בננות - בלוגים / / יהודית היקרה
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

יהודית היקרה

 

נשבעתי לא להיכנס בחופשתי לבנניה (אני נורא משתדלת להמשיך בכתיבת איזה רומן תקוע שלי), אבל הצצתי אצל יהודית אוריין, ונפגעתי.

 

יהודית היקרה,

אנחנו מכירות כבר המון שנים, ואפילו נהנינו פעם ברוסיה ושתינו וודקה כיין והשתכרנו כמו חבורת קוזקים רעשנית, ודיברנו על רחל איתן ששתינו אוהבות, אני עוד זוכרת… וואו, עשרים שנה עברו מאז.

 

ולא סיפרתי לך על מוצאי, כי משום מה תמיד כולם מניחים אוטומטית שאני אשכנזיה, או לפחות, חצי חצי.

 

אבל האמת היא שאני מזרחית אסלית, חצי פרסית, חצי טורקיה. שתי רגליים באסיה, כמו שאומרים, אם לא לוקחים בחשבון את גירוש ספרד, משם בוודאי הגיעה משפחת אימי לאיסטנבול.

 

מאחר שאת מדברת באופן אישי, על דברים ששמעת וראית סביבך, אעשה כך גם אני. לא נדבר על סטטיסטיקות ומאמרים מלומדים, כי גם אני מאמינה ש"רק על עצמנו לספר ידענו".

 

והנה מה שאני יודעת על מזרחיים. אני בעיקר יודעת עליהם ממשפחתי, כמובן. אבי עבד בפרך בחנות התכשיטים שלו, שהתחילה כחנות גלנטריה במרכז המסחרי בירושלים, ההוא שנשרף ב"מאורעות".

 

אנחנו דווקא בקושי אכלנו בשר, רק פעם בשבוע (ירקות דווקא אכלנו, בעיקר עלים, זה זול, גם חובזה שקטפנו, אגב), ומאוד קימצו אצלנו, כי את כל הכסף מהחנות אבא שלי השקיע בעוד סחורות ובהרחבת העסק. רק בסוף שנות השישים, אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות הבום הכלכלי הגדול, הוא ראה הרבה ברכה בעסקיו, וסוף סוף הכסף נשפך במים. רק אז הרשו הוריי לעצמם להתחיל לבזבז.

 

אבי עשה את הונו במו ידיו. הוא קנה דירה גדולה למשפחה בצפון תל אביב, ועוד חמש דירות לילדים בשכונות עבר הירקון. אחר כך קנה דירת נופש בחוות הברון בזיכרון.

 

אני נורא-נורא-נורא גאה בו. ואני יודעת שהוא לא היה יוצא דופן מבין המזרחיים. אדרבה, בשכונה הצפונית היקרה והמפונפנת שלי, רמא"ג, וממש מול ביתי, באפקה, יש המון מתעשרים חדשים בעלי וילות על מגרשים שעלו שלושה מיליון דולר, וכמעט כולם מזרחיים.

 

גם במשפחת אימי וגם במשפחת אבי כולם עשו את כספם במו ידיהם, וגם למדו והגיעו לתארים וליעדים נכספים. דודי היה עורך דין, דוד אחר היה נספח כלכלי בשגרירויות ישראל ברחבי העולם, וגם השאר "התקדמו", כמו שאומרים. מעולם לא חיו במשפחתי המורחבת "מהיד אל הפה", כי רצו את סיר הבשר, כמו שאת אומרת, אלא עבדו מאוד מאוד קשה וחסכו כדי להתקדם בחיים ולהעניק השכלה גבוהה ודירות לילדים. ואנחנו משפחה מאוד גדולה, לפחות מצד אבי, ואני יודעת כמה כולם עשו חיל.

