יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אני באיזה שדה טיז-אל-נאבי בהודו, עם המכנסיים מופשלים למטה, מנסה לעשות את צרכיי, שערי מסריח משתן, העיניים צורבות לי בגלל עדשות המגע שהתלכלכו מהחול, אני כולי מקוררת וחלשה בגלל האנטיביוטיקה, יש לי איזו בלוטה מלאת מוגלה בפרצוף, והיא אוטוטו עומדת להתפוצץ, אני רעבה נוראות, ומולי מתקרב בריצה פר ענקי, שעוד רגע ינגח בי!!!
היינו בנסיעה מגואה לבנגלור, 16 שעות באוטובוס תיירים בלי מזגן, עם הודים מסריחים מזיעה, מחניק נוראות, באמצע הלילה. בגלל שבקושי עצרו את האוטובוס כדי לעשות צרכים, נאלצתי לעשות פיפי תוך כדי נסיעה לתוך כוס, כי הייתי על אנטיביוטיקה חזקה ונאלצתי להרבות בשתייה. כשפתחתי את החלון כדי לשפוך את הכוס, השתן עף עלי חזרה, על הפנים, על השיער, נמרח כל כולי. בכל רגע עמדתי לפרוץ בבכי היסטרי.
ובנוסף היינו נורא רעבות, אחותי ואני, כי לא לקחנו איתנו משהו לאכול, ובפעמים המעטות שהאוטובוס עצר אפשהו, אפשר היה לקנות רק כל מיני דברים מטוגנים או חריפים שעושים צרבת. אז גווענו ברעב.
באחת העצירות הללו לפנות בוקר, כשהכול חשוך עדיין, ירדתי כדי לעשות פיפי, ונכנסתי לשדה ליד איזה בית קפה. אחותי "שמרה" לי, אבל היא לא תיארה לעצמה שיבוא מולנו פר ענקי ועצבני. מרוב אימה ועצבים, הפרונקל שהתלבש על הפרצוף שלי בגלל המחלה התפוצץ פתאום והתחיל לנזול לי על העור והשיער. והפר ממשיך לדהור אלי…
מי עזר לי? ההוא שם בשמיים? אולי. מקווה שכן. כי הפר ניגש אלי, רחרח אותי, ומשום מה החליט לעשות סיבוב פרסה והתרחק ממני מעדנות.
בנסיעת האימים הזו, שבגללה עברנו ביתר הטיול לטוס לכל מקום, אפילו אם היה מדובר בטיסות קצרות יחסית – הרגשתי טיפל'ה, ממש טיפל'ה ממה שאולי הרגישו היהודים בטרנספורטים למחנות הריכוז, ואני חלילה לא מנסה להשוות, זה רק כדי לנסות לתאר את ההרגשה בנסיעת אימים: השפלה אנושית איומה, התבוססות בצרכים של עצמך, רעב, צימאון, מחנק, כאב פיזי. ואז השור העצבני ההוא שרצה לנגח אותי. זוהי הודו לכם. ואני הודיתי לה' שאיני צריכה לחיות שם כל ימי.
יעלה, נשמע רע מאוד, אבל צד האור שבסיפור הוא שאו שהיה לכם נהג מתון או שבגלל מוראות הדרך לא שמת לב לכלום. נסיעה באוטובוס הודי (בעיקר בכבישי ההרים) היא הדבר הקרוב ביותר לרולטה רוסית שאני מכיר.
אוהו אמיר, שמתי לב ועוד איך. ולא רק זאת, כמה פעמים בלילה האוטובוס נתקע, והנהג ועוזריו יצאו לתקן אותו, בחיי. וגם היתה תאונה קטנה, כשהתברר שהם לקחו את הפנייה הלא נכונה, ונאלצו לעשות פרסה ונתקלו במשהו ואיזו חלון קצת נשבר. ממש נסיעת אימים. למעשה, נסיעה כזו צריכה לקחת רק 10 שעות, השש שעות הנוספות היו בגלל התאונות, הטעויות והעצירות לתיקונים.
אוי ואבוי.
חיזקת את חוסר החשק שלי לנסוע להודו…
התאור מתחבר לי לשיר שפרסם כאן שי אריה מזרחי.
יעלה, גם אני הייתי לוקח סיבוב פרסה אם הייתי פוגש אותך במצב כזה נזיל…
:-))
הצחקת אותי מסכנה שכמוך
יעלה, לחשוב על הודו בימי הקיץ המהבילים זה לא ממש מעורר חיוך ובכל זאת הצחקת אותי. כרגע גם אני לא יודעת מה יכול לשכנע אותי לחזור להודו
אני מנסה, ממש מנסה, איך שהוא אני לא מצליח להאמין לשום דבר שאת כותבת יותר. כל הצרות של העולם עברת והפר הזה וכל השאר – קודם כל כל התיאור ה זה מגעיל – למה לשתף אותנו? ועוד להשוות עם חוויית השואה. נו טוב, כמו שאומרים.
במטותא, אל תנסה. פשוט אל תיכנס, יותר פשוט לנפש שלך.
