שושלת הנשים הדפוקות

לנטלי ברוך, לאה איני, אמיר אור, אסתי ג.חיים, אליענה אלמוג, אפרת מישורי ולבנה מושון, באהבה

כאשר אימי נאלצה להינשא בגיל 19 בנישואי שידוך, אי שם בשנות הארבעים של המאה העשרים, היא עשתה זאת בלית ברירה. אלה היו החיים אז, אלה היו המנהגים. היא עצמה דווקא הצטיינה מאוד בלימודיה ושאפה בסתר ליבה לקריירה אקדמית בתחום מדעי הרוח, אבל בית עני ומתעלל והורים לא מתפקדים גרמו לה לרצות לברוח באמצעות נישואים. אנחנו, הילדים, היינו פרק המשך טבעי שעליו לא ערערו באותם ימים, וממילא, גם כמעט בלתי אפשרי היה לערער עליו בשל אמצעי המניעה הלא יעילים של אותם ימים. על כן אימי, שאולי יכלה להיות אקדמאית מצליחה או אשת קריירה נוצצת לו נולדה שלושים שנה מאוחר יותר, נאלצה לחיות כעקרת בית ולהביא לעולם ילדים; ילדים שאינני בטוחה בכלל שהיו באים לעולם לו חיה בימינו.

אימי נולדה בתורכיה לבית אמיד. אביה היה בעל מפעל לממתקים באיסטנבול. את שנות ילדותה הרכות היא זוכרת באהבה, כי אביה אהב אותה. אומנם אמה לא הייתה אם מצטיינת, וסבלה מדיכאון שגרם לה לשכב רוב הזמן בחוסר אונים, אבל היו לה מטפלות מוסלמיות לאימי, וכנראה שהילדות המוקדמת הייתה סבירה. כך היא מספרת לפחות. אולי יש בזה מין הרומנטיזציה לילדותה, בעיקר מפני שכאשר הייתה בת 8, אביה החליט לעלות לפלסטינה בעקבות אחיו, שלחץ עליו לעשות עלייה.

הם הגיעו לירושלים בשנת 1932, לביתו של הדוד האמיד ברחביה, שהיה פקיד בכיר בבנק אנגלו-פלסטינה. בתורכיה סבי חיסל את המפעל המשגשג שלו, וכאן נתן לדודי את הכסף שהביאו עימם, כדי שישקיע אותו. הוא ניסה לעבוד במקצועו גם בארץ, אבל לא הצליח בכך. הוא פנה ל"עלית", אז מפעל קטן לממתקים,  כי רצה לתרום להם מהידע שלו על ייצור ממתקים, אבל הם לא רצו אותו כי הוא היה "פרענק". המפעל הקטן שסבי הקים כאן לא הצליח, וכך המשפחה גרה בעצם בדירת גג דולפת מעל דירתו המרווחת של הדוד, אותו פקיד בכיר בבנק.

ילדותה ונערותה של אימי עברו עליה בבית עני, עם אם לא מתפקדת, אב עצבני שבשל הירידה מנכסיו נעשה אלים, ודודים מרושעים מהספרים של דיקנס. היא הצטיינה מאוד בלימודיה באליאנס ואחר כך בקולג' האנגלי לבנות של מיס לנדאו, אבל החיים בבית היו קשים. חוץ מהעוני, המכות שקיבלה לפעמים מאביה, העובדה שנאלצה לטפל באחיה הקטן ולבשל ולנקות במקום אמה החולנית, היא גם סבלה מהתעללות מינית מאותו דוד. לולא לחץ אותו דוד על אביה שיעלו לארץ, ייתכן שחייה היו קלים וטובים יותר.

היא נישאה בחופזה לאבי בגיל 19, רק כדי לברוח מהבית המתעלל. למזלה, היא בחרה באיש טוב ולא ברשע מטורף כמו אביה ודודה. היום ברור לי, שזה הדבר הכי טוב שהיא יכלה לעשות למען עצמה. תמיד מפתיע אותי שנערה עם עבר מתעלל כזה, ידעה באיזה שהוא מקום הישרדותי בתוכה, שהגבר הזה "יציל" אותה וגם יהיה אבא טוב לילדיה. הרי זה אינו מובן מאליו בכלל. על פי רוב, נשים מבית מתעלל נישאות לגברים מתעללים וממשיכות את מעגל האימה.

עם ילדות ונעורים כאלה, עם אם קרה ולא מתפקדת, לא פלא שאמי הייתה נצר המשך לדור של נשים מדוכאות ודכאוניות, כמו אמה לפניה ואנחנו בנותיה אחריה. ברור שמילדות כזו לא תוכל להגיח אם בעלת כישורי הורות ראויים. ואת האמת, גם נישואיה לא יכלו לעזור לה בכך, למרות שאבי היה הרבה יותר בריא בנפשו ממנה. אמנם אבי גונן עליה, מעולם לא הרביץ לה או התעלל בה, והיה אב ומפרנס למופת. אבל גם לאבי היו פאקים באופיו הטוב באופן כללי. לגבינו הבנות הוא היה תמיד רך כמו ג'לי, ונתן לנו לעשות ככל העולה על רוחנו, אבל את אימי הוא הגביל: הוא סירב שתצא לעבוד כי סבר שהיא צריכה להיות איתנו הילדים, והחליט את רוב ההחלטות החשובות בבית.