 

את טוענת שסבר פלוצקר ידידנו (אגב, היה העורך הראשי שלי כשעבדתי בעל המשמר, איש נבון לכל הדעות), טוען שהמזרחיים עדיין מפגרים מאחור בענייני שכר והשכלה, ושכרם נמוך, והכול קשור לפערי השכלה וכו' – אז אני יכולה לומר לך שאין לזה קשר למזרחיות, ול"מנטליות מזרחית", שאגב, אינני יודעת מהי (אצלנו בבית לא הכרתי דבר כזה), אלא לדבר שנקרא "אזורי מצוקה". הרבה מזרחים עדיין חיים בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה, והם עניים, ולכן הם מתקשים לצאת משם. לא בגלל שהם מזרחיים, אלא בגלל שהם עניים. עוני ונחשלות לא שווים אוטומטית מזרחיות. יש הרבה הרבה מזרחים עשירים ומשכילים.

 

כשנמצאים בתוך עוני, לא קל לצאת ממנו. וזה לא קשור למזרחיות, ולמנטליות "פטליסטית/מפסידנית/עצלנית", כי אני לא מכירה דברים כאלה במשפחתי המזרחית. הרבה מזרחים תקועים בעיירות פיתוח ומשם קשה להיחלץ. הוריי, למזלם, חיו בעיר הגדולה, אז היו להם את כל האופציות לפתח עסק גדול ולהצליח.

 

אגב, גם אותי מאשימים לפעמים בגזענות, כי אני רואה גם את הפגמים במזרחיות, וכמובן שיש כאלה, כמו בכל עם ואומה. אבל אני יכולה לספר לך שעצלנות ופטליזם ובזבזנות ואווירת "אכול ושתה היום כי מחר נמות" הם לא קו אופי מזרחי. יש מזרחיים כאלה, ויש אשכנזים כאלה.

 

אינני סבורה שהמזרחים בשכונות מצוקה ועיירות פיתוח אשמים במצבם, כפי שאת רומזת, אלא, שעד היום לרובם לא הייתה אפשרות להיחלץ מהעוני ומחוסר האפשרויות שיש במקום מגוריהם, ולכן הם הולכים ושוקעים.

 

אני מניחה שגם אבי, לו חי במקום כזה, ולא בעיר גדולה שנתנה לו את האפשרות להילחץ מהעוני המחפיר שלתוכו נולד, היה נשאר גם הוא במצב הקשה של תושבי עיירות הפיתוח.

 

אז בואו נגדיר מחדש את מה שאני אומרת כבר הרבה זמן: העוני הוא הטריגר להמשך המצב, לא המזרחיות. אנשים אוהבים להרגיש עליונים על עניים, ללעוג להם ולהאשים אותם במצבם. וכמובן, להמשיך לנצל אותם ולא לעזור להם. וזה לא קשור למזרחיים/אשכנזים. עובדה שיש היום גם המון רוסים במצב המחפיר הזה. אז כל עוד לא יעשו משהו למען עיירות הפיתוח ומוקדי המצוקה, בלי קשר למוצא האזרחים שחיים בהם, תושביהם ימשיכו לשקוע. 

 

שלך, "ליטל קינו קריטיק".

 

25 תגובות

  1. מזדהה עם דבריך יעל

  2. מירי פליישר

    מסכימה איתך יעל שזה תלוי אזור חיים,אבל יש גם גזענות "טבעית" של לעזור למי שדומה לך. המזרחיים כבר עשו כברת דרך ענקית ויש מזרחיים בכל עמדה שפשוט יכולים אם הם רוצים לתמוך בדומים להם וטוב שכך. לצערי לא כך עם ערבים פלסטינים אזרחי ישראל.
    נדרש כוח נפשי רב להתגבר ולמצוא מקור פרנסה הוגן. רבים מבוגרי התיכון של מגזר זה ואף בוגרי אוניברסיטה שהם רבים מאוד,מוצאים את עצמם עובדים בעבודות שאינן הולמות את השכלתם. למזלנו ולמזלם ההשכלה דמוקטית יחסית.
    אני בכל זאת חושבת שלמשפחה הנפלאה שלך היו כוחות מוגברים והבנה טוטאלית בערך ההשכלה לילדים . מזלנו. כך גם זכינו להכיר אותך ואת שולמית .אני חושבת שגודלת נכון וטוב מבחינת הערך העצמי.
    לפעמים הקיפוח לו זכו עולים-פליטים יהודים ממדינות ערב שהגיעו רבים בזמן קצר ולא זכו ליחס הולם, כמו הרוסים והאתיופים, מוטבעים במשקע של מרירות אדיר. זה באמת תלוי במשפחה אבל כמו שאמרת גם באזור מגורים. אותם משום מה "יישבו באזורי ספר" עניים. אני מבינה שאולי לא היתה ברירה. אבל זו בכייה לדורות.

