80%

לוורד

הם שמונים אחוז מהעור שלנו, צבע השיער, השומנים, הגנים, הרגשות, ההתנהגויות המעצבנות, הכשרון, חוסר היכולת ללכת לישון, הקלות שבה אנחנו לוקחים או לא לוקחים את החיים, העצבים, המחלות, התזונה, המבנה, העובדה שאנחנו אוהבים את מי שאנחנו אוהבים ושונאים את מי ששונאים, וכמו שהיינו אומרים בייעוץ הדדי, קבוצה בעלת אוריינטציה פסיכולוגית שהשתתפתי בה פעם: הם מחוללי הדפוסים שלנו. הדפוסים שלהם הם הדפוסים שלנו.

   ועכשיו לכי תנסי להרוס, לבטל, להחריב, להתעלם, להדחיק,למסמס, לשנות דפוסים שלך שהם 80 אחוז שלהם, שהיו 80 אחוז של הוריהם!

   בצעירותי, היה לי ברור שלא אהיה כמותם. אין מצב. היום אני צוחקת כשאני מגלה תכונה שהיא כל כך שלהם, התנהגות שהם נהגו בה. אחותי ואני ממיינות את עצמנו לפי השמונים אחוז הזה.

   למה הייתי מבקרת קולנוע כל כך הרבה שנים מחיי (ואהבתי כל רגע מהם)? ברור לי שמפני שאימי אהבה מאוד קולנוע, ודיברה איתי על כוכבות הוליווד הגדולות. היא רצתה לפגוש שחקנים ולראות עולם. אני הלכתי ועשיתי מזה מקצוע מלומד ומספק, ונסעתי לפסטיבלים ופגשתי שחקנים ברחבי העולם. 

   ולמה אני סופרת? כי אבי היה משורר מגירה בצעירותו, והתפייט על המילה הכתובה, ואהב אותה והעריך את השפה העברית. וכשהתבגר, היה כותב סדרתי של מכתבים למערכת.

   ולמה אחותי מתרגמת? כי אימי שחיבבה מאוד את שפות המערב, אנגלית וצרפתית, הנחילה לה את האהבה הזו.

   האם הם ציפו מאיתנו להיות מה שנהיינו? בכלל לא. לא בגלוי לפחות. אבא שלי דווקא רצה שנצטרף אליו לעסק התכשיטים שלו. אבל כנראה שהיה שם סב טקסט, שבו אנחנו מילאנו את כמיהתם הלא ממומשת להיות מה שהם חלמו בסתר הלב.

   אולי בגלל זה, משום שקיבלנו ויטמינים מצוינים בתורשה הזו שלנו, אני מסוגלת לקבל גם את הירושות העצבנות: אני עובדת במטבח מהר ומלוכלך בדיוק כמו אבא שלי. אחותי נוהגת ללכת ברחובות צדדים, כמו אימא שלי. אני, אחותי ואחי עוסקים כל היום בחישובי חישובים, רווחים והפסדים, כמו אבא שלי, ואף שגיניתי תכונה זאת שלו בנעוריי, הפכתי להיות בדיוק כזו. אני מוצאת את עצמי מחשבת האם פלוני שקנה דירה או פתח חנות עשה עסק טוב או לא, וכדומה.

   עד היום אני לא מסוגלת לקנות בסופר פחות משש חבילות ענק של נייר טואלט, כפי שהוריי נהגו לעשות. הם היו קונים ומאכסנים בבוידם, אני קונה ומאכסנת במחסן. לא מסוגלת לשנות את ההרגל המטורף הזה. זה הזכיר לי קטע סטנד אפ של אלן דג"נרס, שמספרת על הוריה שמביאים לה צנצנת ענק של מיונז, אולי שני גלונים, ומה היא תעשה עם שני גלונים מיונז, מה? אבל זה היה במבצע, אז גם היא מתחילה לקנות שני גלוני מיונז לטובת החיסכון הקדוש.

  יש לי כל כך הרבה תכונות מעצבנות שהן קופי-פייסט שלהם, שהיום אני פשוט צוחקת על הכול ומקבלת שזהו זה, אני שמונים אחוז הוריי, שום דבר לא יעזור. חשבתי בנעוריי שאני ייחודית ומקורית? באים הגיל והתובנות וצוחקים לי בפרצוף.

  כשאני מתעוררת היום מכל רחש קטן, אני יודעת שאני כאימי, שנתי קלה כציפור, כלום לא יעזור. כשאני בוחנת את עורי ורואה היום, בגילי, גידולי עור קטנטנים שאני חייבת ללכת לרופא עור כדי לשרוף אותם, אני יודעת מאיפה זה הגיע. גם סף הרגישות הנמוך שלי, זה שאני לוקחת כל דבר ללב, מתרגשת מהכול, מתעצבנת מהכול, בוכה הרבה – הכול ממנה, מאימי. ומשום מה, אני מקבלת את כל זה בהשלמה. אני כבר לא כועסת שאני קופי-פייסט שלהם. ואם אני שומעת אותם בתוכי, אני יודעת שזה מפני שהטמעתי אותם כל כך חזק, שאין דרך אחרת.

   אבי מת מזמן. אמי בין החיים למתים. לפעמים אני חושבת עליהם באהבה ובחיוך, לפעמים בעצבים וכעס ושבבי שנאה וחלומות לא נעימים. אבל הם חלק כה משמעותי ממני, שאין שום דרך להרוג אותם. להרוג אותם, יהיה להרוג את עצמי.