יומן גור הסילון

לפני כמה ימים קראתי אצל אביטל על הגור שגסס בכניסת ביתה, שאחר כך אימו זללה אותו מרוב רעב. אוי אוי אוי זעקתי בליבי, בעודי מביטה בגור הפרסי שעלה לי לא מעט, שמשתובב בבית כאילו אין מחר, זה תפס את אלוהים בביצים, חושב שהעולם נברא למענו.

זה בטוח שהוא מולך על העולם, כולם נתיניו, גם עבדה ומוטל, חתולים זכרים מלאי חשיבות עצמית, שהפכו לסמרטוטים שלו, עושים כל מה שהוא רוצה. מי שלא ראה גור תינוק מסובב שני חתולים בוגרים על האצבע הקטנה שלו, לא ראה שמחה מימיו.

כמה חיים עצורים בקטן הזה, כמה שמחה, כמה אנרגיה! יום ולילה הוא מפזז בבית, בודק הכול, מפרק הכול, טועם הכול. מתנפל על כל מה שזז. עושה בכל כבשלו. רוצה לטעום מכל מה שאוכלים כאן בבית. כמה תאוות חיים יש בו! אוי, איזה אושר לראות את זה. עושה חשק לחיות, בחיי.

אז חשבתי לי שוב, איך יש גור שגוסס ברעב, ולעומתו גור מדור הסילון, שחי כמו אפנדי, העולם וכולם לרשותו. לעולם לא אוכל להתגבר על הכאב הזה, שיש כאלה שיש להם הכול, ויש כאלה שאין להם כלום. גם אמונתי לא עוזרת לי בזה. תמיד אחשוב על זה, וזה תמיד יכאיב לי נוראות.

אני תמיד נזכרת בספר שערכתי להוצאת מודן: ביוגרפיה של גבר מוויאטנם, שחי כילד את הכיבוש והמלחמה. לצערי שכחתי את שמו ואת שם הספר, אבל זה ספר נפלא ומכאיב. הוא מספר שם על ילדותו כאם לאישה עשירה שירדה מנכסיה, ובכל זאת פירנסה אותם באומץ בכל שנות המלחמה והחורבן. 

אבל דבר אחד מספרו לא אשכח לעולם.

הוא מספר על שלוש בנות תערובת קטנות שהיה רואה בסביבה. בנות של זונה מקומית מאבות שחורים שונים, החיילים האמריקנים ששכבו איתה. הוא מתאר כיצד הילדות מזות הרעב הולכות אחרי האימא כמו צללים, אולי היא תיתן להן משהו לאכול ממה שהיא אוכלת, והיא מגרשת אותן במכות. והן עומדות כמו צל ליד העצים, מחכות אולי היא תקרא להן ותזרוק להן איזו עצם מהמרק שלה. אבל היא לא עושה זאת לעולם…

כעבור כמה חודשים, אחת הבנות, היותר גדולה, אולי בת תשע, נמכרת על ידי האם לשלושה חיילים אמריקאים פדופילים וסדיסטים, שאנסו אותה, התעללו בה נוראות, ובסוף רוצצו את ראשה על אבן.

תסלחו לי שברשימה על שמחת הגור החדש, אני נזכרת בכל אלה שאין להם: אנשים ובעלי חיים. כשאני רואה שמחה ועונג, איני יכולה שלא לזכור את מי שכואב לו. כן, זה מפחית את עוצמת השמחה שלי, אבל איני יכולה שלא לזכור תמיד שיש מי שרעב וסובל ומעונה.

טוב, עד כאן המורבידיות.

עכשיו שוב אל הגור שברגע זה ישן חאלס, אחרי שטירטר פה את כולם חצי יום. בלילות זה נעשה יותר גרוע. ההיפראקטיבי הקטן לא נם על משמרתו לעולם. שמחה וששון הולכים כאן.

ותסלחו לי שאינני מבקרת הרבה בבלוגיה לאחרונה, ולא נכנסת לכל הפוסטים. הקטן ממלא לי את כל הזמן הפנוי. וגם צריך לעבוד.

ועוד מעט פסח. חג חירות שמח לכולם. ושיהיה רק טוב בעולם!!!!!!!!!!!!!!