למה את טורחת לענות למטומטמים, יעל?
כי אני חסידת אומות העולם…
בנאדם, אין לך חיים? תצא קצת מהבית תראה עולם תפסיק להיות כזה משעמם ומשועמם. מה שהיא מספרת כאן זה כלום לעומת מה שקרה לי בהודו, אחרי רדף פר באמצע הרחוב וניגח אותי בגב, מה שאתה שומע. לך תעשה חיים במקום לשבת על התחת בחיים הקטנים שלך ולפקפק במה שמספרים לך.
חחחח אסי, אולי נעשה מגבית לפקפקן, שייצא קצת מהבית?
יעל קראתי. אנקדוטה מעניינת והאסוציאציה בסוף פרועה אך בהחלט מתקבלת על הדעת לאור המצב העגום. מה שאני אוהב בקטע הזה – מעולם לא הייתי בהודו – זה את סגנון הכתיבה שלך שאהוב עליי כל כך ומצוי בסיפורים וברומנים וניכר כאן ביתר שאת. את יודעת לתאר דברים דוחים בדיוק פלסטי רב ובקצב מצוין ובדרך כלל, לא תמיד, נלווה לזה גם קו של הומור מקאברי. אני מאוד מזדהה עם דרך תיאור זאת של החיים. בכל אופן, גם בקטע קצר כזה ניכרת טביעת ידך כסופרת. רני
תודה רבה, רני. אגב, איני חושבת שאני מתארת כאן דבר דוחה במיוחד. זה בסך הכול כורח מציאות, גם אם הוא נראה לאחדים מוגזם. ולכן התיאור כאן מתון לעומת תיאורים פלסטיים (כפי שאתם קורא להם) בספריי. לא אשכח לעולם את הגועל שגיברת בתיה גור נתקפה בו כשכתבה על ספרי הראשון בהארץ, חחחח. בכל אופן, הסיבה היא כנראה שכאן זה דבר שקרה לי במציאות, ולכן אני די מרוסנת, ואילו בפיקשן אני יכולה להגדיל ולהמציא כרצוני, לכן בספריי התיאורים בגופניים הפלסטיים אולי יכולים להיקרא לעיתים "דוחים".
יעל, לא דוחים. חיים מאוד. להרבה סופרות יש נטייה לאיזה סובטיליות אני יודע, מעודנות פיוטית. אני מודה שאינני אוהב את זה. אני יודע שאני נשמע כבר כמו דיסק מקולקל. אבל מה שאני אוהב אצלך וגם אצל לאה איני זה את המיציוּת בתיאור החיים, הוויטאליות. הייתה לי על זה פעם שיחה עם תלמה אדמון שמעדיפה ככלל, סופרים-סופרות, יותר מהוקצעים ומעודנים. אני אוהב סופרות-סופרים שנסחפים בכתיבה וסוחפים אותי. הדוגמה הכי טובה היא מתוך הקלאסיקה הצרפתית מן המאה ה-19 המוכרת לכולנו. אני יכול לקרוא וליהנות מפלובר, אבל אני בלזקי עד עמקי נשמתי. כשאני קורא אותו, אני לא רואה לנגד עיניי סופר גדול ששקל כל משפט, אני רואה ממש את החיים עצמם. רני.
אוי רני, סוף סוף מישהו שמאוהב כמוני בבלזק ולא מת על פלובר! איזו הנאה צרופה לגלות את זה עליך. שימחת אותי מאוד. בלזק הואר אחד מאהוביי הספרותיים.
ומנגד, בישראל, אני מעריכה את עגנון על מהוקצהותו, אבל מאוהבת בברנר המרגש עד דמעות, מלא החיים והסבל.
יעל כמוני כמוך. הרבה כבוד לעגנון. אני יכול לקרוא בו, והנושאים שהוא עוסק בהם והדרך שבה הוא מטפל בהם בלשונו הייחודית – מרתקים אותי וקרובים ללבי. מה גם שאצלו יש חריגות רבות מן הטבעי בסיפוריו הקצרים. אמממה – ברנר ב-ר-נ-ר. זה, זה מסד. איתו אתה נסחף עד הסוף, עם העברית הרחוקה שלו, עם ארמיזמים, למי אכפת. המהות העולה מתוך הפרוזה שלו מהפנטת אותי כקורא. וגם היכולת שלו לעמוד על הציר: סופר-מבקר-עורך כולי ולא לזוז ממנו. כוונתי שהיה טוב גם בזה וגם בזה וגם בזה, וכל אחד משלים את האחר ומשתלב באחר.
איך מתחיל "בחורף": "עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי" –
"חיי" – במרכאות כפולות: עתיד והווה הלוא אין לי; נשאר רק העבר -"
אי-אי-אי – כל סופר יגזור ויתלה על המקרר.
וכמובן לא אוכל שלא להזכיר את אשר ברש אהוב לבי ומחמל נפשי. מדוע? כי אם כבר פרוזה מדויקת ומעודנת, אז לפחות שתחתור אל לב מחשכי הנפש ותנסה להגיח משם. רני