שומרת על המשמר

לחמוטל ירון גרייף

אני רוצה לספר לכם על העיתון בו עבדתי לא מעט שנים, "על המשמר", מעוזו של השמוץ. בשנים שעבדתי בו הוא כבר נחשב עיתון קטן ודי שכוח, אבל היו שנים בהן ידע הרבה יחס וכבוד, בעיקר בשנות החמישים.

היום, כל מי שהוא מתחת לגיל 30 לא זוכר אותו, וישנם גם אנשים מבוגרים יותר שלא יודעים כי היה פעם עיתון כזה, בו עברו גם ענקים כמו אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. התפיסה הציבורית שלו הייתה כקוריוז, שופר השמאל הקיבוצי, עיתון "מטעם", אבל מה שלא ידעו באמת הוא שהיה זה עיתון איכותי ורציני, בו כתבו טובי העיתונאים בארץ.

היה בו הרבה אינטגריטי עיתונאי וחופש יצירתי, והתפיסה הפוליטית השמאלית שלו העניקה לי אישית מרחב התבטאות נרחב, למרות שהתחום שלי היה ביקורת קולנוע. אבל גם כמבקרת קולנוע הביקורות שלי נטו שמאלה, בהקשרים שונים, והללו תמיד מצאו אהדה בעיתון. ובתור מי שעבדה שם די הרבה שנים, אני יכולה להעיד על איכות אנושית ומקצועית שהייתה שם.

היו שאמרו שעיתון מגויס לא מתאים יותר לארץ, אבל למעשה "על המשמר" חדל להיות שופרו של השומר הצעיר אולי כבר בשנות השבעים. אבל הוא נשאר עיתון ליברלי מאוד, מעמיק, פתוח, שמאלני. מעולם לא צונזרתי, גם כשכתבתי דעות או דברים חריפים שנגעו בענייני השעה.

נהגו אז לומר על "על המשמר" שהוא בית ספר לעיתונאים, מה שהיה נכון מאוד. כולם התחילו בו או עבדו בו באיזה שהוא שלב: רוביק רוזנטל שהיה העורך שלי במוסף "חותם"; מיכל סנונית שאותה לא הכרתי כי עזבה לפני בואי, אבל ערכה גם היא את חותם לפני רוביק; א.ב. יפה, איש רוח ואשכולות שערך את המוסף הספרותי של העיתון במשך שנים רבות, אחרי שלונסקי ולאה גולדברג, והזדמן לי להכירו ממש בראשית עבודתי שם, בשנת 1984 (ועתה הודיעה לי בתו חמוטל שנפטר בחודש שעבר); המשורר והמסאי עמוס לויתן, שירש את יעל לוטן בעריכת מדור הספרות; אבשלום קווה שהיה שנים כתב תיירות, ורק בשנים האחרונות פרץ לקריירה ספרותית; ידידתי עפרה ישועה ליית, שהחלה שם, ועברה לקריירה מפוארת ככתבת חוץ ועורכת המוסף במעריב; וכמובן, סבר פלוצקר שערך אז את העיתון, לפני שעזב כעבור כמה שנים לקריירת פרשן כלכלי בידיעות. כל אלה היו מבוגרים מאיתנו, ומורינו.

בדור הצעיר, לפחות אז, בו אנחנו נחשבנו לצעירים (היינו בשנות העשרים לחיינו) עבדו איתי אבי בניהו ושלי יחימוביץ" וורד לוי-ברזילי וחני קים – כולם היו עיתונאי מוסף או כתבים.  והיתה שז, חברתי, שכתבה על תיאטרון ובזכותה הגעתי לעיתון. בעריכה, עבד איתי אילן שיינפלד ידידי, שהיה הסגן של א.ב. יפה ואחר כך של יעל לוטן בעמודי הספרות. והיו לאה איני ותמר משמר שערכו את עמודי מוספי היום. ובמשך השנים הגיעו צבי (צבה) גורן וגיורא לשם שהצטרף לאחרונה לבלוגייתנו, ועוד אחרים שאולי שכחתי. אם אני לא טועה גם טלי ליפקין שחק הזדמנה מתי שהוא לעיתון, ובטח היו עוד המוני עיתונאים אחרים שעברו אחר כך לעיתונים הגדולים.

