יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
הנה דיברנו כאן לאחרונה אם חשוב או לא חשוב, רצוי או לא רצוי, לחשוף את הרקע של הסופר ו/או של היצירה כדי לשווק אותה, האם זה תורם במשהו לקורא וכו". וכמו כן, האם כדאי לחשוף את הפופיק, וכמובן, האם כדאי לכתוב חשוף. אז כנראה שכן.
הנה נתונים: על פיהם הפוסטים שלי "פתוחה" על הפלה שעוברת הגיבורה, והפוסט שבא אחריו "אז האם הפלתי או לא?" שעסק באם עברתי את זה או לא על בשרי, זכו לצפיית שיא ולשפע של תגובות.
מה המסקנה? כנראה שהמו"לים שלנו צודקים. חשיפה מוכרת. אפילו בבלוגיה ספרותית.
אני יוצאת מנקודת מוצא אחרת , אגוצנטרית להחריד. אני רוצה שיידעו שגם אני קיימת לא רק היצירה. לדעתי זה עלול לפגום בה ממש ואף על פי כן אינני יכולה שלא לקפוץ איתה ביחד לעגלה. לכן פתחתי בלוג. לכן אני מגיבה מהבטן הרכה ואינני מסתגרת מאחורי היצירה באנונימיות מגוננת.
לא איכפת לי לספק אינפורמציה על עצמי,לאחד יש חוש מציצני ולשני יצר חשפני. התאמה מושלמת. חוץ מזה אני מאמינה משום מה שגם כשחושפים כביכול הכל והדברים נצבעים בצבע אישי , הם דוקא אז מקבלים סוויץ" אובייקטיבי. הקורא של הפרטים האוטוביוגרפיים שמחוץ ליצירה יכול להזדהות עם החשיפה. כאילו הוא עצמו נחשף. נגע באבק כוכבים ונעשה הוא עצמו כוכב קטן. הנה האמן איננו מתנשא,הוא אחד משלנו,או אחת משלנו,יש לה בעיות , רגישה כזאת , גם היא עוברת את גיל המעבר , אופס תראו את הזקנה הזו איך היא עוד חיה ובועטת. גם אני יכול.
כמעט כתבתי מאמר פה אז …
מירי, לדבר מהבטן הרכה זו אכן חשיפה ולעתים גם מפחידה. הנה אתמול כתבה לי קוראת נאמנה מייל ארוך ומעניין עם שאלות וכו" וכאשר הצעתי ממנה להעביר את התכתובת לפורום (באתר שלי), ענתה בכנות שהיא מפחדת. שהיא צריכה שליטה על כל מה ומי שקורא. אני מבינה אותה גם אני הייתי שם ועדיין לא הגעתי לצד שממול, לצד הפתוח לגמרי. אני מנסה ומתנסה ומנסה לחזק עצמי תוך בעיטות קלות פה ושם.
מירי, בעיני, היצירה זה אני, לכן מבחינתי חשיפת היצירה היא חשיפה טוטאלית שלי. כי על אף שעל פי שאינני כותבת אוטוביוגרפי, זה תמיד אוטוביוגרפיה של הנשמה שלי. והחשיפה הזו היא הכי ענקית.
יעלה יקירתי
קשה מאוד להיות "פתוחה". זה כאילו הוצאת החוצה את נשמתך ופרשת אותה שטיח למדרך.
אבל זה בלתי נמנע אם אתה יוצר מעומק הוויתך. מקורות נפשך. מהוי רוחך האינטגרלי.
גם אם יקומו לך אויבים משמע ש"פתוחה" פירושו שפתחת פתח ופרצת פרצות.
כמובן שחשיפה חושפת את היוצר לכתרים או ליריקה במצב קיצוני. הוא צריך להיות עמיד מספיק ואמיתי כדי שפולשים רעים לא ירעילו את שקיפותו. הוא צריך להיות מוכן להיות גלידאטור.
השאלה מהי מטרת החשיפה. תכניה. התאמתה לזמן מסוים, חדירתה בזמן מסוים לתודעה. האם צפיות או תגובות מידיות הם קריטריון להצלחה? להצלחה מידית כן.