    • מירי, אני מסכימה איתך לגבי הערבים. כאן באמת לאף אחד לא אכפת מהם, ואף אחד לא רוצה לעזור להם. אבל זה כבר מורכב: הם מוסלמים, שייכים לאומה הערבים שהיא האויבת שלנן, והרגשות כלפיהם יותר קשים ומורכבים. לא שאני מצדיקה, אבל מבינה מניין זה נובע. אנחנו יהודים, ושוביניסטים, ומרגישים שהארץ הזו שייכת רק לנו. אז הערבים יהיו תמיד בתחתית הסולם החברתי.

  3. אמל אבו זידאן

    אהלן יעל
    כה מסכים איתך עם רוב הדברים, ולעיתים אני מגלה כמה כתיבה כזובנימה אישית ומשולבת בנסיון חיים, גוברת או לפחו לא נופלת ממחקרים ומכתבים אקדמאיים. ענית בצורה כה משענכת ונגעת בנקודה התורפה שכולם סובלים ממנה "התוויות" או דיעות קדומות וכו'. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התוויות או דעות קדומות היא ללמוד אותם ואת המציאות בה צמחו וקבלו את מעמדם הנכון או הלא נכון.
    בקיצור רשימה טובה מאוד

    אמל אבו זידאן

  4. כל מילה בסלע יעל. בעיר מגוריי (קרית גת) יש גטאות שלמים של יוצאי אתיופיה. אנחנו שומעים סיפורים מזעזעים על רציחות של נשים על ידי בעליהן, ואחוז האמהות החד הוריות הוא הגבוה היותר בארץ בקרית גת!
    איך אפשר להתקדם ככה כשהממסד מכוון אותך לשוליים, מעמיק את האחיזה שלך שם (גטאות) ולא מייצר מספיק משאבים, קורסים מקצועיים וכ"ו על מנת לסייע לאותם נחשלים לקום על רגליהם? המדיניות של הממסד הציוני בשנות החמישים (שליחת עולי המזרח לפריפריות המרוחקות) אמנם השתנתה מבחינה הצהרתית עם השנים, שכן כולם מדברים על שוויון הזדמנויות לכל. אבל את השרידים שלה אנחנו רואים עד היום לצערי.

  5. יעל, סבר פלוצר הוא גזען טהור ומתנשא בעיניי. נקודה. יהודית אוריין הייתה זוועה כמבקרת ספרות וכמנתחת חברתית היא אסון מיניאטורי מעורר גַחַך. מה לך ולהם? ממי את נעלבת? למי את עונה? איפה את ואיפה הם. אנא ממך, כתבי את הרומן. רני.

    • רני, אני לא יכולה להתייחס בביטול לאנשים שהכרתי באופן אישי, ואפילו, אוי ואבוי, חיבבתי. איני נוטה לגמד אנשים, ובטח כאשר אני מכירה אותם אישית. אנשים זכאים לדעתם, ואנחנו יכולים לחלוק עליהם. אגב, יהודית היתה מבקרת קולנוע הרבה שנים, ומבקרת טובה דווקא. וסבר באמת אדם נבון, למרות פולניותו המלכותית המוצהרת.

      • אני מבין. אין לי שום בעיה. יביעו את דעותיהם הגזעניות הבורגניות תחת כל עץ רענן. בבקשה. אני בכל זאת בעד הרומן. רני.

        • חחח גם אני בעדו, רני.

          ומעניין, זה הספר הראשון שלי שבו אני עוסקת במזרחיות שלי במוצהר, ובגזענות ובזהות אתנית. הוא על בתו של סוחר תכשיטים מצליח, שירשה את עסקה וממשיכה אותם ונטמעה לחלוטין בשכונה האשכנזית שלה, כמוני. והיא פוגשת גבר משכונת מצוקה, ויש רמון וכו. זה ספר על זהויות: אתנית, מינית, מגדרית וכו'. סאגה משפחתית כזו. התחלתי לפני שלוש שנים, ונורא קשה לי איתו. אולי אשלח לך לקריאה.

