כל עוד אני חי, אני ממשיך לזרוע הרס

כך חש אחד מגיבוריו של בועז יזרעאלי בקובץ החדש שלו, "השכן המסוכן". הגיבור של יזרעאלי בכל סיפורי הקובץ נאמן למסורת הגיבור המודרני: הוא מיוסר, פחדן, חסר ביטחון, תלוש וסכיזואידי, אטום בשריונו, מתוסבך וקטנוני. קצת פרנואידי אפילו. קשה לומר שהחיים מתאימים לו או שהוא מתאים לחיים. הוא שונא את כולם, ונדמה לו שכולם שונאים אותו.

לפעמים נדמה שהוא כמעט חסר זהות, משאלות או מאווים, ופשוט ניגף בנחשולי החיים. הוא מקובע בהרגלים קטנים, עד שנדמה כי הפך לרובוט. הישרדותו וקיומו תלויים ביד המקרה, חייו די ריקים מתוכן ונפשו חלולה למדי, ולא ברור לאן הוא הולך – הכול לפי מיטב מסורת האכזיסטנציאליזם.

ישנה תחושה שגיבורי 15 הסיפורים מהלכים על חבל דק. בכל רגע נדמה שמשהו איום יקרה להם, או שמשהו יתמוטט. כי החיים בעולם האורבני-כאוטי של יזרעאלי נראים כל כך ארעיים, מסוכנים ואלימים. 

התחושה הקפקאית האבסורדית חודרת ללא מעט מן הסיפורים, החל מהבחור התפרן שגר בווילה של סבא שלו בשכונה יוקרתית (בסיפור הכי מהוקצע ומדויק בקובץ, "השכן המסוכן"), שיום אחד מתלבשים עליו חוקרים ממשרד ראש הממשלה, כי ראש הממשלה עומד לעבור לגור בווילה ממול. בתוך חצי שעה של תחקיר ביטחוני מהפך קרביים הופך הבחור הסתמי לאישיות מסוכנת ולרוצח פוטנציאלי של ראש הממשלה בעיני חבורת השב"כניקים החשדניים.

בכלל, אווירה של חשדנות, ניכור, מקריות, שרירותיות ומיאוס אנושי אופפת את כל הסיפורים הקצרים, התמציתיים והלקוניים, שמתכתבים עם מיטב סופרי האבסורד, כמו בקט, גוגול או קפקא, ועם הספרות האכסיסטנציאליסטית. בסיפור הכי חזק בקובץ, "סימירמיס", נאלץ הגיבור, פרופסור מזדקן, להתמודד עם שכניו הבהמיים שיורקים על החתולה שלו, וקונה כלב-רצח כדי להגן על עצמו.

לפעמים הגיבורים, שבעצם כולם אינם אלא מין גיבור אחד, כל-אדם, מנסים לברוח מתחושת הניכור הקלאוסטרופובית שאופפת אותם בדירותיהם העירוניות המעיקות ובחייהם הקטנים, המבודדים והמאוסים, ומנסים לברוח.

ב"מיטה מתקפלת" הגיבור עושה כמעשהו של הגיבור של ירון אביטוב בספרו החדש, "הומלס", פשוט לוקח את המיטה המתקפלת ובייאושו מהחיים הולך לגור ברחוב. וב"ממלא מקום", הגיבור שקץ בחייו עושה מעשה דרסטי יותר, תופס אומץ ומנסה להחליף חיים עם בחור הודי מבומביי, בתוכנית לחילופי חיים. שם, בחיים הפשוטים יותר, מתגלה לו איזה אור, אבל מובן שיד שרירותית אכזרית תבוא לשלוף אותו משם כמו היה מסמר חלוד.  

למרות שסיפורי הקובץ אינם חדשניים או מקוריים במיוחד (לפעמים עלתה בי תחושה עמומה ומדגדגת שקראתי דומים להם), מצאתי בהם עניין ונהניתי מחלקם. אחדים טובים מאוד, שנונים ומעוצבים למשעי, ואילו אחרים נראים כאילו לא סיימו לכתוב אותם.

לצד סאטירות חדות ומשובחות כמו "השכן המסוכן", "ממלא מקום" או "סמירמיס", ישנם סיפורים ראשוניים משהו ונטולי עוקץ כמו "האגואיסט" או "דלות". ישנו סיפור אחד יפה דווקא, אבל לא מתאים לאווירה המנוכרת של הקובץ, והוא "מיקו ועורך הדין", בו חומק יזרעאלי מתחושת הקלאוסטרופוביה הספרותית המעיקה בעזרת סיפור התבגרות שיש בו ניצני חיים ותקווה לעומת הקור, הדטרמיניזם והייאוש הנושבים מיתר הסיפורים. נדמה שמקומו של הסיפור העדין והרגיש הזה, שהוא כמעט מכמיר לב בעל כורחו – בוודאי בהשוואה לאחרים – אינו בקובץ הקשוח.

ואילו "שני סופרים", סיפור שיש בו מעין אמירה ארס פואטית, הוא נחמד ואירוני ומשעשע, אבל נדמה שגם הוא קצת יותר מדי אנושי לקובץ המנוכר, שמצמית כל רגש למען הדימוי הקיומי הטהור.