האצבע הקלה על ההדק

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מה להגיד, שאני מזועזעת מהפסיכיאטר שנראה ומדבר כמו ילדה מתבגרת, ומחלק כדורים פסיכיאטריים כאילו היו סוכריות נגד שיעול? לא ממש. די מזמן כבר הבנתי מה מעולל הטיפוס המשונה הזה, ואת השם ה-באמת רע שהוא מוציא למקצוע, שהוא בסך הכול חשוב, כן, חשוב.

 אז זה לא שאני מזועזעת מהפרסונה התמוהה שלו ומהצלחתו העוד יותר תמוהה (אני לא הייתי הולכת לפסיכיאטר כזה, גם לו היינו תקועים יחדיו על אי בודד). ואני גם לא ממש מזועזעת מהתפוצצות פרשיית "הסמים ברישיון" של "האח הגדול", שהיתה די צפויה. אבל חשוב לי להגיד כמה דברים בתור נוסעת מתמידה, בעלת צבר לא רע של שעות טיסה (שבע וחצי שנים) של מה שהעם מכנה "כדורים פסיכיאטריים", ואנו, יודעי החן, קוראים להם ה-SSRI, או "נוגדי הדיכאון והחרדה".

 וכן, גם אני ראיתי את הכתבה החדשותית משלשום על אפקט הפלצבו של נוגדי הדיכאון, שיש הטוענים שמחרב לכולנו את שמחת בית השואבה שהחלה אי שם בסוף שנות השמונים, עם פריצת הפרוזק לחיינו.

 אגב, על הדלת בשירותים שלי תלויה גלויה מאותו עידן, שבה מוצג הפרוזק כאבקת כביסה יעילה יותר מתמיד, שמבהירה לא רק כתמים, גם את מצב הרוח. על הגלויה נראית עקרת בית חרוצה משנות החמישים בקלוש ותסרוקת נוקשה מספריי, חובקת קופסה של אבקת כביסה "פרוזק", שמבטיחה חיים טובים מתמיד.

 אז הנה העדויות ממקור ראשון, שמתייחסות לכל העיסוק האינטנסיבי שפרץ לאחרונה בעקבות שערוריית "האח הגדול".

 אני כאמור, נוסעת כבר שבע וחצי שנים על כדור נוגד חרדה. כתבתי על כך רבות בבלוגיי, וכבר עם פתיחת הבלוג הראשון שלי "ברשימות", לפני שש שנים, דשתי בנושא מכל הצדדים הפרקטיים שלו – לא הרכילותיים, לא הפופוליסטיים, לא הטלוויזיוניים הפשטניים שמחפשים לגרד קצת רייטינג. פשוט, אני תמיד מתייחסת ברשימותיי על הנושא לשאלות המהותיות, שביכולתן לעזור לאנשים: האם זה עובד או לא? פלצבו או לא? האצבע קלה על ההדק, או לא?

 כן, היא קלה. וכשרואים את מה מעולל אילן רבינוביץ לעדר העלוב שלו במסדרונות האימה של "האח הגדול", רואים עד כמה היא לפעמים קלה. והיא קלה לא מפני שאנחנו, צרכני הגלולות הללו, נאלצים להיות שפני ניסיון שלהן מפני שאין דרך אחרת לברר אם כדור מתאים או לא, אלא רק בשיטת ניסוי וטעייה; היא קלה, קודם כל מפני שתרופות ניתנות אוטומטית כמעט, לפי הכדור שהוא עכשיו הטרנד האופנתי (היו שנים שבהן שלט הפרוזק, היו את שנות הסרוקסט וכו'), ובעיקר, מפני שלא פעם אין ניסיון עמוק לברר את הסימפטומים של הפציינט, להתאים לו תפירה קצת יותר אישית, ולהסביר לו בצורה ממצה ומקיפה איך כדאי לקחת את הכדור ואיך לרדת ממנו, כדי למזער תופעות לוואי.

 אני הגעתי לנוגד החרדה שלי בעקבות כמה שנים לא קלות ודי רוויות בחרדה: מות אבי האהוב, אובדן פרנסה אהובה והכורח לעשות הסבה מקצועית, ועוד כמה תיקים כבדים מהסוג הקרדינלי. באותן כמה שנים דווקא ניסיתי כדורים אחרים, אבל בכל פעם ההתנסות היתה כה טראומטית, שוויתרתי מהר, ואז עברה עוד תקופה עד שהעזתי לנסות שוב.

