חלומות סברובסקי

ראיתי שפתחו חנות ראשונה של "סברובסקי" בארץ. ישר חזרתי ארבעים שנה אחורנית במכונת זמן, אל הגלויות שהיו נשלחות אל אבי מחברת "סברובסקי", אחת לשנה, בחג המולד, שנשלחו לכל הלקוחות שלהם ברחבי העולם.

אבי קיבל לחג המולד המון גלויות ברכה מכל הספקים שלו באירופה וביפן, משם ייבא פנינים מלאכותיות, יהלומים מלאכותיים ואת שאר אבני החן שמכר בחנותו. אבל גלויות הברכה של "סברובסקי" היו הכי יפות בעיני, כי היו כל כך נוצצות מצילומי הקריסטלים הענקיים שהראו בהם, על נייר כרומו מבריק.

לפעמים הם שלחו גם מתנות קטנות. עד יום יש לי מין יהלום ענקי במשקל חצי קילו עשוי מקריסטל, שמטרתו לשמש כמשקולת לניירות, ובסיסו לוחית פליז עם התאריכון של שנת 1972. כמה הייתי גאה בעצמי שיש לי משקולת ניירות כה מפוארת, שלא הייתה לשום ילד בכיתה.

שנה לפני כן, כשעברנו לבית הגדול, אבי ביקש מאחי, שתמיד היו לו ידי זהב, להכין מהקריסטלים שנדליירה מפוארת לסלון בבית החדש, עשויה מחמש מאות אבני קריסטל של "סברובסקי".

התוצאה הייתה אהיל בצורת עוגת חתונה הפוכה של שלוש קומות, שנצנצה באורות סנוורים בכל פעם שהדליקו את האור. כמה שאבי היה גאה בשנדיילרה שלו, ביחד עם שני השטיחים הפרסים הענקיים שקנה לסלון החדש, הטפטים בזהב-מט, רהיטי הקטיפה ווילאות התחרה.

אוח, כמה שהוא התגאה על שסוף סוף עלה בידו להפגין את האושר החדש. סוף סוף הוא הגשים את חלומות העושר של "סברובסקי". טוב שהוא לא חי היום, אחרת בטח היה מרגיש צורך נפשי לקנות את הספה שלהם שמוצגת בחנות החדשה, המעוטרת כולה קריסטלים ועולה לא פחות מחצי מליון שקל!

בשנות השישים, "חלומות סברובסקי" האלה באמת מילאו אותנו בתחושה של זוהר מזויף. אכלנו חביתות ירק וחובזה וגרנו שש נפשות בדירת שני חדרים, אבל ניזונו מהחלומות על קריסטלים נוצצים שהביא אבא שלי מאירופה.

את החוזה איתם, להספקת סחורות שהגיעו באוניות המשא של "צים" לחיפה, הוא סגר כשהייתי בת חצי שנה. בכל פעם שנולד לו ילד, הוא היה ממהר לנסוע לעסקיו בחו"ל. בפעם הראשונה הוא נסע ב-1954, כמה חודשים אחרי שאחותי נולדה, ובפעם השנייה ב-1960, כשאני נולדתי. בכל פעם הוא השאיר את אימי לטפל לבדה בבית ובחנות. היא הייתה בבית עם תינוק יונק וכמה צאצאים מעיקים, והוא רקד על מרצפות וינה, פריז ומילנו עם "חלומות סברובסקי" שלו.

כל נסיעת עסקים כזו ארכה כמה חודשים, גם כי פחד לטוס והפליג באוניות של "צים" הלוך-חזור (וזה בפני עצמו לקח כמה שבועות טובים), וגם כי עסקיו הצריכו שהות ארוכה במקום עצמו, אז, בימים שלא היה פקס ואי מייל וטלפונים סלולריים, וכל התנהלות עסקית ארכה המון זמן.

בפעם הראשונה, ב-1954, נאלצה אימי לא רק לטפל בתינוקת ובשני ילדים נוספים ובבית, אלא גם בחנות. לאחותי לקחו אומנת, ואימי הלכה כל יום לחנות במקום אבי, כדי לנהל אותה ולהשגיח על המוכרים.

יש לי תמונות שלה מאותה תקופה. למעשה, אני חושבת שחמשת החודשים האלה היו היפים בחייה, מה שמחזק בעיני את ההנחה שלו יכלה, לא הייתה נישאת ולא הייתה מביאה ילדים, אלא מתקדמת בעולם העסקים או האקדמיה ונעשית קרייריסטית מצליחה.

דבר ראשון היא רזתה, בוודאי גם בגלל שהיתה עסוקה מאוד ולא היה לה זמן לאכול. אבל ברור לי שהסיבה האמיתית הייתה שסוף סוף הרגישה נחוצה, מאושרת מכך שהיא מנהלת משהו, שיש לה סמכות ומשמעות לזמנה. מה גם שכשעובדים בחוץ ומרגישים נחוצים ויעילים, אין צורך לחטוף את שאריות האוכל של הילדים מרוב תסכול.

ב"חלומות סברובסקי" של אימא שלי – אותם חודשים כמנהלת החנות – היא  הגיעה לדעתי למשקל של 60 קילו, אני מסוגלת להבחין בזה מן התמונה, והיה זה ללא ספק המשקל הכי נמוך שהיא הגיע אליו בחייה הבוגרים, ולא משום שעשתה דיאטה, אלא פשוט כי הרגישה טוב עם עצמה. גם פניה קורנים בתמונה, היא לבושה כמו דוגמנית, ומלוא יופייה ניכר בה. היא ממש נראית בה כמו כוכבת הוליוודית, מין ג'ין ראסל זוהרת, עם מסגרת שיער עורב גלי ופנים לבנות וקורנות.

מי שסבל מכך שגם אבי וגם אמי הגשימו אז את "חלומות סברובסקי" שלהם, הייתה אחותי שולמית, שנאלצה לסבול מאומנת מרושעת (שלדעתנו גם הרביצה לה) ולשאת את הריחוק מאביה ומאמה. כשאבי חזר מקץ אותם חודשים, היא לא הסכימה אפילו להביט בו במשך ימים ארוכים.