ידידתו הלילית האבודה

היא נכנסת לסלון. החלון הענק הפונה אל החצר מלאת גרוטאות נראה לה פתאום יפה ומלא פרחים כמו ציור נוף. האור מפנס הרחוב מלטף את רהיטי העץ, משווה להם צבע של מהגוני עתיק. לא שהם מכוערים בדרך כלל, אבל תחת האור הצהוב של הפנס הכול נראה לה שונה. והבחוץ, שלא כתמיד בעיניה, טהור פתאום, בלתי מושג, מאוד מחוזר.
    היא לובשת כותונת לילה שקופה. לא סקסית, בפירוש לא סקסית. סתם שקופה. שקיפות הניכרת בעיקר באור. דרכו אפשר לראות רגליים שכבר אינן רזות, רפיסות שומן על המותניים, בטן רכה מלידות, השתרגותן האיטית של הוורידים בירכיים
   בחדר האחר ישן בעלה. אור פנס צהבהב צובע גם את פניו בגוון מהגוני עתיק. היא לא סובלת אור על עיניה, והוא תמיד מתעקש על כך שקרן אור תחדור לאפלת חדרם. כבר שנים שהיא נאלצת לישון עם משקפי בד אטומות שמחלקים במטוסים. לעולם לא התעקשה על שלה. לדוגמה: הסדר של שבוע-שבוע, או "יום אתה עם אור, יום אני בלי אור". 
   כבר בלילה הראשון שלהם הבהיר לה חד משמעית שהוא לא יכול להירדם בלי שטיפת אור תיכנס מהמסדרון. כשנרדם, קפצה על המציאה וכיבתה את האור, והוא, כאילו נחש עקץ אותו, קפץ וצווח: "מה סגרת את האור?" ומיהר להדליק אותו, והיא הרגישה איום כאילו עשתה משהו נורא. אז למדה לישון עם המסכה הזאת שמחלקים במטוסים, כמו שלמדה לחיות עם עוד הרבה דברים שלא מוצאים חן בעיניה.
   עכשיו תמזוג לעצמה חלב קר. הוא יפיג את הצרבת שעלתה בגרון. תשתדל לא להרעיש, שלא יתעורר מישהו בטעות. תידחק על הכורסא הרחבה. בין משבצות הריפוד השחורות-אדומות אין סיכוי שימצאו אותה. תסוכך בזרועותיה על כפות ידיה ותלטף אותן כנגד הקור שיביא החלון הצרפתי הגדול: צינה של לילה מלווה בריחות שבנערותה הייתה מסוגלת לרחרח אותם עד שלא נותרה בה נשמה. כל כך נהדרים היו. עכשיו היא רק מסוגלת לזכור שזה היה תענוג, לא לחוות שוב את העונג הזה.
   רק קול גמיעותיה מהחלב נשמע עכשיו, ארוכות ומתמשכות יתר על המידה. בחוץ, השקט הוא רחש של לילה. צפירה מרחוק, לא מכאן, מתרחקת וכבר לא נשמעת. לאחריה קול גרירת פחי הזבל. צליל מונוטוני שחוזר על עצמו לילה-לילה
     חצי לילה ללא שינה. כך עד הבוקר. רק בעשר הדקות האחרונות לפני שעליה לקום תופסת אותה התנומה, מלאה בחלומות דחוקים. קול רחש הניאגרה מעיר אותה אל גופה המזיע, הטרוד מחוסר שינה. אביה, פתאום קטוע רגל בחלומה, מלווה אותה עד האמבטיה. גם רגשי האשם שליוו את החלום. הרי היטב היא יודעת שהיא, ורק היא, אשמה בכך שקטעו לו את הרגל בחלום.
   כשמחנק בגרונה ותחילתו העמומה של כאב גרון, ושרירי תחושות האשמה בבטן, היא עוקבת אחר הקטנה אחוזת הצינה שנשרכת מחדר הילדים, עדיין לא התרגלה להשכמה המאוחרת של ימי החופשה. 