 בפעם הראשונה רשמו לי את האליל של אותן שנים: הפרוזק. למה נתנו לי אותו, כשאני בכלל שייכת לחבורת הנוירוטים, ואילו הוא יותר על כיוון הדיכאוניים? לא יודעת. זה מה שהיה IN באותה עת. לקחתי אותו חודשיים בלי שום השפעה (ולמזלי גם בלי תופעת לוואי), והחלטתי להפסיק כי ממילא הוא לא עזר לי.

 אחר כך ניסיתי חמישה חודשים תרופה טבעית שאת שמה שכחתי, הידועה כמקבילה הצמחית של ה-SSRI, בלי שום השפעה.

 אחר כך הלכתי לפסיכיאטר מאוד נחשב, והוא אומנם ישב איתי שעה ועשה את עצמו מתעמק בבעיה שלי (אחרי הכול, הוא קיבל 500 ₪ לשעה), אבל החמיץ את הבעיה הפסיכודינמית העיקרית שלי: חרדה, לא דיכאון. הסרוקסט שהוא רשם לא רק שלא עזר בכלל, בתחילה הוא עשה לי תופעות לוואי קשות כי הפסיכיאטר הנכבד אמר לי לקחת ישר כדור אחד, במקום לעשות את זה בהדרגה, כפי שלמדתי בהמשך. הפסקתי אחרי חודשיים, שכן לא חל שום שינוי.

 אחר כך קיבלתי כדור בשם אפקסור XR, והוא, לא רק שלא עזר לי, אלא גם הכניס אותי לדיכאון די כבד, כפי שמעולם לא היה לי. בכיתי במשך כמה ימים, והדרך לצאת מזה היתה באמצעות תרגול השיטה הקונגטיבית-התנהגותית.

 ולמה בכלל זה קרה לי? כי הפעם עשיתי כמצוות הרופא ודבקתי בכדור שלושה חודשים, למרות שמניסיון אישי ברור לי, שלפחות במקרה שלי, אם כדור לא משפיע עלי בתוך חודש, הוא כבר לא ישפיע. או כמו במקרה הזה – הוא ישפיע לרעה. למזלי, הדיכאון שצנחתי אליו הגיע ממש בתום שלושת החודשים, אז הפסקתי את הכדור בהדרגה, יישמתי את השיטה הקוגניטיבית-התנהגותית, והדִּיכִי המוזר הזה עבר בתוך ימים ספורים.

 אין זו אשמתם של הפסיכיאטרים שבמובן זה, אנו מעין שפני הניסיון של עצמנו. יש הרבה תרופות, בכל אחת ההבדל במינונים הוא לפעמים דקיק, והרי כולנו שונים זה מזה – אז מה שהשפיע על חבר, לא אומר שישפיע עלינו. רק עלינו מוטלת המטלה הלא קלה, והלפעמים הממש מפרכת (שמעתי על אנשים שהצליחו רק בכדור העשירי) להגיע לכדור המתאים, זה שיהיה תפור עלינו כמו מעיל בתפירת עילית.

 אגב, ניסיון זה שלי ושל אחרים ששוחחתי איתם, מפריך, לפחות חלקית, את הטענה שנוגדי הדיכאון והחרדה לא עוזרים יותר מגלולות סוכר עם אפקט הפלצבו שלהן. עובדה: הרי גם בראשית התנסותי עם כדורים כאלה, ועד שהגעתי לזה שהתאים לי בניסיון הרביעי או החמישי, נורא רציתי להרגיש טוב יותר. אז איך התרופות ההן בכלל לא עזרו לי? לו הכול היה באמת אפקט פלצבו, כפי שטען אותו פסיכיאטר שהתראיין שלשום לערוץ 10, הרי שאני ועוד לא מעטים, היינו מגיעים לאושר הנכסף כבר בהתחלה, על הניסיון הראשון. הרי כולנו רוצים להרגיש טוב, נכון?

 אבל לא, זה הִצריך תהליך ארוך של ניסוי וטעייה בחיפוש אחר מה שבאמת ישפיע עלינו. ואיני טוענת כאן שלא יכול להיות אפקט פלצבו, לפעמים, אבל בוודאי שלא מבחינה כה גורפת, כפי שהציג זאת אותו רופא. לתרופות נוגדות הדיכאון והחרדה, עם כל ההשמצות שהן זוכות להן, יש מקום של כבוד בפסיכיאטריה המודרנית. עובדה, זה עובד.