          • יעלה, אשמח מאוד לקרוא. לא פלא אפוא שהגבת כך, הרי הפוסט קשור באיזשהו אופן לכתיבת הרומן. סאגה משפחתית תחת ידך הכותבת, סיפור אהבה שכזה שתיארת, יכול להיות מאוד-מאוד מעניין. ומה עם כתב היד המצוי אצל חיים נגיד, אותו רומן שזכה בפרס האיגוד -"אלילות", או אולי שונה השם מאז, באיזה שלב הוא עומד? רני.

        • רני, לא מתאים לך להסתתר אבל הנה תפסנו אותך בבלוג של יהודית אוריין, כפחדן:

          אל לכם להאשים את הגברת אוריין בגזענות-
          הגברת היא קרתנית קטנה וצרת אופק, עולמה צר והיא מאוהבת קשות באישה קטנה ומלאת חשיבות העונה לשם גברת אוריין.
          בין אם תעסוק בפמיניזם, בין אם תבחר בנושאי אמונה ובין באהבה – תמיד תביא דוגמאות מצוקצקות מחבריה הבורגנים הקטנים ובעיקר מנסיונה באיזו מספרה או אצל פדיקוריסטית ואולי מטעמו של הקורסון שאכלה עם חברותיה באיזה בית קפה קטן.
          קטן קטן. הכל כה קטן בעולמה של הגברת. עולם מיניאטורי.

          ציפינו ממך ליותר, רני.

          • אני מקווה שלא נהפוך את המקום הזה לבמה לירידות אישיות. כולנו עובדים ויוצרים באותו מילייה ובאותם העיתונים, חלק מהאנשים אנחנו מחבבים, חלק לא. ובאמת שכולנו זכאים לדעותינו, למרות הכול. ככה אני מאמינה לפחות. לדוגמה, יש כאן אנשים שאיני מזדהה עם עולמם ודעותיהם, ובכל זאת פתחתי להם בלוג. אם לא יהיה ריבוי דעות, לא תהיה חברה נורמלית, אבל לא בקטע של ירידות אישיות, לדעתי לפחות.

            • וואלה יעל, בטוחה שלמעלה נתנו לך נקודות טובות על זה שפתחת להם בלוג, כי כשפתחתי את שלי הבהרתי שאעסוק בעניני תשובה, זה באמת קצת מטורף: תשובת הלב, במין אתר שמאלני שכל אחד שני כותב על חיותיו הזועתיות מהדת.
              והנה קמה לה : תשובת הלב.

              לא יודעת , זה מאד משעשע אותי, מאד.
              אפרופו איריס מצבים משונים וירטואלים.

              אז דעי יעל שבליבי שמורה לך על כך פינה חמה.

              אשמח לעוד כמה תשובות.
              ממני אביטל ז'נט קשת.
              תשובת הלב.

          • מה זאת אומרת מסתתר? איפה אני מסתתר? למי שמחפש אותי, אני ב"מעריב", קרליבך 2, תל אביב, 5632233, קורא כעת כתבה של שחר רז על אדריכל הנוף גיל הר-גיל. ומה שנכתב כאן על יהודית אוריין בהחלט מקובל עליי. פטיט-פטיט-פטיט ותו לא. רני

  6. איריס אליה כהן

    הי יעלה,
    איך הצלחנו לשבש לך את החופשה… זאת כבר פעם שנייה השבוע שאת מפרה את שבועותייך…
    לרגע, אתמול בלילה, חשבתי שאני לא באמת קוראת את שאני קוראת. ופתאום חשבתי… אולי יהודית הזו, היא בדייה… מין תרגיל כזה מבריק ביחסי ציבור.
    הנה לך תשובה איך נולדות עלילות.
    מיותר להגיד שאני בעדך, אבל מצטרפת לקריאה של אליענה, לבדוק מקום של בלוג כזה במקום של אנשים חושבים. ועוד לחשוב שהכותרת שלה זה "האדם החושב…"
    הייתי מוסיפה, רע. האדם החושב רע.

