ושמה לי את הדבר הזה על הראש – טראח" אמר והדגים.
"מה אתה אומר", אמר הקטן, "ככה"? וחזר, כף ידו ניתקת מהדרבוקה ומכה עליו שנית.
"כן, ככה"
"אז אפשר לומר", אמר הגדול בזהירות, "שזאת הגיטרה שטמטמה לך את המוח"
"הגיטרה? הגיטרה הצילה אותי"
"כן, אבל בלי הגיטרה היית נשאר איפה שאתה"?
"אני לא מבין את הקשר"
"ננגן"? שאל הקטן, חוזר אל הגיטרה.
"ננגן".