בשבילי, "על המשמר" היה בית שני במשך 11 שנים ארוכות, ועד היום אני מתגעגעת אליו, כי לא יצא לי מאז לעבוד במקום כה ביתי, חמים ומסביר פנים. לימים, אחרי שהעיתון נסגר בשנת 1995, ועבדתי כמעט בכל עיתון בארץ, גיליתי את קופות השרצים שחבריי מבקרי הקולנוע כינו את עיתוניהם.

ב"על המשמר" הייתה הרבה פחות תחרותיות ותחושת "אדם לאדם זאב". היה בו משהו נינוח וקיבוצניקי באופיו, אולי בגלל שחלק מהעיתונאים אכן הגיעו מהקיבוץ. בשנים הללו, אני העירונית עד העצם למדתי לחבב את הקיבוצניקים, ואף התכתבתי עם מספר מקוראיי הקבועים שגרו בקיבוץ.

אכן, העיתון היה קטן במושגים של העיתונות הישראלית דאז, שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים. הוא הודפס בכ-15.000 עותקים, שהיום נחשבים לכמות לא זניחה בכלל. אבל אז, כשידיעות אחרונות משל עם מיליון עותקים, מה נחשב "על המשמר"? לדויד ליד גולית. אבל מה שהכי מצחיק שדווקא "דויד" הדפיס ל"גולית" את העיתון.

"על המשמר" סובסד על ידי השומר הצעיר, וכסף לא חסר, ובראשית שנות השמונים, כשהמערכת עברה מבניינה הישן למערכת החדשה והמודרנית ברחוב חומה ומגדל, נבנה שם גם הדפוס החדש, שהיה דפוס המחשב הראשון בארץ בעיתונות הכתובה.

למעשה, עד שנת 1992 הדפיסו בו את עיתון ידיעות אחרונות. לא רק זאת, "על המשמר" היה העיתון הראשון בארץ שמיחשב את המערכת שלו, וכולנו קיבלנו מודמים ותוכנת דואר מצחיקה בשם "תמר", שאני ראיתי בהן אוצר משמיים: סוף סוף לא הייתי צריכה להיגרר למערכת ושלחתי את כל כתבותיי בתוכנת הדואר הפרימיטיבית ההיא, אי שם בראשית סוף השמונים, הרבה לפני עידן האימיילים.

אבל גם הדפוס החדש שבעצם החזיק ברווחיו הרבים את העיתון, לא עזר מול השינויים הענקיים בעיתונות שחלו בראשית שנות התשעים. הבניין הגדול, המרווח והחדיש ברחוב חומה ומגדל, בו שכן גם הדפוס החדש ומערכת "ספריית הפועלים", אף היא חלק מענק המו"לות של השומר הצעיר בימיו היפים, נמכר במיליוני דולרים כדי לכסות חובות שהצטברו במשך זמן רב, והעיתון נסגר. כמו מה שקרה לקיבוצים, קרה גם לעיתון שלהם: משבר גדול. שנה אחר כך נסגר גם "דבר" של התק"ם, בו עבדתי בשנתו האחרונה.

מעניין, אבל למרות "זניחותו" של עיתון "על המשמר" בעיני הציבור הרחב, לא הייתה מהדורת חדשות בכל הערוצים שלא דיווחה על סגירתו של הענק המיתולוגי הקשיש.

ואני נשארתי להתגעגע לעיתון שהעניק לי קריירה מהנה מאוד במשך פרק זמן ארוך ומשמעותי בחיי.