    • איריס, את רואה מה זה? בלוג הוא התמכרות. אסור היה לי לקחת את המחשב חחח.

      בכל אופן, יהודית אוריין היא מבקרת מאוד ותיקה, היתה שנים מבקרת קולנוע, וכך הכרנו והתיידדנו.

      ואני, מה לעשות, מאמינה בחופש הדיבור ובדמוקרטיה, ולא בצנזורה, אז מבחינתי, דעות רבות זכאיות להישמע בבלוגיה הזו, כל עוד אינן עוברות על החוק. ואנחנו נביע את דעתנו מולן. דמוקרטיה אמיתית, למרות הכול. אינני מאמינה בהשתקה.

      • איריס אליה כהן

        גם אני בעד שתשלימי את הרומן.
        וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו… בעצמי. נשבעת שלא להיכנס למטע עד הערב שלי…
        תעשי חיים. כבר דימיינתי אותך באיזה צימר מפנק מול הכנרת ההולכת ודועכת, כפות תמרים משיבים לך רוח…
        אח. אני מתגעגעת.

        • באמת צימר, אבל של קרוב משפחה, אח של גיסתי. מקום יפיפה, הוא אמן גדול, וכל ביתו וחצרו מעוטר ביצירותיו המדהימות. ונסעתי בעיקר מטעמי "ריטריט" כזה מהעבודה, בתקווה שכך אוכל להקדיש את עצמי לכתיבה. בסוף אני מתברברת. כמה קל להתמכר למחשב. אולי הייתי צריכה להביא דפים ועט…

  7. ליעל: מגיע לך על דבריך אלה "יישר כח!!!"
    אני מצטרף לדברי רן יגיל.
    בעניין הזה של הגזענות ראוי להגיב במלא העוצמה המילולית .

      • בבלוג לפני שבוע האוריינית קיללה מגיבה.
        התגובה על כך היתה שתיקה. רק לה מותר להעיר לקלל לחוות דעה קלושה ואין פוצה פה ומצפצף.
        כמה חבל.

        • המנטאליות הישראלית מראשיתה
          היו בה מאפיינים של צביעות מוסכמת
          שהלכו והעמיקו; את הבור בו אנו
          מתבוססים חפרנו במו ידינו-
          בשתיקה על עוולות והעמדת פנים.
          גדוד של סוציולוגים לא יספיק
          לרדת לעומק ההוויה הישראלית בזמן
          כל כך קצר.
          תרבות גלותית לא נעלמת תוך שניים
          או שלושה דורות.
          התמיה הזו שלנו שחוזרת על עצמה
          בכל משפט שני, הפתעה גמורה
          כאילו פעם היינו שוויצריה הקטנה
          שהגיעו אליה שבטים פראיים
          וחיללו את תרבותה הנשגבת.

          די מספיק עם הצביעות – אנחנו עם דפוק
          לא הומוגני שמדי בוקר מתבונן במראה
          ואומר כמה הוא יפה.
          לא, בינתיים אנחנו לא עם יפה,
          בינתיים אנחנו עם ששורד, במגננה מתמדת;
          אסופה שבטית של כל העמים.
          עם שצומח מעוות ושוגה…
          לו מתמזל מזלנו להתבוסס חמישים שנה
          של תקופת הצאנה.
          אולי אז היינו מצמיחים שורשים רכים שהיו
          משתרגים לאט ולעמוק.
          ובמקום העמקת המהות היהודית-ישראלית
          הצמחנו שורשים גסים יהירים
          והאהבה העצמית שלנו רק צומחת מיום ליום.
          ולמרות כל זה, אני גאה ושמחה על החוויה
          של להיות ישראלי, מעט עקום, אך עם השנים
          קומתו תהיה פחות ופחות יהירה, ואז, זה יהיה
          מוצדק להתבונן במראה ולומר רק לעצמנו…
          איזה עם יפה אנחנו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל