האיש המוזר הזה שהיה אבי

 
עד היום, כמה שאני חושבת ומתעמקת בדמותו של אבי, אני לא מצליחה לגשר בין הסתירות באישיותו. וזה מתבטא בכתיבתי עליו. בכל ספר או סיפור הוא יוצא אחרת לגמרי. עדיין קשה לי לגשר בין הסתירות, ולהוציא אותו דמות אחת, מורכבת ומלאה. יוצא שאני כאילו מפצלת אותו לפרגמנטים שהיו בו. פה הוא יוצא כך, שם אחרת. וזה מבלבל, אותי בעיקר, ואת הקוראים כמובן. כאילו היו לי שני אבאים, לא אחד.

   אבא אחד יוצא אצלי איש עניו, עני, חלש אופי, רך ללב, שנותן שינהגו אותו, שלא יפגע בזבוב. אבא אחר יוצא חזק, עוקצני, מנהל את כל העולם ביד רמה, מסובב את כולם על אצבעו הקטנה. איך מיישבים סתירות באבא כזה?

    איך ייתכן שהוא היה כה רגיש לזולת ולא הלבין פני אדם ברבים, אבל מצד שני היה לו הומור סרקסטי כזה שהתבטא בכל מיני יציאות עוקצניות? לי למשל הוא קרא "בונפרטה", כי הייתי ילדה בוסית כזו. אני נעלבתי מזה, למרות שהוא צדק. באמת הייתי מין נפוליון בונפרטה קטן בדמות ילדה. אבל איכשהו, בתוך אישיותו החומלת, הרגישה, הסתתרו עוקצנויות קטנות כאלה כלפינו, הילדים, וכלפי אימי. לאחי הוא קרא בילדותו הרכה "טס", שזה קצת מטומטם כזה, אולי בספרדית, ערבית, לכי תדעי. הוא אמר זאת בחיבה, אבל אחי נעלב, ובצדק.

   איך ייתכן שאבי התחשב כל כך באימי, שהייתה אישה חלשה נפשית ופיזית, ועשה הכול כדי לא להכביד עליה: בישל לשבת, הכין לנו ארוחות ערב, ניקה במקומה אם לא ניקתה, קנה את האוכל שלנו בשוק וסחב בעצמו, ומצד שני פקד עליה כל מיני דברים, למשל זה שסירב שתצא לעבודה? איך הוא יכול היה להיות כזה בעל רגיש ומתחשב בעניינים שביום יום, ומצד שני למשול בה ביד רמה בנושאים עקרוניים? הוא זה שהחליט מה קונים, מתי קונים, איך קונים. לא שאל אותה בכלל. לא שאל איש. החליט, ביצע, וזהו.

   ולא שלא ידע מה לקנות, איך לקנות. תמיד כשחזר ממסעות העסקים שלו באירופה, התפלאתי שהוא יודע איזו מידה בדיוק לקנות לנו, מה אנחנו אוהבים. והוא תמיד ידע. מצד אחד, היה בזה משהו שתלטני, כי הוא קנה מה שרצה. מצד שני, כאילו קרא את רצונותינו והטיב לבחור.  

   ואיך הוא הקים אימפריה עסקית קטנה, והרי להיות בעל עסק מצליח זה לא קל, צריך הרבה כוח ועוצמה, ומצד שני הייתי רואה אותו מתרפס בפני הקליינטים שלו? כיצד הצליח לנהל עסק, כאשר היה כה עדין עם עובדיו ולקוחותיו? מעולם לא צעק עליהם, מעולם לא רב עם איש, תמיד בשיא הסבלנות והסובלנות, תמיד מרכך את הקווים הנוקשים. לפעמים היו הקליינטים גונבים בחנות התכשיטים המלאכותיים שלו, והוא העלים עיין. אמר לנו "זה הפיאה והשכחה" שלי, שיגנבו, שייקחו, ירחם השם. אני לא אחשוף אותם, לא אעליב אותם.

    ואיך זה שהוא היה אדם שידע לחסוך בתבונה, ולא התפרע עם הכסף שעשה בעסקים, ועם זאת נהג לעיתים בפזרנות משונה? איך היה מצד אחד אדם עניו ומסתפק במועט, ומצד שני קנה את כל הדברים החדשים שבאופנה? עוד לפני שמישהו חלם כאן על פטיפון וטלוויזיה ומדיח כלים ומייבש שיער, לנו כבר היה בבית,  עוד בשנות החמישים והשישים. מצד אחד חיינו בצנעה, אכלנו בשר רק בשבת, וביתר השבוע קיבלנו אוכל פשוט וגרנו בדירת שני חדרים, ומצד שני הוא גדש את הבית בכל החידושים שהביא מאירופה, כשכאן עוד היה צנע.

   אני לא מבינה את הסתירות באופיו. מעולם לא הבנתי. ובספריי זה נעשה עוד יותר קיצוני, הפער הזה. אני לא מצליחה לגשר עליו. תמיד מפצלת אותו. מה גם, שהיה "האבא שלפני", זה  שהתאמץ לפלס את דרכו בעסקים וכדי להצליח השקיע את רוב הכסף בעסק, ולכן אנחנו חיינו בדלות, שש נפשות בדירת שני חדרים, ו"האבא שאחרי", אחרי שבא הכסף הגדול, שקנה דירות ונכסים ושטיחים פרסיים וגדש את הבית בטונות של מזון.

   אז יש אצלי אבא פזרן, שתלטן, בוסי, שמנהל את העולם בגדול ושוחה בו כמו דולפין מיומן, כפי שהוא יוצא בסיפור "בית בובות" (שהופיע באנתולוגיה "אבות ובנות" מודן). ויש אצלי אבא רך לבב, שמסתתר כמו עכבר מהעולם ונאבק עם אימת העוני, כמו בסיפור "הנזר של ישוע" (שהופיע השנה באנתולוגיה בספרדית "אל פואבלו דה ליברו", ויופיע בקרוב באנתולוגיית אמונה שתראה אור בהוצאת כרמל).

   ויש את הקוראים, שכמוני מפצלים את אבא שלי לשניים. מאיה דבש, העורכת של האנתולוגיה "אבות ובנות", הייתה בטוחה שהיה לי מין אבא מיליונר אכצנטרי, כמו בסיפור. ולעומתה, יוסי וקסמן שקרא את "הנזר של ישוע", היה בטוח שהיה לי אבא כזה, ציון מסכן ועלוב מנחלת ציון.

   אבל זהו, שאבא שלי היה גם ציון המסכן והעלוב מנחלת ציון, הילד העני שאביו מת עליו בהיותו בר מצווה, ומצד שני היה טייקון תכשיטים מלאכותיים שמשל בכל ביד רמה.

   איך מיישבים סתירות באבא כזה? ואיך כותבים אותו בדמות אחת? ואולי לעולם לא אצליח, כי הוא באמת היה כמו שני אנשים באיש אחד.