אריק

לרונן

מים מינרליים ומרק עגבניות קר הם הדברים היחידים שנכנסים אלי לפה. הכול בהתאם לאוצרותיי הכספיים המתדלדלים. לפני הסייסטה, אשתו של בעל הבית מכניסה לי קערה מהמרק שזה עתה נטחן בבלנדר. עדיין אפשר למצוא בו אזכורי שום, למרות המרקם המימי.

    תמיד אחרי שאני אוכל שום, אני אוהב למצוא כעבור כמה שעות פיסות שום תקועות לי בין מרווחי השיניים וללעוס אותן באיטיות. במיוחד בקיץ, אני אוהב הרבה שום, עדיף בשיניים שלמות. זה מן מנהג כזה שנשאר לי מימי ילדותי המתולעים. אחרי שנדבקתי בתולעים בגן חובה, אימא אמרה ששום מבריח תולעי קיבה, והכריחה אותי ללעוס שן שום אחת ליום. אחר כך התרגלתי ועשיתי את זה בעצמי בחפץ לב. מין איזון למתוקים, כנראה.

    אמה שלי, אהובתי העוקצנית, צחקה לי. גם בזה ראתה אות וסימן לילדותיות שלי, לחוסר הרצינות ולמגבלות במחלקת ההחלטות. כשעשיתי כתבת צבע למוסף הנשים על טיפול הומאופתי נגד תולעים, היא ראתה בכך הוכחה נחרצת לחוסר רצינותי. לא עזרו לי שפע ההוכחות שהבאתי לה, כל אותן עשרות מכתבי תודה מאנשים שקראו את הכתבה ונעזרו בה לטיפול בעלוקות הפרטיות שלהם. כי זה מה שקורה כשהמאזן הדקיק מופר, כשסדר העולם משתנה בין גברים לנשים. ושלא תחשבו, באמת שאין לי כלום נגד תנועות הנשים.

    אבל כשהחום הספרדי הזה ממלא את הגוף כאילו עטפו אותי בשמיכת פוך מצחינה, באמת שקשה לצפות ממני להרבה. עכשיו החום שורף, זוחל על כל הגוף, חודר לפתחים, כמו התולעים של ימי ילדותי. עייפות הבוקר שנמהלת בעייפות הצהריים, נושאת אותי לערב החלק והמשמים כאילו אין שום מקום לברוח אליו בעולם.

     ברחוב שלי בתל אביב, רחוב אמסטרדם השקט והקטן, הקרוב יתר על המידה לארלוזורוב, ישבתי בערבים כאלה במרפסת עם אמה שלי, נוקרים יחדיו בריבועי מלון מסוג ערבה. אמה בררה לעצמה את הנתחים המשובחים, והותירה לי על שפת הצלחת את החלקים המימיים, הצמריריים של המלון, אלו שנדמה לך שעוד רגע יצמח להם זקנקן, אלו בעלי המרקם הצמיגי והטעם המקררי. מהו טעם מקררי, אתם בוודאי שואלים. טעם מקררי הוא המקור לכל הרעות החולות. התגלמות הריקבון שיש בעצמים דוממים שדואגים לקרר את עצמם. דגים מלוחים, גבינות עזים, סלטים רקובים חצי-אכולים, מרקים ישנים, רבעי פשטידות – כולם מדיפים את אותו ריח איום ונורא ומדביקים את שכניהם. גם ניילונית לא תעזור כאן. עסק אבוד. ואת הטעם המתועב הזה השאירה לי אמה בצלחת! אמה, שאביה חינך אותה כאילו היתה הנסיכה פון-פון משהו של צפון מזרח ישראל! אמה, שאביה נתן לה בשמה מרוב מסירות ואהבה למסייה פלובר. האם באמת האמין שהשם המפורש יקנה לה איכות הנדירה של אותה גברת ספרותית מיוסרת ומעודנת, שבסוף התגלתה כבהמה? לו רק ידע את כל מה שאני יודע עליה, למשל, איזה ג"ורה יש למוצצת היקרה שלו, למאדאם בובארי הזונה, כבר בטח היה כורה לעצמו בור ארבעים אמות עמוק באדמה.

    "לא, באמת, מה כבר יש לעשות בברצלונה," שאל בפקפוק אסטבן, מדריך הטיולים האישי שלי, מדרידי מלידה, כך הצהיר על עצמו בכל הזדמנות. מה באמת יעשה מדרידי משועמם ביום שנמרח כמו מסטיק, חוץ מאשר לשוחח עם כתב לבנטיני, שבעצמו אינו יודע מה מעשיו בארץ האכזוטית ממנה באו פעם, וגם זה לא בטוח בכלל, אבות אבותיו? הוא, שידע מסעות חישול בצבא, וחולצת החאקי שלו התרגלה לחום הנוראי של הבקעה ונדבקה כמו סחבה לגבו. הצעתי החד-פעמית לערוך לי סיור הכרות עם שכיות החמדה של העיר, התקבלה אצל אסטבן בהבעת ליאות גחמנית. הוא טען שאם אני מעוניין לצלות את גופי ונשמתי מוטב אעשה זאת תחת להט אישה. מובן שאני עורך את דבריו. קשה לצפות מאסטבן להתנסחות מעודנת. בעצם אמר, יותר נכון נבח בזעף: יותר טוב תחשוב על כל הכוסיות שהיינו יכולים לקנות בכסף ששלחו לך מישראל. הצעתו צרבה אותי מחדש. הצעתי משחק חוזר, אבל הכלים השחורים הרכרוכיים רק הזיעו בין כפותיו והבהירו לי את ההתבזות העתידה להתרחש כאן תוך כמה דקות. אסטבן יאיים שאם אני לא מתארגן צ"יק צ"ק, הוא יוצא לבדו לשיטוטיו ברחובות. הוא ישאיר אותי לבדי בחדר: מפקפק, מוטרד, כמו תמיד.