האם יצא משהו מזה שאימי הייתה איתנו בבית? האמת שלא. אני זוכרת את אימי בילדותי שוכבת רוב הזמן על הספה בדיכאון ובאפיסת כוחות כתוצאה ממחלות נשיות שונות. היא תמיד הייתה עצבנית ונרגנת, ותמיד ראו עליה שהיא מעדיפה שלא נטריד אותה בקיומנו. היא לא התייחסה כלל אלי, אל אחותי שולמית ואל אחי, מחוסר כוח, ומכך שאת מעט כוחה היא השקיעה ביחסי הסימביוזה האיומים עם אחותנו הגדולה, חולת הנפש.

אינני זוכרת שום פעילות איתה, שום דבר נעים, רך, בין אם ובת. יש לי רק זיכרון נעים אחד ממנה. חג פורים אחד, אני בת תשע למיטב זיכרוני. למרבה הפלא אימי הייתה במצב רוח טוב. אני חזרתי מחגיגת פורים בבית הספר, ואימא הייתה במטבח, מרדדת בצק לאוזני המן ומכינה קורביאל, שזו מין עוגה מיוחדת לפורים שמכינה יהדות תורכיה.

כמה התרגשתי מזה שהיא הייתה נינוחה, פיזמה שיר, נתנה לי להשתתף בהכנת אוזני האמן ושאלה אותי שאלות על החגיגה. אני חושבת שהייתי נותנת את כל חיי עבור עוד כמה רגעים כאלה איתה.

אימי היא אישה קרה, נכה נפשית. אינני יודעת בדיוק את האבחנה שלה, אולי היא אישיות גבולית, אולי גרוע מזה. כאשר הלכתי לפני 26 שנים למכון רודי לטיפול, וד"ר דוד רודי המיתולוגי ערך לי ראיון כניסה, הוא ישר הצביע על יחסי הסימביוזה של אימי לאחותי הגדולה. עם כל הביקורת עליו, רודי היה מאבחן מעולה, בעל אינטואיציות רבות. כיום יש המפקפקים בכך שסכיוזפרניה היא תולדה של סימביוזה בין ילד להורה הביולוגי שלו, אבל אני יודעת שלפחות אצלנו זה נכון. עד היום אני רואה את היחסים האיומים ביניהן, שתי נשים קשישות, בת 82 ו-60 בהתאמה. עד היום אני רואה כיצד אמי מתעללת נפשית באחותי הגדולה, שנשאה עבור כולנו את נטל האם החולה בנפשה.

אחותי הגדולה הייתה והיא עדיין פח הזבל של אמי. היא הכבשה השחורה של המשפחה. לנו, לי ולאחותי, ברור שאלמלא אחותי, אמי הייתה מנסה לעשות סימביוזה איתנו, ואז מה היה עולה בגורלנו. במובן מסוים, אנחנו יודעות שהעובדה שהיא לא אהבה אותנו ולא התייחסה אלינו הצילה אותנו ממחלת נפש. אבל מבעיות נפשיות היא לא הצילה אותנו. גם אני וגם אחותי שולמית ממשיכות את שושלת הנשים הדכאוניות והחרדתיות של משפחתנו.

ולמרות זאת, למרות שאנו יודעות כי ניצלנו בנס ממחלה קשה, הכאב על היעדר האם בחיינו הוא עדיין ללא נשוא. הייתה לנו אימא, אבל היא לא ראתה אותנו בכלל, ובוודאי שלא יכלה לאהוב אותנו. היא פשוט לא הייתה מסוגלת לזה. פשוט כך. גם לו רצתה, לא הייתה יכולה להיות אם סבירה. לפני כמה זמן כתבתי פוסט על הטיפול שלי, וכיצד שנות הטיפול, עם המטפלת הנהדרת שלי, היו השנים הטובות ביותר בחיי. אלה היו השנים היחידות שבהן לא רציתי למות. לבנה מושון העירה שאולי זה קרה פשוט בגלל שהפסיכולוגית שלי שימשה עבורי בתור אם מחליפה. והאמת, מאז שהיא כתבת את זה, הבנתי שהיא צודקת. נכון שהטיפול היה מצוין, והמירורינג עבד היטב, אבל האמת שהוא הצליח, בעיקר כי סוף סוף הייתה לי "גוד אינף מאדר", ולו רק לשש שנים בחיי.

כמה קשה, אוי כמה קשה לחיות לא אהבת אם. אבות טובים יכולים לשקם, לאהוב, לטפל, אבל דבר לא ימלא את מקום האם החסרה, "הרעה". כמו כל מיני תיאורטיקנים (ויניקוט, קוהוט), גם אני מאמינה שכוחה של האם על הילד הוא אינסופי, ואימהות מחורבנת הורסת לנצח. שהאם היא המסד והטפחות והבית כולו. כשאם אינה מתפקדת, פגועה בנפשה, קרה, לא אוהבת או מתעללת, המחיר שנשלם כילדיה יהיה כבד מנשוא. נעבור טיפולים, ניקח כדורים, כלום לא יעזור, לא באמת. החור בלב חי וקיים. וכאשר רובנו ממשיכים הלאה את השושלת, אנו מנציחים על פי רוב את הפגמים הנוראיים. אין כאן הנחות. קשה מאוד לתקן את מה שרקוב.