בננות - בלוגים / / אחוות הגעגוע (בעקבות רונית ואומי)
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אחוות הגעגוע (בעקבות רונית ואומי)

 

 

אומי התחילה עם זיכרון מתוק ושברירי משנות השבעים, כילדה יהודיה מבית דרום אפריקני אמיד. רונית ההורסת המשיכה עם סאטירה חברתית על הדיפים וכדורי הגבינה שהיו "הבון טון" של האירוח בסגנון בופה בשנות השבעים בסלונים הישראליים. ואני מוסיפה את שלי. מה יש? שניזכר קצת כמה היה אז מגוחך, פאתט, תמים, קרתני, אבל אולי גם קצת מתוק? או שזו סתם נוסטלגיה מטומבלת?

 

     אוי, ארוחות השישי ואחריהן הפיצוחים עם החברים! אוי, השוקו המעוקר של "טרה"! אוי, הקרטיבים על שני מקלות! ואת "זיפ" אתם זוכרים? אותה אבקה שתייה מזוויעה בשקית, שהיו מוהלים במים, ונוצר מין משקה בצבעי מאכל זרחניים, עם טעם של מפעל כימיקלים שהיה עושה לי מיד צרבת. ו"וימפי" – ההמבורגריה הראשונה במקומותינו? ושהכי קול היה לאכול ב"הפיל", בצומת הפיל? זוכרים? ואיפה היו העוגות הכי נחשבות? ב"קפולסקי", חחחחחח, מקום שהיום אני לא אשים בו רגל של פרה גם אם ישלמו לי מיליון דינר, אבל אז, בשנות השבעים, היה הקרם דה לה קרם של הקונדיטוריות.

 

    ומה אני הכי זוכרת? את חנוכת הבית החדש שלנו, "ליד כיכר המדינה", ארבעה חדרים, 120 מ"ר, אז חובה להשוויץ לכל החברים והמשפחה על ההתקדמות בחיים. 1971, חנוכה כמו עכשיו, הבופה היה עשיר במאכלי עדות: פרסי, עירקי, תורכי, כל מיני קובות מצוינות ומעמולים משובחים שהכינה אשתו של חבר של אבא שלי, והרבה ויסקי, וסופגניות, טונות של סופגניות מ"פרצ"יק" המיתולוגי, ואיך אחרי חנוכת הבית נשארו לנו סופגניות קרות ושמנוניות לשבוע שלם, ואימא חיממה אותן בתנור עד שהתייבשו והפכו לגוש בצק קשה ובתוכו ריבה מבחילה. ואבא שהתפאר ב"כבוד עושרו" והראה לכל הקרואים את השטיחים הפרסיים שקנה לפי מטר בדולרים שחורים, מטרים על מטרים של צבעים עדינים שנארגו באצבעות עדינות של ילדות פרסיות קטנות ומזות רעב. ואני, אני לא חשבתי על הידיים הפרסיות הקטנות, כולי כמוהן, בת 11 בסך הכול, אלא אהבתי את האירוע, כי באו אנשים והיה כיף והחימום המרכזי עבד שעות נוספות, עוד דבר להתגאות בו, חימום מרכזי בראשית שנות השבעים, רק הגחנו מהצנע של שנות השישים הדלוחות והחבוטות, ופתאום השפע הזה…

 

   וכל זה היה פתח להילולת קניות וחפצים והמון המון אוכל, פיצוי על מה שלא היה קודם, על המרק עם שתי רגלי עוף ולחם אחיד, כי זה מה שהיה, ואצבעות דג ביום שני וסלט מיונז ביום חמישי, ורק בשבת אבא מבשל, אז נהיה הרבה יותר טעים וסביר, ואפשר סוף סוף לאכול משהו וגם ליהנות. ובכל שבוע קניית ענק בשקם של אבן גבירול, לא רחוק מהבית, כולל שש או יותר חפיסות ענק של נייר טואלט, כי מה שנכנס צריך גם להוציא, והמזווה התפוצץ מבמבות וופלות ו"ערגליות" – זוכרים? – אוי, בום השפע הגדול של שנות השבעים!

 

    וכל המתעשרים החדשים. מי שלא התעשר מקבלנות עפר בשטחים הכבושים, עשה עסקים ב"אקספורט אימפורט" כמו אבא שלי, ומי שלא היה ביהלומים היה בתחתונים, ומי זכר אז את "מס מותרות" הנשכח, כשהפנים היו נשואות קדימה לאמריקה.

