יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
כמו באיזה נס, ואולי כמו בכל נסי הריפוי, בעקבות שבוע שבו סערו רגשותיי בעניין אמי, סיפרה לי אחותי על שיחה שהייתה לה אתמול עם אמי, שבו היא הודתה בפעם הראשונה בכל 82 שנותיה, שהיא האשמה במצבה של אחותנו הגדולה חולת הנפש. פעם ראשונה בה היא מודה שיש לה יד במחלתה ומצבה הקשה.
אני רואה בזה נס. בשנה האחרונה, לאור כך שהאחות חולת הנפש הוטלה עלינו לטיפול (בעקבות האירועים המוחיים שהפכו את אימי לנכה), גבר כעסנו עליה. הנה אנו קוצרים את פרי הביאושים שלה, ועכשיו גם נכפים להתמודד עם כל החרא. תיק כבד מעין כמוהו.
חוסר ההודאה של אמי בחלקה במצב, גרם לנו לכעס רב. וכשכועסים, קשה מאוד לסלוח ולקבל ריפוי.
ברגע בו אחותי סיפרה מה שאמי אמרה, אמי שמעולם לא ביקשה סליחה מאיתנו ומעולם לא הודתה בעוול שגרמה לילדיה, ירד מליבי עול כבד. ברגע ששמעתי את וידויה, את הכאב ואת קבלת האשמה, הרגשתי שאני סולחת לה. סולחת לה על מה שעוללה לאחותנו הגדולה. באמת שהרגשתי את מה שמתארים: כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבי.
לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה לשמוע סליחה ולבקש סליחה.
אני מחלקת אתכם את החוויה ואת הזיכוך הנפשי והרוחני שבא בעקבותיה, כדי להעיד על יכולת הריפוי וההתרצות.
אולי לא במקרה אימי ניצלה מאותה סדרת אירועים מוחיים מלפני שנה, אולי היא ממשיכה לחיות למרות שברור כי ניטל ממנה טעם החיים, וזאת כדי להתוודות, לבקש סליחה, לסלוח ולהיסלח, כדי לסגור מעגל. אולי באמת בשל כך קיימים ייסורי הזקנה והחולי: הזדמנות לחזרה בתשובה בפני העולם ואלוהים.
תודה שחלקתם איתי השבוע את סערת הנפש הקשורה לאימי. הייתם מאזינים ומגיבים קשובים ומרגשים מאוד.
עד היום מפתיע אותי שגם קהילה וירטואלית היא קהילה של ממש. שמנבכי הצי'פים והסייבר ספייס היא יכולה לשדר אמפטיה, תמיכה ואהבה. אז שוב תודה.
תודה יעל על האמון!
יעל, תודה שסיפרת לנו, ואני מאחל גם לאמך איזו הקלה בסליחה הזו. הרי כל הנפשות המעורבות עברו באש.
וכמו שהבטחתי בתגובה לפוסט הקודם, העליתי את הפוסט ביחס לקשר (ולמרחק) בין השיגעון להשראה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showP
ost.php?itemID=3311&blogID=182
בניגוד לאחותך, העובדה שמשכת את עצמך מזה בציצית ראשך אל היצירה, היא הפלא האמיתי.
אני מזדהה איתך מאוד ועוד יותר שמחה לשמוע – ההודאה בטעות היא הקלה ענקית. אלו חדשות נהדרות ואני כל כך שמחה שהן הגיעו.
ליעל, סליחה שאני עוד מסובבת סכין בפצע, אבל נסי להסביר למה התכוונת באומרך "יחסים סימביוטים" בין אמך לאחותך, ומה פירוש שהיה לאמך חלק במחלה של אחותך.תודה.
לבנה היקרה
בפוסט הקודם יעל סיפרה את אשר על ליבה בכל הנוגע ליחסיה שלה עם אמה.
לבנה, ממש לפי הספר, כל מה שמסבירים על סימביוזה בין הורה לילד, שיש הטוענים שמסבירה את הסכיזופרניה שמתפתחת אצלו, בעיקר כשזה קורה בין נניח אם ובת בכורה, אב ובן בכור.
