תכירו, אבא שלי

אני רוצה להכיר לכם את אבא שלי, אהבת חיי הגדולה. חוץ מזה שהוא אהב אותי כל כך, ואני אהבתי אותו בחזרה עד בלי די, הוא היה באמת איש מיוחד. יוצא דופן, רב מעללים, וסתירות קצת משונות באופיו.

   אבי היה "סלף מייד מן" אמיתי. מילדות קשה בשכונת נחלת ציון בירושלים, בה פירנס כבר מגיל 13 את אימו ושני אחיו, אחרי מות אביו, הוא הפך למלך התכשיטים המלאכותיים של ישראל בשנות השבעים. בעצם, הוא זה שהביא את כל תחום התכשיטים המלאכותיים לארץ. כל מה שיש בארץ היום: "חרוז כזה", "חרוזית", "פנאי לי" ואחרים, הם בעצם ילדיו ונכדיו הרוחניים. הם למדו ממנו את העסק.

  כבר בשנות הארבעים פתח אבי "גלנטריה" בירושלים, במרכז המסחרי, וסחר עם כל ערביי הארצות הסמוכות. אחרי פרוץ מלחמת השחרור הוא עבר עם אימי ואחותי הגדולה לתל אביב, והתחיל את העסקים האמיתיים: תכשיטים מלאכותיים. עוד בשנות החמישים, כשאיש לא חלם כאן על חו"ל, הוא הפליג (באונייה, בחיי, תמיד פחד ממטוסים) לאירופה, שם שהה חודשים ארוכים, בעיקר באיטליה ובגרמניה, כדי לבסס את עסקיו ולרכוש סחורות.

   כעבור כמה חודשים הגיעו הסחורות במכולות של צי הסוחר של "צים", מה שהפך את אבי ל"אקספורטר אימפורטר"" מהראשונים בארץ. כאן הוא מכר לקמעונאים, שבאו לרכוש חרוזים ופריטים נוספים כדי לעשות מהם שרשראות ועגילים זולים לקונותיהן. בהפוך, הוא ייצא סחורה ישראלית, כמו חרוזי חברון, לאירופה.

   כבר בראשית שנות השישים הפך אבי ליצואן מצטיין, ואפילו קיבל על כך אות מספיר ז"ל, שהיה אז שר המסחר והתעשייה. יש לי את התמונה, מ"יריד המזרח" בגני התערוכה (היה פעם דבר כזה. זוכרים את סמל הגמל המעופף של התערוכה?) בתמונה הוא לוחץ לספיר את היד, על פניו קורת רוח בלתי מצויה, שהייתה כה מפתיעה יחסית לפניו הסובלות והטרודות ברוב הזמן.

   ואז באה מלחמת ששת הימים, המצב הכלכלי השתפר ללא הכר, כולם רצו לקנות תכשיטים מלאכותיים, וגם אבי, כמו כל העצמאיים, עשה את הבוחטה הגדולה שלו. שנות השבעים כבר היו מרופדות בהרבה כסף, והחיים התחילו לחייך אלינו בגדול.

   ולמרות כל זאת, אבי נשאר אותו ציון ישראל, דור ראשון בארץ להורים ילידי פרס, שהיה קונה אוכל זול בשוק של מחנה יהודה ומבשל לאימו ולאחיו הקטנים. למרות שעשה הון לא קטן, הצליח בעסקים, קנה מספר דירות בצפון תל אביב, ורכש לעצמו את חותמת ההצלחה, אבי המשיך לצחצח ולתקן את נעליו בעצמו, את הירקות והפירות קנה לבד בשוק הכרמל, וסחב עד הבית בשקי יוטה שאימי תפרה, ואפילו המשיך לנסוע באוטובוס.

   הוא בישל בעצמו לשבת, את האוכל הנפלא שלו. הוא כיבס את בגדיו במו ידיו, אם אימי שכחה לעשות מכונה כביסה. הוא תפר כפתורים בחולצותיו, כי לא רצה להטריד את אימי. הכול עשה במו ידיו. צבע, תיקן, הדביק, קנה, הכין. איש אשכולות ללא ספק.