 

   ושוב, אוכל אוכל אוכל. המון אוכל. שנות השבעים זכורות לי כחגיגת בליסה אחת גדולה.  גם כי היה סוף סוף הרבה כסך לשרוף, גם כי היה הרבה אוכל לקנות בסופרמרקטים, ואולי גם כי אני עצמי הייתי רבע עוף כמה שלא דחסתי לתוכי: עוגות, עוגיות, גלידות… ונשארתי פחות מחמישים קילו. ואולי רק בשביל הזיכרון המתוק הזה היה שווה להעלות בכתב את הגעגועים.

  

 

 

13 תגובות

  1. לא לא גם לנו היה שווה. איך שהצלחת להקרין פה סרט קצר רק מהמילים שלך. מקסים.

    ומבחינה אחרת, אני תוהה לפעמים אם באמת יש קשר בין הצנע של הימים הראשונים לאחר קום המדינה ותרבות הצריכה והרכחישה המוגזמת והחומרניות בכלל שיש היום בקרב החברה הישראלית?

  2. אוח יעלית תענוג, פשוט תענוג לקרוא אותך
    תודה
    נשיקות

  3. יעלי
    שנות השיבעים בארץ אינני מכירה. תודה שהבאת את הזיכרונות אילו כל כך מפורט, כדי שאוכל לדמיין לעצמי את היופי הזה שסיפרת.

  4. מיכל ברגמן

    ערגליות!
    רק מהמילה הזו אפשר להבין את האנורקטיות…
    והיו הוופלים האלה בצורת עוגה – כל ופלה בצורתשמינית עיגול או משהו, בקופסאות פח.
    אני אהבתי מאוד שבאים אורחים וגם אני לא הצלחתי לישון. אהבתי ללקק לפני בואם את מטבלי הגבינה.

  5. אח, נהדר.
    חלק מהדברים מהדהדים לי (ערגליות וזיפ למשל) ואת חלק אני מכיר רק מעיתונים וספרים (כשאני גדלתי אף אחד כבר לא אמר "אימפורט אקספורט", וקפולסקי כבר נחשב הרבה פחות).
    אולי אני אעשה אחד על שנות השמונים?

    • מיכל ברגמן

      אגב יעל, בזכרוני פרצי"ק תמיד ניצח את קפולסקי ולא רק בחנוכה.
      והכי הכי זה ממול – עדית שאין כמוהה.

    • לי עברון-ועקנין

      כן, רונן!
      בשבילי שאני בגילך אבל חייתי בתוך הראש שלי ולא זוכרת כלום!

  6. עוררת בי נוסטלגיה.
    אגב ארטיקים שני מקלות, אני זוכר שעלה 10 אגורות, והיינו באים רק עם 5 אגורות, והחנווני היה בוצע ל-2 ומגיש לנו מקל אחד, ועקבנו חרדים שיחלק בדיוק באמצע, ואם לא שייתן את הגדול.
    ווימפי אמיתי עדיין יש ברחוב הראשי של הוד השרון, ואחד הבנים משושלת פרצ"יק גר אתי בשכונה, רק שהוא כבר רחוק מעסקי עוגות.

  7. לי עברון-ועקנין

    נוסטלגיה מטומבלת? לא יודעת. מרתק לקרוא והרי גם עולות תובנות חברתיות מבין השיטין…

  8. יש משהו כל כך מענג בנוסטלגיה הזו, ונדמה כאילו הכל היה אז תמים, בעיקר הערגליות.

  9. עדנה גור אריה

    יעל איך תארת את החיים שלנו. אני הייתי מבשלת כל מיני תבשילי גורמה, עם הרבה חמאה ושמנות, ובשר עגל ודג סלמון, והרבה אוכל איטלקי כמו ויטלו טונאטו שלא לדבר על מרק הבצל ומרקי הדגים. אבל זה עבר, וכיום טוב שזה אחרת.

  10. רונית בר-לביא

    וואווווו, אלה זכרונות של עשירים באמת :))

    אצלנו היה צנוע אז, מאד, ביישוב ההוא שבקצה העולם.

    איך הצחקת אותי עם ה"זיפ" בצבעים זרחניים, ה"ערגליות".
    זוכרים "דובשניות" ??? בלעעעחס.
    ו"שלווה", וואללה רק על שלווה אפשר לכתוב פוסט.
    כל בוגרי השלווה נמצאים בשלוותא היום, לא ?

    ולא הכרתי את המונח "אימפורט אקספורט" – גדול.

    אבל הכי מכל הביטויים היה: "אחחחחח אמריקה" על כל דבר שנחשב חדשני או טוב או מצליח.
    אחחחח, אמריקה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל