החטא השמיני

משום מה, קמצנות אינה אחת משבעת החטאים. במה היא פחות גרועה מגאווה למשל או מגרגרנות? סיפרה לי פעם חברה על בחור שיצאה איתו זמן קצר. בכל פעם שהיא הייתה משמיעה את המשפטים "אני צמאה" או "אני רעבה" הבחור היה מחוויר, ובסבל רב היה  מוביל אותה לדוכן פלאפל, מתפלל שהיא לא תפזול לאיזו מסעדה.

זה הזכיר לי כמובן את אחד מסיפוריו הנפלאים של חנוך לוין, בקובץ "החולה נצחי והאהובה". הבחור שם, נדמה לי שמו שקורצע, ירא מהרגע בו הבחורה תבקש שישבו בבית קפה. במשך כל הפגישה הוא פוחד ממה שהיא תזמין לעצמה, ומחשב מה יהיה הנזק לארנק שלו.

במשך השנים אספתי כל מיני סיפורי קמצנויות קטנים, נורא מצחיקים. על חלקם אולי תוכלו לומר שהם משיקים לחסכנות. נו, מילא. אני דבקה בכך שבקמצנות מדובר. בחלק מן המקרים, אני עצמי נגועה.

למשל, אני מצטיינת בחיתוך וגזירה של קרמים לפנים. שפופרת של קרם פנים לא אזרוק עד שאחתוך אותה באמצע ואמצה את כל הקרם שנשאר בפנים. טוב, זה הגבול שלי. ראיתי אנשים שעושים את זה גם למשחת שיניים בכמה שקלים!

שמעתי גם דברים ממש מגעילים: משפחה אחת שממחזרת קיסמי אוזניים (כמה מגעיל אפשר להיות?); "אישה אחת שהייתה אוספת את כל שאריות הבשמים של בני המשפחה, כולל של בעלה, ומתגאה שיש לה ככה "קוקטייל בשמים" בזול ליומיום (ואפשר היה להריח את הזוועה מקילומטרים); אותה משפחה שממחזרת קיסמי אוזניים גם חולקת פיתה פלאפל אחת בשוק בצלאל, הם פשוט עומדים ליד הסלטים החופשיים וממלאים שוב ושוב, פעם זה נוגס ופעם זה! והם לא עניים, בחיי. גרים בצפון תל אביב.

ומה בדבר התיאור הבא? פעם נסעתי עם ידיד לפריז וחלקנו דירה והוצאות אוכל. כעבור שבוע הוא מראה לי את הלחם שקנינו שהעלה עובש, וטוען שעכשיו נקנה ביצים ונעשה מזה לחם מטוגן! כמעט צעקתי גוועלד, ואמרתי לו שהחל מהיום הזה ואילך כל אחד קונה את האוכל שלו לבדו. הוא רוצה לטגן לחם עבש? סיל וו פלה, אבל לבד. אני לחם יבש ועבש לא אוכלת, עם כל הכבוד לזכר הנספים בשואה והילדים הרעבים מביאפרה.

פעם זה היה הרבה יותר מקובל, בעיקר מיחזור של אוכל. אבי היה הופך את שאריות תפוחי האדמה והבשר של שבת לחביתיות ביום ראשון. אורז שנשאר הוא היה אוכל עם המרק משבת או עושה ממנו חביתיות. בכלל, אבא שלי עשה חביתיות מכל שארית אוכל שנשארה. זוכרים כאלה דברים? אבל אלה היו הימים. צנע ופוסט צנע.

עוד דבר שהיו עושים אצלנו בבית בשנות השישים, כדי לחסוך, היה להשתמש באמבטיה לכמה אנשים. תחילה שמו באמבטיה המלאה אותי ואת אחותי, ואחר כך אבי ואמי טבלו במים המלוכלכים, לפי התור. ההרגל הנאחסי הזה נשאר להוריי במשך שנים, גם כשהכסף הגיע. לעיתים הם עדיין נהגו למלא אמבטיה, תחילה אבי היה טובל ואחר כך אימי. איכס!

והאם אתם זוכרים את הימים של לפני נייר הטואלט? שנות השישים, ואצלנו השתמשו בנייר עיתון כדי לנגב ישבנים. לא ייאמן. מאז אני שונאת את הריח של נייר העיתון.

טוב, באמת היו אלה זמנים קשים וחסרים, ולא בטוח שאפשר להגדיר זאת כקמצנות. זה נופל יותר על חסכנות, או סתם מחסור.

אבל מה על אנשים שעד היום, בעידן השפע, מייבשים כפפות ניילון חד פעמיות לשימוש חוזר? מייבשים שקיק תה לשימושים חוזרים? ממחזרים ניילונים משומנים שעטפו סנדוויצ"ים? עוד יש כאלה בעולם, בחיי.