יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
לו יכולתי, הייתי מאמצת את יעל שרר. אבל יש לה כבר אימא, למרות שאפילו האם הזו, היחידה במשפחה ששומרת איתה על קשר חם, בכל זאת לא מוכנה להודות בפה מלא, מבלי להתפתל: "אביך התעלל בך. את כאן הקורבן!"
בסרט הדוקומנטרי שביימה שרר על עצמה ועל התעללות המינית שעברה בידי אביה בילדותה, היא מנסה לסחוט מאמה הודעה מלאה, שלמה, בלב שבור, שאביה אכן עשה לה דברים שאבא לא אמור לעשות לבת. אבל האם רק אומרת: "אבל לא הייתי שם…"
טוב, מה שנכון נכון, היא באמת לא היתה שם.
לא פעם מקנן בי חשש עמוק שכל האימהות שבנותיהן נפלו קורבן לאב הביולוגי או לאב המאמץ, יודעות זאת בסתר ליבן, ורק לא רוצות להודות בכך בפני עצמן, מסיבות אלו ואחרות. ואני כבר לא מדברת על אלה שיודעות ושותקות או אלה שממש מעודדות…
.jpg)
מה שהכי זעזע אותי בסרט "כביסה מלוכלכת" הוא ההתנכרות המשפחתית, למרות שמשיחות עם נשים שנפלו קורבן להתעללות מינית במשפחה, אני יודעת במפורש שזו תופעה נפוצה, ושכמעט תמיד הן אלה שהופכות למנוולות, למנודות במשפחה, לא האב המתעלל.
בחתונת אחיה של שרר, בזמן שאביה חגג בשמחה את נישואי בנו, היא היתה המנודה, זו שמתלחששים עליה מאחורי הגב, שלא רוצים לגשת ולדבר איתה. היא, שהעזה לחשוף סודות שעדיף להסתיר, כי הרי עדיין שומרים בעולמנו בקנאות על מוסד המשפחה, ובעיקר על הגבר העומד בראשה.
בהקשר זה – שאינו קשור ממש רק בעקיפין – נזכרתי מיד במעשה האמיץ של שלי יחימוביץ', שהוציאה מסיעתה את הגבר שנחשד בהתעללות מינית, גם אם זו כבר התיישנה מזמן, וגם אם לא נעשה שום משפט. כמה אני שמחה שכל מה שהספיק לה היה לשמוע את עדות האישה, להאמין לה, ולהוציא את הגבר הפוגע מסיעתה.
אבל כמה מאיתנו מסוגלים לזה באמת? כמה מאיתנו נצדד בקורבן, למרות כל הפדיחות שזה עלול לעשות לנו?
הנה, שני אחיה של יעל פרר, לא מתים על זה שהיא בלבלה והסעירה את חייהם הקטנים והשקטים, שלא דבר על כך שתביעת הנזיקין שלה תפגע בירושתם היקרה. מבחינתם, היא אשמה בדיוק כמו אביהם, כי העזה לערער על סדרי עולם, החליטה לא לשתוק וזעזעה את המשפחה מן היסוד. אוי ואבוי, איזו חוצפה!
על כן, סבור אחיה שמגיעה לה סטירה כמו לאביה. איך הם בכלל העזו להטריד אותו ככה בשטויות שלהם? האב יתעלל, האחות תירצח פיזית ונפשית, אבל הכול שייעשה בשקט, בצנעה. העיקר שלא יטרידו אותו בבושות האלה…
מי כמוני מכיר את נבכיה של משפחה לא מתפקדת. מי כמוני מבין שאנשים מעדיפים להחביא בושות מתחת לשטיח. מי כמוני מבין שאנשים מעדיפים להדחיק, העיקר, לא להתמודד עם הזוועות שלהם. אין בכך כל חדש. בסך הכול מנגנון ההכחשה הידוע והנפוץ בקרב האנושות, הפועל ביסודיות כמו חומר סיכה שמנוני.
לכן, אני רוצה לאמץ את יעל פרר, ולהגיד לה שלא רק שאני מאמינה לכל מה שהיא אומרת, ולא רק שאני סבורה שמגיעה לה כל פרוטה מתביעת הנזיקין שהגישה, אלא גם, שאני מאמינה שהנטייה המשפחתית הידועה הזו להכחיש, להסתיר, נובעת רק מאנוכיות ופחדנות, ולא משום סיבות אחרות. פשוט לא בא לנו שיזיזו לנו את הגבינה שלנו. זה הכול.
פחדנות, משום שכל מהפכה מביאה עמה שינוי, ואנחנו מפחדים משינויים. מעדיפים את הסטטוט קו. ואנוכיות, כי לא נעים לנו להתעסק בגועל, זה לא עושה לנו טוב.
קחו לדוגמה אם כזו: הרי להודות בנורא מכול, בעצם מטיל צל כבד על אימהותה, ואת זה היא לא יכולה להרשות לעצמה בשל אנוכיותה. הורים טובים, הורים רעים – בסופו של דבר כולנו פחדנים קטנים ואנוכיים.
יעל, יעל, יעל, לא רק שאת אשת חיל ובחורה אמיצה ומוכשרת, את מהנשים הבודדות שמוכנות להילחם כך ולנופף בסדין המוכתם בדם בחוצות העיר. שאפו ענקי לך. ואני אשאר אמך ברוח, מבלי שנכיר. מחזקת ומחבקת אותך מתוך המילים הללו. שלך, יעל
לא נראה לי שזה בגלל חוזקת מוסד המשפחה. הרבה מחברותי לצערי כבר גרושות.
אבל נכון שגם שמתגרשים או מתעללים זה לא בגלל הילדים. אלא למרות שיש, או למרות הם ילדים. לא ראיתי את הסרט אך רשימתך יפה.
לא קל לה ליעל הזאת.
צודקת, בהחלט צודקת.
רות
מצטרפת, יעל, לכל מילה שכתבת כאן. עדיין לא ראיתי את הסרט כולו, מתכוונת לעשות זאת בקרוב, אבל ראיתי פה ושם קטעים באינטרנט וקראתי את סיפורה, ואין אין אין עליה – היא אמיצה ומדהימה ביכולת הזאת שלה להילחם ולעמוד על שלה – משמשת השראה. אני מאחלת לה בכל לבי שתבנה לעצמה חיים טובים משל עצמה, כי פשוט מגיע לה – למי בעצם לא – אבל לה במיוחד.
הצעירה הזאת פשוט גיבורה, וראוייה לכל מילת הערכה.
הגבתי לך כאן, אם התגובה נעלמה כמה חבל.
כתבתי שלא נראה לי שהערך המשפחתי כיום פחת מאד, ולא זו כנראה הסיבה להעלמה. נראה לי ככה לא ראיתי את הסרט.
יעל לא הייתה כנראה ילדה עבור איש. בדרך כלל משפחות לא מתםקדות לא רואות את הילד כילד. בכלל זו מגמה היסטורית בעלת פנים רבות.
אולי אכתוב עליה.
יפה שאת מחזקת אותה בפוסט הזה.
צ"ל שהערכים המשפחתיים כיום בירידה תלולה ולא זו הסיבה להעלמת מצוקתה של יעל. כלומר משהו כן השתנה היסטורית. זו כוונתי. הסחיבה עמוקה יותר ואנוכית בהרבה. כך נראה לי. לא צפיתי בסרט הזה.
ראיתי היום. קורע לב. מתחשק לצעוק לה ״אני מאמינה לך.״