מעשית, הכוונה לכך שום יום, עד החיוןם, רואים שהיא משתמשת באחותי כמעו פח זבל. מתעלקת עליה נפשית, "כאילו "מעבירה" אליה את הפאקים שלה, יורדת עליה, מבקרת אותה, משליכה עליה רגשות קשים שלה. היחסים בניהם עד היום מאוד חזקים, בעצם, אימי רואה וראתה תמיד רק את אחותי. באמת שרק ממנה "אכפת לה", ואם לקרוא לזה אהבה, אז אולי אותה היא אוהבת, אהבה נרקיססטית כמובן, שמבחינתי קשה לקרוא לה אהבה. זה מורכב בעיקר מכך שהם קשורות בטירוף, אבל הקשר רע, הרסני, מבעית, והבת היא הקורבן של האימא.
אני יכולה לספר לך שדבר דומה קרה לדודי, אח אימי, עם בנו הבכור, גם הא סכיזופרן, אותו סיפור בדיוק. וגם הוא, האח שלה, היה קורבן של המשפחה המתעללת. שניהם היו אנשים עם אישיות גבולית לדעתי, נרקיססטים, דודי גם היה איש אלים, שעסקו ב:בהערת" הטחרוף שלהם לילדים הבכורים, בקשר המבעית הזה. השתמשו בהם כפח זבל רגשי.
שוב, על פי הספרים והתיאוריה זה בדיוק זה. אז,ף ד:"ר רודי ישר אמר לי את זה, אפילו שסיפרתי לו על אחותי בדיוק דקה. אמרתי שהיתה לו אבחנה מדהימה ממש.
מכל מקום, עוד אני יכולה לספר לך, שגם בהסתכלות שהיתה בה אחותי, בעצם כתבו את זה באבחנה, ואפילו, אולי לא תאמיני, אבל כשישבתי עםן אימי אצל הפסיכיאטרית המחוזית, ואימי שוב התחיל להתלונן על אחותי, על הפסיכיאטרית אמרה משהו בסגנון: "את המשוגעת פה", ורמזה שזהנ באשמת האם.
אני יודעת שהיום מקובל לומר שהכול גנטי. גם אני מאמינה שיש קורלציה עם המוח, וברור שהבעיות יופיעו במוחו של חולה נפש. אני נגד ההפרדה שעושים היום. אני קוראת לזה "גנטיקה נפשית".
שניפ שנים ראיתי את הקשר הנורא של אימי ואחותי, דודו ובנו, וזה יהיה עיוורון להכחיש את הסימביוזה.
כן, דודי ואימי הם בעצמם קורבנות מסכנים מאוד של ילדות נוראית, אבל זה הפך אותם לפוגעים ופוצעים בילדיהם.
עכשיו, מאחר ואימי די הסתפקה בסימביוזה עם אחותי, ש"נתנה" זאת, כמו שאומרים, אז אימי לא התייחסה אלינו, הקשר הסימביוטי עם אחותי הספיק לה. מבחינה זו, כפי שאמרתי, ניצלנו כמובן.
ועוד אני יכולה לספר לך, שעד היום היא תמיד התלוננה למה יש לה בת כזו, כאילו מישהו אשם לה, בשדעה שהיא רומסת אותה יום אחרי יום, ממש משתמשת בה כדי להרגיש יותר טוב, ואמש זו היתה הפעם הראשונה בכל חיה שהיא הודתה שיש לה יד בדבר. אין מה לדבר, היא בשעת חשבון נפש לקראת המוות, ואני שמחה על כך.
ואגב, שאיש כאן לא הזדעזע על הדברים שאני כותבת כאן. איני פוגעת באיש. אחותי ואימי אינן במצב מנטלי כשיר במיוחד, ואין להם נגישות לרשת. כאן שאיני פוגעת באיש.
הסיבה היחידה שהחלטתי לפני כשנתיים להתחיל לכתוב על זה, תוך חשיפת המקרה המשפחתי שדלי, היא להאיר עיני אנשים, לקרוא מעל ראש מגדל.
תודה על תוספת ההסבר.
יעל, ביחסים סימביוטים הבת היא לא תמיד פח זבל. היא יכולה להיות גם וגם. העקרון הוא שאין לה זכות קיום משלה . היא תמיד קשורה וכאן מתבצע כשל התפתחותי.
היא עדין מחפשת את האם בכל פינה.
