יהודית היקרה

נשבעתי לא להיכנס בחופשתי לבנניה (אני נורא משתדלת להמשיך בכתיבת איזה רומן תקוע שלי), אבל הצצתי אצל יהודית אוריין, ונפגעתי.

יהודית היקרה,

אנחנו מכירות כבר המון שנים, ואפילו נהנינו פעם ברוסיה ושתינו וודקה כיין והשתכרנו כמו חבורת קוזקים רעשנית, ודיברנו על רחל איתן ששתינו אוהבות, אני עוד זוכרת… וואו, עשרים שנה עברו מאז.

ולא סיפרתי לך על מוצאי, כי משום מה תמיד כולם מניחים אוטומטית שאני אשכנזיה, או לפחות, חצי חצי.

אבל האמת היא שאני מזרחית אסלית, חצי פרסית, חצי טורקיה. שתי רגליים באסיה, כמו שאומרים, אם לא לוקחים בחשבון את גירוש ספרד, משם בוודאי הגיעה משפחת אימי לאיסטנבול.

מאחר שאת מדברת באופן אישי, על דברים ששמעת וראית סביבך, אעשה כך גם אני. לא נדבר על סטטיסטיקות ומאמרים מלומדים, כי גם אני מאמינה ש"רק על עצמנו לספר ידענו".

והנה מה שאני יודעת על מזרחיים. אני בעיקר יודעת עליהם ממשפחתי, כמובן. אבי עבד בפרך בחנות התכשיטים שלו, שהתחילה כחנות גלנטריה במרכז המסחרי בירושלים, ההוא שנשרף ב"מאורעות".

אנחנו דווקא בקושי אכלנו בשר, רק פעם בשבוע (ירקות דווקא אכלנו, בעיקר עלים, זה זול, גם חובזה שקטפנו, אגב), ומאוד קימצו אצלנו, כי את כל הכסף מהחנות אבא שלי השקיע בעוד סחורות ובהרחבת העסק. רק בסוף שנות השישים, אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות הבום הכלכלי הגדול, הוא ראה הרבה ברכה בעסקיו, וסוף סוף הכסף נשפך במים. רק אז הרשו הוריי לעצמם להתחיל לבזבז.

אבי עשה את הונו במו ידיו. הוא קנה דירה גדולה למשפחה בצפון תל אביב, ועוד חמש דירות לילדים בשכונות עבר הירקון. אחר כך קנה דירת נופש בחוות הברון בזיכרון.

אני נורא-נורא-נורא גאה בו. ואני יודעת שהוא לא היה יוצא דופן מבין המזרחיים. אדרבה, בשכונה הצפונית היקרה והמפונפנת שלי, רמא"ג, וממש מול ביתי, באפקה, יש המון מתעשרים חדשים בעלי וילות על מגרשים שעלו שלושה מיליון דולר, וכמעט כולם מזרחיים.

גם במשפחת אימי וגם במשפחת אבי כולם עשו את כספם במו ידיהם, וגם למדו והגיעו לתארים וליעדים נכספים. דודי היה עורך דין, דוד אחר היה נספח כלכלי בשגרירויות ישראל ברחבי העולם, וגם השאר "התקדמו", כמו שאומרים. מעולם לא חיו במשפחתי המורחבת "מהיד אל הפה", כי רצו את סיר הבשר, כמו שאת אומרת, אלא עבדו מאוד מאוד קשה וחסכו כדי להתקדם בחיים ולהעניק השכלה גבוהה ודירות לילדים. ואנחנו משפחה מאוד גדולה, לפחות מצד אבי, ואני יודעת כמה כולם עשו חיל.

את טוענת שסבר פלוצקר ידידנו (אגב, היה העורך הראשי שלי כשעבדתי בעל המשמר, איש נבון לכל הדעות), טוען שהמזרחיים עדיין מפגרים מאחור בענייני שכר והשכלה, ושכרם נמוך, והכול קשור לפערי השכלה וכו' – אז אני יכולה לומר לך שאין לזה קשר למזרחיות, ול"מנטליות מזרחית", שאגב, אינני יודעת מהי (אצלנו בבית לא הכרתי דבר כזה), אלא לדבר שנקרא "אזורי מצוקה". הרבה מזרחים עדיין חיים בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה, והם עניים, ולכן הם מתקשים לצאת משם. לא בגלל שהם מזרחיים, אלא בגלל שהם עניים. עוני ונחשלות לא שווים אוטומטית מזרחיות. יש הרבה הרבה מזרחים עשירים ומשכילים.

כשנמצאים בתוך עוני, לא קל לצאת ממנו. וזה לא קשור למזרחיות, ולמנטליות "פטליסטית/מפסידנית/עצלנית", כי אני לא מכירה דברים כאלה במשפחתי המזרחית. הרבה מזרחים תקועים בעיירות פיתוח ומשם קשה להיחלץ. הוריי, למזלם, חיו בעיר הגדולה, אז היו להם את כל האופציות לפתח עסק גדול ולהצליח.

אגב, גם אותי מאשימים לפעמים בגזענות, כי אני רואה גם את הפגמים במזרחיות, וכמובן שיש כאלה, כמו בכל עם ואומה. אבל אני יכולה לספר לך שעצלנות ופטליזם ובזבזנות ואווירת "אכול ושתה היום כי מחר נמות" הם לא קו אופי מזרחי. יש מזרחיים כאלה, ויש אשכנזים כאלה.

אינני סבורה שהמזרחים בשכונות מצוקה ועיירות פיתוח אשמים במצבם, כפי שאת רומזת, אלא, שעד היום לרובם לא הייתה אפשרות להיחלץ מהעוני ומחוסר האפשרויות שיש במקום מגוריהם, ולכן הם הולכים ושוקעים.

אני מניחה שגם אבי, לו חי במקום כזה, ולא בעיר גדולה שנתנה לו את האפשרות להילחץ מהעוני המחפיר שלתוכו נולד, היה נשאר גם הוא במצב הקשה של תושבי עיירות הפיתוח.

אז בואו נגדיר מחדש את מה שאני אומרת כבר הרבה זמן: העוני הוא הטריגר להמשך המצב, לא המזרחיות. אנשים אוהבים להרגיש עליונים על עניים, ללעוג להם ולהאשים אותם במצבם. וכמובן, להמשיך לנצל אותם ולא לעזור להם. וזה לא קשור למזרחיים/אשכנזים. עובדה שיש היום גם המון רוסים במצב המחפיר הזה. אז כל עוד לא יעשו משהו למען עיירות הפיתוח ומוקדי המצוקה, בלי קשר למוצא האזרחים שחיים בהם, תושביהם ימשיכו לשקוע. 

שלך, "ליטל קינו קריטיק".