לרצוח את החרא

בספרה השמיני "עכשיו זה כתוב" (בבל) מצליחה אילנה ברנשטיין להיות קולחת ומטלטלת ןלשפד את הקורא לשעה של קריאה אינטנסיבית, אבל מפספסת חריש עמוק וחשוב בנפש האישה המוכה. הרשימה פורסמה ב-17.7.08, בגיליון 298 של מגזין טיים אאוט

 נשים מוכות לא זוכות להיות גיבורות בספרים. זה נושא מביך ולא נעים, ולא פלא שאין כמעט סופרים וסופרות שמייחדים לאשה המוכה רומן שלם, שמנסים להתחקות אחר תודעתה ולבחון מדוע זה קרה דווקא לה. אולי יש בנושא משהו שעלול לסמן איזו גלישה למלודרמטיות ולצעקנות יתר, משהו גדוש מעצם טבעו, משהו שקרוב מדי לכרוניקה העיתונאית הנכתבת לאחר עוד רצח של אשה מוכה. ואולי העיסוק בנשים מוכות פשוט מפחיד, מאיים, אפילו מעורר דחייה. לכן בחירתה של אילנה ברנשטיין להתמודד עם הנושא בספרה השמיני, "עכשיו זה כתוב", היא חשובה, אמיצה ומבורכת.

ברנשטיין, שרגילה לעסוק בנושאים פמיניסטיים שנויים במחלוקת ובגיבורות שחיות תחת אלימות ותחושת קורבנות ("שארה כסותה עונתה", "דה הניג" "מושבת האהבה"), היא מומחית בשיטת הבוקס בפרצוף. לפעמים זה יעיל מאוד ולפעמים פחות, אבל אין ספק שב"עכשיו זה כתוב" היא כיוונה את האגרוף אל מרכז פרצופה של החברה הישראלית. סיפור על אם ישראלית ממוצעת בת 50, שמחליטה לרצוח את בעלה במהלך חופשה ברומא לאחר שנים של התעללות נפשית, מינית וכספית, אמור לספק את הסחורה. הגיבורה שלה היא אשה פשוטה, עממית, אחת האדם, כזאת שלא תזהו בסופר או בתור בבנק. אשה מחוקה, מהוהה. הלשון הרזה והדיבורית שלה מוכרת לכולם.

כמו תמיד, ברנשטיין מצליחה להיות קולחת ומטלטלת, לשפד את הקורא לשעה של קריאה אינטנסיבית. היא מתמודדת היטב עם הנושא הטעון, שכן היא בוחרת לא להתמקד בניתוח של הגיבורה, אלא נצמדת לתודעתה, נותנת לגרסת האירועים להישמע בגוף ראשון, דרך כרוניקת המעשים והמחשבות לפני ואחרי הרצח. הקצב השועט, המונולוג האינטימי וההזדהות עם הגיבורה הרמוסה שמצליחה להתמרד ולרצוח את החרא אכן יוצרים תחושה עוכרת שלווה. 

הבעיה היא ש"עכשיו זה כתוב" הוא רומן נוקב אבל לא ממש מורכב. לפעמים זה טוב ויעיל להטיח מונולוג רציף בקורא, אלא שכאן משהו מתפספס בגלל שברנשטיין נצמדת לקליפה החיצונית של תודעת הגיבורה – למעשים ולתוצאות. הדבר גורם לנובלה להיות דלה וחד ממדית מבחינה פסיכולוגית, שכן ברנשטיין לא מנסה להעמיק הלאה מעבר לכאב ולפגיעה, ולבחון, למשל, מדוע הגיעה הגיבורה למצבה.

אני מניחה שברנשטיין שאפה לייצר מניפסט פמיניסטי חודרני, קול קורא לנשים להפסיק להיות קורבנות ולהשתחרר מהדיכוי, ולו בדרך הקיצונית ביותר: הכחדת הגבר. 

חבל שהאג"נדה הלוחמנית הכשילה והגבילה לא אחת את הטקסטים של ברנשטיין. כבר מראשית דרכה הספרותית היא מתמודדת עם מצבה של האישה בעולם ועם יחסי הכוחות בין גברים לנשים מנקודת מבט פמיניסטית מאוד,  אלא שנטייתה זו מרדדת לעתים את הטקסטים שלה והופכת אותם למינפסטים פמיניסטיים, ותו לא. כך קרה כבר בספרה הראשון "שארה כסותה עונתה", דרך "רומן למשרתות", "דיה הניג" ו"שלוש אחיות".  אז למי, בעצם, מיועד הרומן? אולי לתלמידי החוג למגדר. בעיני, זו החמצה מעציבה, כי ראוי לדבר על הנושא ביתר הרחבה ועומק.