   כבר יולי ועדיין בבוקר רוח צפריר קלה, מתחילה את עקבות אי הנעימות שבגוף. עיניה של הקטנה עצומות למחצה, גופה הזעיר מתגמש לפיהוק וחילוץ אברים מפונק בדרך לבית השימוש. עוד מעט יתפזר באוויר ריח של מיץ תפוזים שתסחט ועקבות חריכתו של הטוסט בגבינה צהובה. ריח חריף ונוקב של רגילות. איש לא הבטיח לה קותלי חזיר ואומלט חגיגי, קוקטייל פירות טרופיים וקפה פילטר ניחוחי על טס כסף, עם קנקן שמנת ולחמניות שקרומן נפצוצי. גם לא הבטיחו מעולם שיגישו לה את כל הכבודה ישר אל המיטה, רגע לפני שרגלה המזיעה תטבול במימיה הקרירים של איזו בריכה.
   דווקא כן: בוקר של קפה נס וטוסט קר! דווקא כן: צעקות של ילדים ולאחריהן צעידה בלתי זהירה בסופרמרקט  דליל עד צפוף, עם עוד עשרות נשים שנשרכות עם עגלות משקשקות בין טורים ארוכים של שימורים ומיצים ממותקים ותאי קירור עמוסי מזון מוקפא ועשיר בוויטמינים, ממלאות את העגלות וניגשות אל הדינוזאור הפתלתול של עגלות קנייה שנוצר ליד הקופות.
   עכשיו אביה קבור בחלומה. אם תרצה תוכל להחיות אותו בין רגע. תמיד תוכל להחיות ולהמית את כל מי שתרצה. עוד בילדותה חלמה שהיא עושה את זה. הייתה משתעשעת בהריגתם ובהקמתם לתחייה של כל מיני ילדים דורשי רעתה מהכיתה.
   גם בעלה זוכה לחיות ולמות בידיה לפחות כמה פעמים ביום, או עד שהיא מסוגלת לסלוח לו. לבעלה היא בדרך כלל עוקרת את הרגליים. יוצרת אצלו כל מיני תאונות דרכים שלאחריהן הוא מרותק לכיסא גלגלים, או מאשפזת אותו במוסד למוגבלים נפשיים, ריר זב מפניו ועל פניו ארשת אווילית, לפרקים גם חיוך רפה-שכל של נזקקים כרוניים.
   פעם סיפרה לו. אבל כל זה היה מזמן, כשהייתה שלמה עם גופה, עם גופו, עם הכול. גם עכשיו היא חולמת עליו אבל לא מספרת. פעם סידרה לו תאונת דרכים ברחוב אבן גבירול. הלנדרובר שלו זגזג בכביש עד שנתקל בעץ והתהפך. ואחר כך קהל עוברים ושבים, אמבולנס צופר, והיא מתעוררת לקול נחירותיו השקטות, רגע של שפיות שבין שינה לעירות. הוא חי, תודה לאל! 
   רק ילדיה לא זוכים לדין הזה. הם נשארים מלאכיים ומרותקים לרחמה. לעיתים הם נדמים לה כאילו הם היא עצמה בילדותה. ילדותה? עבר מבהיל, עבר מוגדל, אופף אותה. מיקי הקטנה שלה, סרט לבן וגדול בשערה, בשורה הראשונה של גוש ילדים מטושטש הזכור לה מכיתה א", ואחריהם אמה, עדיין צעירה, לבושה בבגדים של אופנה שחלפה, רק שן שחורה בפיה המחייך – כמו בתצלום מחזור. 
   פתאום עובר בה פחד נוקב. שמא אינה מה שהיא חושבת שהיא, ומה שהיא חושבת שאחרים חושבים שהיא? היא קורעת את התצלומים האלו שבמוחה. לאט לאט הם מתמוססים אל קרעי הזיכרון האחרים, הופכים לבלילה בבית השימוש של הנפש, אחרי שנשטפו בניאגרה של הנפש.