 אבל לתת לאנשים כדורים על ימין ועל שמאל, בין אם הם זקוקים להם באמת, אם לאו, כמו במקרה של "האח הגדול", ולא להדריך אותם לגבי נטילתן כמו שצריך, ולהתחיל מיד על ההתחלה בקוקטיילים של כדורים, שוב, כפי שנעשה ב"אח הגדול" על ידי השרלטן אילן רבינוביץ – זה כבר גובל בקרימינליות וחוסר מוסריות משווע. במקרה הזה, הקלישאה "האצבע קלה על ההדק", באמת נכונה.

אני חייבת לציין שהנטייה של הרופאים להצניח את הפציינט ישר על מינון של כדור אחד, לא מאפיינת רק את הרבינוביץ הזה. לקח לי כמה פעמים עד שהגעתי לפסיכיאטר נבון וזהיר, שהדריך אותי להתחיל ברבע כדור, אחת ליומיים, ולהעלות מינון באיטיות ובהדרגה. רק כך הצלחתי להימלט מתופעות הלוואי שיש בהתחלה, שלא אחת הן ממש ממש לא קלות. אני שואלת אתכם, אלה שנוטלים את הכדורים הללו, כמה פסיכיאטרים הדריכו אתכם להתחיל בקטן ולהעלות מינון לאט לאט? אני בטוחה שספורים.

 וכמה פסיכיאטרים מזהירים שבשום פנים ואופן לא להפסיק בבת אחת? מעדותו של סער שיינפיין מ"האח הגדול", הוא הפסיק את הכדורים מיד בצאתו מהבית, שזה דבר שעלול להיות קטלני אפילו, שלא לדבר על תופעות לוואי מובטחות.

 פעם אזלו לי הכדורים, הייתי חולה ולא יכולתי ללכת לרופא, אז בלית ברירה הפסקתי מיידית. מיד צנחו עלי תסמינים מהגיהינום, כולל סחרחורות והתקפי בכי. מאז אני מוודאת ללכת לרופאה הרבה לפני שמסתיימים הכדורים, כדי שמקרה כזה לא יישנה.

 והנה, אילן רבינוביץ זה, לא רק שדוחף כדורים במינון רציני כבר על ההתחלה, לאדם ללא כל ניסיון תרופתי או כל אנמנזה נורמלית, וזה בתוך סיטואציה אנושית לא נורמלית, אלא גם לא מזהיר מפני הפסקה דרסטית של נטילתם. ולא רק זאת, כבר על ההתחלה מערבב כדורים לשפני הניסיון הכלואים שלו: נוגד חרדה ודיכאון על כדור שינה, ומי יודע מה עוד.

 ואני כבר לא מדבר על עדותו של שיינפיין זה, שאותו "פסיכיאטר" הבהיל אותו, בהיותו כלוא בבית במצבו הנפשי הרעוע והתלותי, שאם הוא יעזוב את התוכנית הוא ישקע בדיכאון, לכן מוטב לו להישאר ולקחת כדורים. אלליי לי, איזה הגיון עקום.

 ואני בכלל לא מדברת כאן על המוסריות או חוסר המוסריות של תוכניות כאלה, ולמה אנשים שחלקם לפחות נראים נבונים הולכים לשם, וגם איני מדברת על כך שמי שהולך לשם, צריך לאכול את החרא כמו גדול ולשתוק. כי זה בכלל לא רלוונטי.

 מה שרלוונטי הוא שרופא שלכאורה  אמור לשרת את הרפואה והפציינטים שלו, זונֵה למען תוכנית טלוויזיה והכסף שהיא משלמת לו, ומלעיט אנשים בכדורים, במקום לשלח אותם לדרכם הביתה ולהבטיח להם ליווי פסיכיאטרי צמוד במשך כמה חודשים אחרי היציאה מהבית.

 נכון, אנשים נכנסים לבית המשוגעים הזה מרצונם החופשי, אבל זו לא סיבה לשגע אותם בעל כורחם.

 ואיפה, אני שואלת, איפה היה אותו רבינוביץ יום אחרי שפציינטיו הנכפים סולקו מהבית? מישהו שאל מה קורה עם מצבם הנפשי?