אחותי למשל יכולה לריב עם חברה לחיים על סוודר ותוך דקה אימא שלי תדע על זה. סימביוזה מתפתחת בכל מיני רמות אבל היא תמיד משאירה את הילד שהופך לבוגר מוגבל משהו.
דבר נוסף הוא שלמשל אצלינו אימי סרבה להענק לאחותי גבולות ובכך כמובן הגבירה את הקשר הזה .איש לא אמר לי שזה קשר סימביוזי אולם אני יודעת שרבים שעוסקים בתחומים הידועים הצביעו על הקשר כרע ואני משערת שלכך הכוונה.
התופעה די שכיחה , כי הורים שונאים להשאר בודדים בימי זקנתם .
תודה יעל על הכנות והפתיחות. את עוזרת גם לי להתמודד.
עדנה
יעל, חיבוק גדול ממני.
מהיכן את לוקחת את הכוחות להתמודד וליצור?
אכן נסים קורים…
זה מדהים התזמון הזה, מזכיר לי את אותו נס שקרה לאביך בסיפור הנפלא הזה ששלחת לי, ואם זה לא נס אז מהו נס.
נסתרות דרכי האל/ה.
תודה שאיפשרת לי ולנו להיות קשובים לך ושחלקת איתנו….
יעל יקרה,
התיקון, גם אם הוא חלקי, מתרחש ברגע קצרצר אחד. יש בו הקלה, ותחושה של שבירת הבדידות. אני איתך.
אסתי
ואני רוצה לומר לך תודה על האמון שנתת בנו, על החשיפה הזו ועל מה שאת מלמדת אותנו.
ובאמת, נראה לי שמה שקורה כאן הוא נדיר, היצירה הזו של קהילה וירטואלית תומכת ומפרגנת- לא ראיתי עוד דבר כזה ברשת.
יעל, אכן סיפור קשה, והויודוי הוא נחמה פורטה, אבל משחררת, ומפנה מקום לקצת חמלה. הכרתי אנשים שסבלו יסורים ולא יכלו להתוודות, והסביבה היתה מנוכרת להם רגשית גם בזמן השבעה. אצל היהודים ואולי גם הנוצרים לפני מותו של אדם עושים לו וידוי, קוראים לפניו וידוי כדי לשחרר אותו, להפחית ייסורים ממנו ומן הסביבה המתקשה לסלוח. זה עוזר? לא יודעת.
אורה,
זו לא נחמה פורטה. את לא יודעת כמה משחרר את הנפש לשמוע בקשת סליחה. זה דבר ענקי, מבחינת הפוגע והנפגע. אני אישית מרגישה עכשיו יותר יכולת לסלוח לאימי.
היי יעל
קראתי את הבלוג הקודם על שולשלת נשים דפוקות, ואת זה ביחד.
וחלפה לי מחשבה, כמה את מיוחדת, את זוכרת שסיפרת איך קראת ספרים, איזה יכולות היו לך מגיל צעיר, זה ישמע לך מוזר, אך חשבתי על אמא שלך שבחוש ידעה שאיננה מבינה עליך ולא כלום, אני בטוחה שהיית אש ולהבה, מלאת סקרנות, את פשוט נולדת חכמה. עקפת הרבה אנשים בסביבה שלך.
אבל החכמה של אימך הייתה אולי, לשמור מרחק כדי לתת לך לצמוח ולגדול- לא להפריעה.
ועובדה ניצלת.
ועוד משהו, שהיא ידעה שאבא שלך אהב אותך, כך שאולי, אולי, בדרכה איפשרה לו לאהוב אותך, לא כל אמא מסכימה…
אתמול חשבתי עליך לפני שנירדמתי, זה מצחיק אנחנו לא מכירות, אך בדרכך את משפיעה עלי, את כל כך מיוחדת בפתיחות שלך, בבעיות שאת מעלה על הדף.
שמחה על הרוחות החדשות שמנשבות בחייך.
להתראות טובה
יעל יקרה
אין לי הרבה מה לומה
קראתי את מה שכתבת ובתור ניצולת שושלת נשים דפוקה בעצמי אני חושבת שאת נהדרת.
שירה
רק אצתיתי להמשיך לחזק את ידייך ולשלוח חיבוקים מהקהילה הווירטואלית.