   ואין לה כוח לעוד יום כזה. ולעוד מריבה עם הילדים. תמיד על שטויות. מי יראה מה בטלוויזיה. מי יזרוק את הזבל. תמיד דברים חסרי טעם. כשזה מגיע לעימותים רציניים, כולם פתאום הופכים שקטים, עצורי טינה, אוגרי מתחים, מבקשים להתפוצץ, עד שהאוויר יוצא לאט לאט בוויכוחים סרי טעם בנוסח "מי ינקה את הבמבה מהשטיח?" ו"למה אתה תמיד משאיר את העיתונים על המיטה? אתה יודע שאני שונאת ריח של עיתונים על המצעים הנקיים שלי." 
   צועקת וצועקת ומוציאה את הנשמה על זוטות. אבל לשאול פעם בשקט מופתי:  "למה אתה כבר לא מסתכל לי בעיניים?" או, "אז למה בעצם את לא מדברת אלי יותר, והאם את חולמת עלי לפעמים חלומות טובים?" את זה אף פעם לא שואלים. לפעמים יש זיכרונות טובים ומנחמים, או כל מיני רגעים של התאחדות מדומה ומחממת לב, שלא שווים הרבה בחשבון הסופי. היום היא כבר יודעת: אף אחד לא ינשק לה בבוקר ויגיש מגש עם מפית תחרה עד המיטה. אף אחד לא מבקש רשות וגם לא נתון לחסדיה.
    בלילה השלישי החלה להרגיש את הבדידות מול ריחות הלילה שמעלים זיכרונות רחוקים, אבל לא זיכרונות של ממש, יותר כמו בדילי זיכרון מתוק, טעם של עוגיית מנטה וקוביות נוגט שאכלה בילדותה במרפסת הטחובה, הריח החריף של וילון הפלסטיק הדביק במקלחת.
   לא תעז להעיר את בעלה. כבר שנים שאינה עושה זאת. רק כשמשהו משתבש, מתעורר לכאב, למשל עצבי שן המתעוררים בחוזקה ומעבירים אותה על דעתה, אז היא קוראת לו ומבקשת שיביא לה תרופה משככת או שיוביל אותה לבית השימוש בווסת קשה, אם היא חוששת שתתעלף.
   בלילה הרביעי והחמישי החלה לחפש לה חברה בחוץ. יצאה אל החצר. נושמת את אוויר הלילה אבל לא מריחה דבר. צועדת בין חרולים יבשים שהכלבים השתינו עליהם יותר מדי פעמים, והכלב של השכנים נאמן לצעדיה, מלקק לקיקות ארוכות ומטונפות את כפות רגליה. ריח פיו מסריח, והיא, האיסטניסית, נגעלת ומיד שבה לאחור, לשטוף את הרגל הדביקה בצינור שבחצר. אבל גם לזה התרגלה במהלך הלילות: אל קולות ליקוקיו ואל שקיקתו לחברה; אל רצונו העז לשרת, להיות שייך, תמיד להיות שייך.
    בלילה העשירי כבר קראה בשמו כאילו היה שלה מימים ימימה, והוא מיד קפץ לקראתה על אחוריו, מדדה ממלונתו שבחצר הזרה ובא אליה. מלטפת את ראשו ליטוף של סרק, לסמא את עיניו, למה לא, שיחשוב שהיא אוהבת אותו, שהוא חשוב לה כמו שהיא חשובה לו. שיחשוב שליקוקיו מענגים אותה ולא מעבירים בה בחילה. זה לא נורא לתת לחשוב. לא מבזבז דבר. שום רגש.
   ובבקרים גופה עשוי אבן. זה מבהיל לחוש את האברים ממש נדבקים אלו לאלו, ויחד אל הכורסה, צונחים חסרי חיים. ואחר כך אי אפשר לעשות דבר מן הדברים שמצפים לה ביום של קיץ ארוך ומתמתח.