הפתיחות יכולה להביא ליוצר התרוקנות נפשית , חרדות. חייב הוא לשמור על עצמו ולהיות מודע לעובדה שצופים רבים בזירה מחפשים דם.
שהוא עצמו יכול להפוך לכלי בידי הצופים.
אה אמירה שכחתי לרגע את הרוע
עוד משהו: היוצר הוא עבד ליצירה ואם הוא זורם אתה ומדייק את הווייתה יש לו עוד את החסינות והכוח להתמודד עם לאן שזה לוקח אותו.
אבל אם היוצר נכנע לכמיהתו להכרה וחוטא למסר שהוא מנסה להעביר או חוטא לנשמתו, הרי הוא יכול להכשל במטרתו.
קרה לי ונכשלתי והכשלתי את עצמי נכשלתי להפיל את עצמי רק מתוך שאיפה להאהב וזה קרה לי וכאילו עשיתי לעצמי חרקירי. וקראתי לאנשים שישפכו לי את הדם
נכון, המלים מעניינות יותר מהחיים עצמם. הו יעל, הלא אנחנו חיים בתוך ראשי פרקים, כך שלפחות נקפיד שהראש של הפרק יהיה מעניין, כלומר יותר יפה מהגוף, כלומר שיותר ימשוך אליו מבט, כלומר שיציץ אל העולם בתספורת מוצלחת. הנה עכשיו חזרתי מהמקלחת.
ומסכן מי שמגלח אצמו כשמתאים לו שיער בתלתל
עצמו כמובן טעות דפוס
אני לא מולית ולא התדיינתי עימם עד היום, אך כקוראת ומשתתפת במועדון הקריאה, הפרטים הקטנים מושכים (או דוחים) את הקורא. יש כאלו שיסתייגו מהגילויים ויש אחרות שמוצאות עניין וסקרנות/מציצנות כזו שירצו עוד.
לעתים המשתתפות במועדון הספר שלי מביאות פרט רכילותי זה או אחר שגם אני לא ידעתי. ככלל, איני בעד רכילות ולכן אני מחזירה את הדיון כמה שיותר מהר לטקסט ולדמויות שבסיפור.
לפעמים אין ספק שהדמות והכותב הם אחד, או כך זה נראה לפחות. לדוגמא, בספרה האחרון של יעל משאלי "שעשני כרצונו" ואחרים.
לפעמים קיימים סיפורים מהחיים, שאין מה לעשות על מנת להשלים איתם צריכים לספר אותם כמות שהם. האמת היא שמאז שכתבתי את הפוסט האחרון, אני חשה הקלה בלב, הצלחתי לסלוח על מה שנעשה. חוץ מזה שבכל סיפור שכותבים זיכרונות של נבכי הילדות, הנערות והחיים שלנו תמיד עולים.
זה חשוב לספר את האמת, כדי לסייע לאחרים להתמודד עם אותם המצבים שחיים אותם.
שני הפוסטים האחרונים זכו להרבה צפיות ותגובות כי הם עוררו דיון, או יותר נכון היו חלק מדיון, שהתחיל אצל יקיר, גלש אלי, חזר אלייך וביקר גם אצל מירי. כמה כבר חשיפה היתה בהם בעצם? מה שחשפת הוא רק משהו שלילי – ש*חא* עברת הפלה. האם זו באמת חשיפה? האם זה מה שמוכר?
בעיני לפעמים מסתורים מוכר יותר מחשיפה, אבל מה שכן, פרובוקציה – כלומר כניסה לדיון מלא אמוציות והצגת עמדה שנויה במחלוקת – מוכרת יותר טוב מכל חשיפה.
רונן, כנראה שאתה צודק.
וכמו שאמרתי למירי, בעיני, אפילו אם אתה הכי מסתורי, הכי מעמעם ביצירה את עצמך הפרקטי, החי, האוטוביוגפי, היצירה היא תמיד חשיפה ענקית של הנפש.