     החום צף באוויר בשכבה עבה במיוחד, ואני הרי תמיד הערצתי רחצות ליליות. מתחת לזרם הקר, אני כמו שאני, עם החזה החלק משיער שאמה אוהבת ללטף, מצהיר שאין כמו מקלחת קרה לשיפור פעולת החשיבה. כבר אמרתי, מקלחות תמיד אהבתי, ובעקביות ראויה לציון. בוקר, ערב, אחר-צהריים, לפנות בוקר, תמיד אני מוכן ומזומן למקלחת. עכשיו המים קרים במיוחד, וזה מפתיע אותי, מפני שעל פי רוב המים מטפסים בקושי לקומה הרביעית שבה שוכן חדרי במלון הרעוע, וכשהם כבר עושים את הטובה וזוחלים מעלה, אחרי שנעצרו בכל קומה ופלטו זרם אפרפר ואסמתי, הם מגיעים אלי תשושים מתמיד: זרם חמים, חלוד וטפל, שנפלט בכחכוח זוועתי מתוך הדוש של המקלחת. ובכל זאת אני ממצה כל שנייה בהנאה שלא תתואר מהתחושה המלטפת של המים על הגוף, איך הם יורדים בזחילה, איך קרירותם עוקצת את העור, איך במקום שהזין יתכווץ הוא מתנפח כאילו קיבל זריקת ויאגרה, איך אני משפשף אותו בעדינות, אחר כך בפראות, עד שהזרם הנובע ממהר להישטף עם מי האפסיים עד לרצפה הקרה.

    רפיון בכל גפי ואבריי: אני נשכב ערום על המיטה. אני מרחרח את הסדינים: רואים שלא החליפו אותם הממזרים כבר שבועיים. אימא צודקת, הם באמת בלתי אפשריים, הלאטינוס האלה. מקץ נמנום אלים שאורך לא יותר משבע דקות אני מתעורר לערנות מפתיעה יחסית לעייפותי הקודמת, יחסית לשעה המאוחרת. חושב לעצמי שאם אני לא עושה כלום במשך היום, איך אהיה עייף עם בוא הערב? אני מנסה לאונן כדי להירדם, אבל מיד מתחרט: נמאס לי להשחית כמויות ענק של זרע. אולי אקרא לאסטלה הקטנה בעלת הקול כמו של דיבוק? אבל אני רוצה להגיע עד לקצה של אמה ולצאת מתוכה בגאווה, כמו כובשי למאנש ותעלת סואץ, כמו שחייני המקצים האולימפיים למרחקים ארוכים, איך כולם כאחד מדדים החוצה כמו עכברים קפואים אבל לא שוכחים לשיר את המרסלייז מול תקתוק מצלמות הכתבים? אני מתהפך על גבי, חוזר לשכב על הבטן, שוב מתהפך על הגב וחוזר לבטן, אולי הכאב באשכים ייספג לתוך עצמו. אבל עכשיו הרקות מתמרדות, מתאוננת ולוחצות: תופי טם-טם מטרידים. עד שלא אשפוך הן לא יירגעו. אני חוזר לאונן. רגע לפני השפיכה עולה בי חיזיון נדיר ממחוזות חרפת הזיכרון.

    אמה דופקת בדלת שלי ברחוב אמסטרדם. אני בדיוק שוכב במיטה. מה עושה? מאונן, כמובן. אני מסיים במהירות, מורח את עצמי על הסדין, ורץ החוצה, מתנשם כמו מפוח לפתוח לפרינססה. מצאה לה זמן להטריד את שרעפי הנהדרים לפני השפיכה. אמה נכנסת ומביטה סביבה בחשדנות. הראיות מחשידות: הידיים שלי דביקות ואני לא מעיז לגעת בה. "למה לקח לך כל כך הרבה זמן?? השכנה שלך שאלה אם אני רוצה בינתיים, בזמן שאני ממתינה לך, כוס תה. תראה איזה פדיחות אתה עושה לי!" אני בטוח שהיא מנחשת שהתעסקתי עם הקטן. ככה ביזבזתי רזרבות לשווא. רזרבות שנשמרו שנתיים לכבודה. אני מדמיין אותה מקלפת את בגדיה בשנייה, נשכבת לה כמו חיה רעה, ישבנה מזדקר בהפקרות מול הפרצוף שלי.

    אבל מזג האוויר המיני שלי לא עורר את אמה. ראיתי את החשדנות מרוחה לה על הפנים. היא לא שאלה מה עשיתי, ואני לא התוודיתי. הייתי במצב רוח מיני מוזר, ובואה רק גירה אותי. רציתי שהיא תתפשט ותשכב על המיטה בפוזה מופקרת. רציתי שהיא תרקוד לפני ותפתה אותי בעירומה. אבל היא לא עשתה כלום. סתם נשכבה על המיטה כמו עובר דכאוני. ואני התביישתי לבקש.

מתוך "מחברות ברצלונה", רומן לא גמור, שמי יודע אם אי פעם אגמור אותו.