    ובלילות היא עדיין לא מצליחה לישון. ישנה חצי לילה ומתעוררת. כל לילה באותה השעה. שתיים וחצי. כאילו שיש לה שעון פנימי. ישנה שעתיים-שלוש, ובבוקר עוד עשר-עשרים דקות, ואלה הן הדקות הרוויות בחלומות יותר מכל השינות שישנה בחייה. כל כך מלאים באירועים ובהתרחשויות הם החלומות שלה. מיני סיפורים תמוהים, סמליים, שבהם היא הולכת לאיבוד ואינה מוצאת את דרכה בקהל אנשים צפוף ודביק, או נאלצת להגיע עד שעה נקובה ליעד מסוים ורחוק, כשברור לה שלא תוכל לעשות זאת. או שהיא מחפשת שירותים כי נורא לוחץ לה, ובסוף כשהיא מוצאת הם סתומים או מלוכלכים, או שהיא עושה פיפי וכולם רואים אותה. וכמובן, האסונות שהיא מייחדת לכל בני משפחתה. וקטיעות אברים של אנשים ממכריה. ויום אחד אף עקרה עין לאמה.
   היא יודעת שאינה מתכוונת לכך. אם כותבים בעט של מישהו אחר זה עדיין לא אומר שיורשים גם את כשרון כתיבתו, או, לחילופין, את כסילותו. ועדיין היא מתעוררת מהחלומות האלה בוקר בוקר. חלומות שהיא סוגדת להם ובוחלת בהם. שלו נעלמו הייתה מיצרה על הליכתם, אפילו שנים ארוכות אחרי. שלולי היו, היה צריך להמציא אותם.                                                                    
     וכל המעשים הליליים? וכל האנשים שהיא פוגשת בלילות? איך זה שהם לא חודרים לחלומותיה בבקרים? בלילה החמישה עשר התחייבה בנפשה ויצאה אל הרחובות. תחילה אל הקרובים והמוגנים יותר, אלו המלאים בבתים קטנים ולצדם גינות פורחות ומטופחות, כמו בתים של גמדים. מכיוון שהיה עמה הכלב פחדה פחות. זה היה כלב זאב אימתני במראהו, אף על פי שידעה כי מזגו רך כשל כבשה עלובה.
   ברחובות נסעו מכוניות ספורות, אור כבה נדלק בחלונות כמו אותות מורס. לפעמים פגשה טיפוסים כמוה שגם הם מהלכים ברחובות, בארבע לפנות בוקר. תתרנים שנזכרו מאוחר מדי להריח את ניחוחות הלילה, או סתם כאלה שחוזרים הביתה ממקום מן המקומות: מאורת מעשנים או באר ספוג עשן. כך הגה דמיונה הנסער והבורגני, שהורגל ברגילות, שספג שנים של אווירת חיים שקטה, ספונה בבית פנימה, עד שעכשיו מה שנראה לה כפסגת ההילולים הוא מאורת עשן שכבר פסה בוודאי מן העולם!
   לפעמים חשבה לגשת ולשאול מי מהם: אולי תיקחני עמך? אבל ביישנית הייתה וביישנית תישאר. הכלב ממשיך לצעוד שאנן בעקבותיה, ולפעמים מעז ועובר אותה בדילוגים קופצניים של משובה ואושר מטורף: סוף סוף יש לו חבר למשימותיו הליליות, עוד רגע יקריב לפניה טרף. חוץ ממנו הרי לא תדע בבוקר אם באמת הכול קרה. אם תספר לבעלה שהיא מסתובבת בלילות, הוא יחייך כאילו סיפרה בדיות, והיא תשתתק במהרה. 
   אילו שקד להריח את גופה יכול היה לחוש בריחות הלילה ספוגים בה עמוק. כבר ימים רבים שהיא משוטטת ברחובות קרובים ורחוקים, והוא אינו יודע. וספק אם פעם יידע איך היא, הדהויה, מסתובבת כמו מטורפת או חלילה זונה, שבעת רצון או מפוחדת, חולפת מהר, פחד ממלא אותה כמו לפני אונס אפשרי. בפעמים אחרות עולה בה סיפוק על העולם שלאחרים אין בו יד; דקות שאף אחד לא יכול להתערב בהם ולשבש אותם בעבורה. מלאת שמחה היא חולפת ברחוב שלה כמו ילדה, טעונת מתחים נעימים, ואז מתפרקת כמו בשעת אורגזמה. 
   לעיתים היא מתנהגת בערמומיות לא אופיינית לה. קושרת שיחה עם מי מהסהרוריים. משהו אקראי על מזג האוויר או על סיגריות ואש. על יחסים מסוכנים היא לא מדברת, גם לא על פחדים. אל הכלב שעמה, המלווה אותה בלילות, הרי אינה מתייחסת בבוקרו של יום על אף שהוא בא ללקק את קרסוליה בידידות ותיקה. עוקב אחר תנועותיה, זו העומדת וסוחטת מיץ מתפוזים רכים, תפוזי קיץ שמורים בקירור ומגעילים, ומנסה להתחקות אחר הסיבות לחלומותיה. שוב לא עוזרים לה גם הפירושים של חברותיה.
   החיים הטובים שיש להן בפרבר. מסחטת תפוזים אוטומטית ומדיח כלים. גם מייבש כביסה ברבות הימים. וגגות רעפים אדומים ומרעיפי טובה. כשהאישה נאה, כן גם הכלים נאים מאוד. ורק הגרוטאות של בעלה בחצר ממלאות כל פינת ירק שהיטיב לגדול, מקלקלות את התמונה הפסטורלית הטבועה במוחה. כבר מזמן הפסיקה לבקש ממנו שיפנה אותם למעברים. "את לא צריכה להתעקש על שום דבר, ממילא אני אעשה כל מה שתבקשי. רק תבקשי," היה אומר לה תמיד.
    אבל היום כבר אין בכך שום טעם. גם בתשובותיו המבקשות להפיסה. תמיד חולפות מעל אוזניה ומשתכנות על הבסיס הקמור של מנורת המטבח, צוברות שם אבק. בטח יש שם היום המון הבטחות להתנהג יפה, "וכמו שאת רוצה, ומה שאת מבקשת, ורק תבקשי."
   החנפנות. וההזדקקות של עולמו הקטן ליישר את ההדורים סביבו רק כדי שיהיה לו נוח לחיות שם. ובעיקר להבטיח. אז מה אם מחר לא יוכל לקיים? אז מה אם לא התכוון לקיים מלכתחילה?
    אבל תמיד היא שואלת את עצמה האם הוא עדיין סקרן, האם הוא עדיין רוצה לשאול אותה: "אז על מה את חולמת בימים טרופים אלו?" ומבט מתחשב יחלוף לרגע בעיניו ומיד ייעלם. אלף שאלות נאגרות במוחה בזמן שהיא צועדת חרישית על האספלט השחור ורק קול נקישות סנדליה על הקרקע, מציקים לה בקולם החד גוני. ורק כלב שאיש לא רוצה בו מחכה לה בשקיקה כל לילה בשתיים וחצי בדיוק בפתח הבית, זנבו מכשכש לקראתה, כה מצפה לטיול שהם עתידים לטייל יחד, כאילו איזה עולם חדש-נפלא שלא הכיר בקיומו נגלה לעיניו. מרחרח בהתענגות גלויה את גופה החדש לו בכל יום, מוחל לה על שהיא מתעלמת מקיומו בבקרים, כאילו הבין שאינה רוצה שיעיד על הזמן שאיש אינו יודע על קיומו, והיא – שלא  תיתפס חלילה מקשקשת דבר מה מסגיר בשנתה הטרופה בבקרים. 
   שאף אחד לא יגלה את חדוות הלילות, שמא יתווספו ברחובות אלפי אנשים כמותה, מגלים גם הם לילה ריקני לטייל בו ולהפיג שעמום ובדידות, והחיים יעברו להתרחש בלילות, כמה מבהיל, עד שמישהו יגלה מחדש את בדידות הימים.
   הלילה החמישים. חודש וחצי בדיוק. היא זוכרת את כולם. את הרחשים שבתחילה הפחידו אותה, עד שברבות הימים הפכו נעימים לאוזניה. אוזניה, שנעשו פתאום דרוכות, תחת שנים ארוכות של כהות נרכשת. ואף שהיא יודעת כי הלימודים עתידים להתחיל בימים הקרובים, שילדיה מוכנים עם ילקוטים חדשים וכלי כתיבה שבשום פנים ואופן אינה מסוגלת להיזכר מי קנה להם, שיהיה צריך להעיר אותם מוקדם ולא להתרשל בקטנות – בכל זאת היא מתקשה לוותר על לילותיה.