   וזו המורשת שהוא השאיר לי. אני אוהבת לעשות הכול לבדי. לא אוהבת שמשרתים אותי, ולא מוכנה לקנות "עבודה שחורה" בכסף. כך גדלתי, שכל מה שאתה יכול לעשות לבדך, תעשה. אל תצפה שאחרים ינקו אחריך תמורת כסף. ולא שלאבי לא היה כסף לשלם עבור שירותים כאלה, הרי היה לו בשפע, אבל הוא פשוט לא רצה בזה. ולא מקמצנות, כי אם מערכים. הוא האמין שאסור לו לאדם לגרום לאדם אחר לשרת אותו. ואני שמחה שהוא העניק לי מורשת כה יקרת ערך.

    אבי היה דוגמה חיה לאדם שהתעשר ועלה בסולם החברתי, שלא הסתאב כתוצאה מהשפע שאפף אותו. הוא נשאר עניו כמו תמיד, והמשיך לעשות את כל מה שעשה כאיש עני. הוא שילם לעובדיו בעסק משכורות הוגנות, ואפילו היה נותן להם מהסנדוויצ"ים שהכין לעצמו, אם במקרה שכחו להביא מהבית. כן, גם את הסנדוויצ"ים הוא היה מכין לעצמו בבוקר, למרות שהיה יכול להרשות לעצמו מסעדה בכל יום. הוא העריך את תורת ההסתפקות במועט. תמיד סיפר לנו על רבי עקיבא שהתפרנס רק מחרובים.

   את הכסף הוא חסך כדי לקנות את הדירות הכי טובות בצפון תל אביב, לנו, הילדים, לאפשר לנו חינוך גבוה, ואת כל התנאים שלא היו לו כילד ונער. טיולים לחו"ל לא היו בראש שלו, ומלבד נסיעות העסקים שהיה חייב בהם, הוא ואימי לא שאפו בכלל לכל הקטע מנקר העיניים של דור "הג"ט סט" של שנות השישים-שבעים-שמונים.

     וזה לא שראיתי אותו במשקפיים ורודים ומעוותים, כי תמיד הבחנתי גם בחסרונותיו. אבל את אופיו החזק, את יכולתו לא להיסחף אחר החומרנות, על אף שהרוויח הרבה כסף, את זה שלא שינה את עורו והפך ל"מתעשר חדש" גס ומגעיל – את כל אלה אני רואה נכוחה. כך הוא היה, ואין הרבה אנשים כמוהו שעומדים בשינוי הדרמטי ולא הופכים למדכאים, מקרבנים ומנצלים.

    אז לא, לא היו לנו בבית היקר בצפון תל אביב אנשים שישרתו אותנו, הכול עשינו לבד, ואני ממשיכה בכך עד היום. אין לי עוזרת, ועד כמה שזה תלוי בי גם לא תהיה. אני סוחבת את הקניות מהסופר לבד, כי דוחה אותי להעביד רוסים או ערבים מסכנים ששוברים את הגב, ומקבלים על זה 20 ₪ לשעה כעובדי קבלן וגרושים מגוחכים בתור טיפ. אני תופרת לבד כשאני צריכה. כאב לי נורא כשהשנה היינו צריכים להעסיק עובדת זרה כדי לטפל באימי החולה, וחורה לי היום כשאני רואה את האתיופיות והרוסיות המסכנות מנקות לה את הישבן, תמורת שכר רעב, כשכל ההון-תועפות שאנו משלמים עבורה הולך כולו למנהלי בית האבות.

    תגידו שאני יפת נפש, שאני נאיבית, שאלה הם הזמנים, שאני קשוחה עם עצמי ועם הזולת, שאי אפשר בלי שירותים אישיים, שהרוב משלמים יפה עבור השירותים האלה (באמת????? כאשר תשלמו 80 ש"ח לשעה לעוזרת שלכם, כפי שאתם מקבלים במקצועות הצווארון הלבן, אז נדבר שוב), שגם אתם עבדתם בצעירותכם בניקיון (אבל לכם היה למה לשאוף, נכון? לא נשארתם מנקי בתים כל החיים?), ש"כל עבודה מכבדת את בעליה" (נכון, אבל באיזה שכר?), שאתם נותנים ככה פרנסה לאנשים מסכנים (באמת??? ומי יצר את כל "העולם השלישי" הזה לנוחותנו, אם לא אנחנו?) – אבל שום דבר לא יעזור לנו גבירותיי ורבותיי. 

    תגידו את זה לעצמכם עד מחר, תנסו להרפות את שריר האשמה בכל מיני יוגות נמלצות ותכשירים לריכוך המצפון. זה לא יעזור. אנחנו הפכנו לאומה של מנצלים, מדכאים ומקרבנים: ערבים, אתיופים, רוסים, עובדים זרים, מה שבא.