אחוות הגעגוע (בעקבות רונית ואומי)

אומי התחילה עם זיכרון מתוק ושברירי משנות השבעים, כילדה יהודיה מבית דרום אפריקני אמיד. רונית ההורסת המשיכה עם סאטירה חברתית על הדיפים וכדורי הגבינה שהיו "הבון טון" של האירוח בסגנון בופה בשנות השבעים בסלונים הישראליים. ואני מוסיפה את שלי. מה יש? שניזכר קצת כמה היה אז מגוחך, פאתט, תמים, קרתני, אבל אולי גם קצת מתוק? או שזו סתם נוסטלגיה מטומבלת?

     אוי, ארוחות השישי ואחריהן הפיצוחים עם החברים! אוי, השוקו המעוקר של "טרה"! אוי, הקרטיבים על שני מקלות! ואת "זיפ" אתם זוכרים? אותה אבקה שתייה מזוויעה בשקית, שהיו מוהלים במים, ונוצר מין משקה בצבעי מאכל זרחניים, עם טעם של מפעל כימיקלים שהיה עושה לי מיד צרבת. ו"וימפי" – ההמבורגריה הראשונה במקומותינו? ושהכי קול היה לאכול ב"הפיל", בצומת הפיל? זוכרים? ואיפה היו העוגות הכי נחשבות? ב"קפולסקי", חחחחחח, מקום שהיום אני לא אשים בו רגל של פרה גם אם ישלמו לי מיליון דינר, אבל אז, בשנות השבעים, היה הקרם דה לה קרם של הקונדיטוריות.

    ומה אני הכי זוכרת? את חנוכת הבית החדש שלנו, "ליד כיכר המדינה", ארבעה חדרים, 120 מ"ר, אז חובה להשוויץ לכל החברים והמשפחה על ההתקדמות בחיים. 1971, חנוכה כמו עכשיו, הבופה היה עשיר במאכלי עדות: פרסי, עירקי, תורכי, כל מיני קובות מצוינות ומעמולים משובחים שהכינה אשתו של חבר של אבא שלי, והרבה ויסקי, וסופגניות, טונות של סופגניות מ"פרצ"יק" המיתולוגי, ואיך אחרי חנוכת הבית נשארו לנו סופגניות קרות ושמנוניות לשבוע שלם, ואימא חיממה אותן בתנור עד שהתייבשו והפכו לגוש בצק קשה ובתוכו ריבה מבחילה. ואבא שהתפאר ב"כבוד עושרו" והראה לכל הקרואים את השטיחים הפרסיים שקנה לפי מטר בדולרים שחורים, מטרים על מטרים של צבעים עדינים שנארגו באצבעות עדינות של ילדות פרסיות קטנות ומזות רעב. ואני, אני לא חשבתי על הידיים הפרסיות הקטנות, כולי כמוהן, בת 11 בסך הכול, אלא אהבתי את האירוע, כי באו אנשים והיה כיף והחימום המרכזי עבד שעות נוספות, עוד דבר להתגאות בו, חימום מרכזי בראשית שנות השבעים, רק הגחנו מהצנע של שנות השישים הדלוחות והחבוטות, ופתאום השפע הזה…

   וכל זה היה פתח להילולת קניות וחפצים והמון המון אוכל, פיצוי על מה שלא היה קודם, על המרק עם שתי רגלי עוף ולחם אחיד, כי זה מה שהיה, ואצבעות דג ביום שני וסלט מיונז ביום חמישי, ורק בשבת אבא מבשל, אז נהיה הרבה יותר טעים וסביר, ואפשר סוף סוף לאכול משהו וגם ליהנות. ובכל שבוע קניית ענק בשקם של אבן גבירול, לא רחוק מהבית, כולל שש או יותר חפיסות ענק של נייר טואלט, כי מה שנכנס צריך גם להוציא, והמזווה התפוצץ מבמבות וופלות ו"ערגליות" – זוכרים? – אוי, בום השפע הגדול של שנות השבעים!

    וכל המתעשרים החדשים. מי שלא התעשר מקבלנות עפר בשטחים הכבושים, עשה עסקים ב"אקספורט אימפורט" כמו אבא שלי, ומי שלא היה ביהלומים היה בתחתונים, ומי זכר אז את "מס מותרות" הנשכח, כשהפנים היו נשואות קדימה לאמריקה.

   ושוב, אוכל אוכל אוכל. המון אוכל. שנות השבעים זכורות לי כחגיגת בליסה אחת גדולה.  גם כי היה סוף סוף הרבה כסך לשרוף, גם כי היה הרבה אוכל לקנות בסופרמרקטים, ואולי גם כי אני עצמי הייתי רבע עוף כמה שלא דחסתי לתוכי: עוגות, עוגיות, גלידות… ונשארתי פחות מחמישים קילו. ואולי רק בשביל הזיכרון המתוק הזה היה שווה להעלות בכתב את הגעגועים.