   כבר אינה פוחדת שמישהו יגלה את העדרה. בעלה הפסיק לשכב איתה כבר לפני עידן ועידנים. לפעמים קורה משהו ביניהם מהיר, ספוג תשוקה סומא, שובע הדדי ושינה חטופה כהרף עין. ואחר כך הנחירות חסרות התקנה שלו מכל העברים, גם כשהוא על הגב וגם כשעל הבטן. בעוד שנשימותיה עדינות ושנתה עוברית, והיא תמיד מתעוררת בגללו. ואילו עיניו הפקוחות-סגורות של בעלה נעוצות בתקרה בזמן לא ידוע, בשינה אינסופית. 
   עכשיו הוא סרוח על המיטה, אבריו הכבדים נראים רכים פתאום, אולי בגלל האור הצהבהב שנופל עליו ומקליש את חלקי גופו המעורטלים. עכשיו הוא נראה לה חסר הגנה כמו עובר. ולמרות שכבר התעוררה היא עדיין לא מוכנה לצאת לשיטוטיה, תמשיך לשכב כך ולהביט בו. אולי יהפנט אותה המבט הקבוע הזה, היישר אל תוך קרביו, ושוב תוכל להירדם – תרדמה של הקלה, ויבוא הקץ על חמישים ושניים לילות של חיפושים אינסופיים, מדהימים.
   עורפו מגולה עתה. שערו דליל. ניכר שהסתפר אתמול. גבו היפה, מנוקד נמשי הקיץ. צדודיתו הקשה, עכשיו רופסת מעט. שמא הזקנה? כבר עכשיו הגיעה עד סף ביתנו?! נשבעה לעצמה שתחנוק אותו אם ישאל אותה בבוקר לאן היא נעלמת בלילות.
   קול בכי של תינוק. היא כמעט מזנקת מן המיטה כמו אם צעירה. פתאום היא נזכרת שמזמן נגמלה הקטנה ושאולי רק קול געיית בכיו של הכלב הוא שנשמע, מחכה לה, מתגעגע לריחותיה, לידידתו הלילית האבודה. ריח האוויר מפיס אותה. היא נכנסת לתוך שינה עמוקה. ללא חלומות, ללא צלליות של דמויות והתרחשויות צבעוניות רוחשות. שמורות עיניה שקטות, עד שבאה אותה התרוצצות טרופה וגולות עיניה חגות במהירות, כמחפשות דבר מה.

תל אביב, 1986

את הסיפור הזה כתבתי לפני הרבה שנים, בשנת 1986. נדמה לי שהוא פורסם איפה שהוא, אולי במוסך הספרותי של "על המשמר" או "דבר" או ב"שופרא", כתב העת הספרותי שערכתי עם אילן שיינפלד.

 בסופו של דבר הסיפור הזה לא נכנס לקובץ הראשון שלי "יצאתי לחפש מחסה" (עם עובד), כי נדמה לי שעורכי חנן חבר ומוקי רון לא הכי אהבו אותו. עכשיו נתקלת בו, ואני חושבת שהוא לא רע בכלל, יחסית לסיפור שכתבתי בגיל 26.

מכל מקום, החלטתי שפרוייקט הרשת החדש והאישי שלי יהיה להעלות את כל הארכיון הספרותי שלי לרשת, כמובן את הטקסטים שהזכויות שלהם שייכים לי. בהמשך, אני מקווה אולי להעלות את כל ארכיון הקולנוע שלי: אלפי ביקורות קולנוע שכבתי בשנותי כמבקרת קולנוע, וגם את הארכיון הספרותי שלי: מאות ביקורות ספרות מהעשור האחרון. אני מקווה שעוד סופרים ומבקרים יעשו כמוני, ויעלו את הארכיונים שלהם.