פרח הארגמן (פרק 1)

 

אני מתחילה לפרסם בהמשכים את ספרי השני, הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997. בעבר פירסמתי כמה פרקים. עכשיו אני אעלה את כולו, פרק לשבוע. אני שמחה לצרף גם את הספר הזה ליתר ספריי שאזלו וזכויותיהם חזרו אלי, והעליתי אותם לרשת בחינם: ספרי הראשון, הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993, והרומן "סוף סוף רומן", חרגול, 2000. הם מצטרפים גם לרומן-רשת "יקירנט", שכתבתי בשיתוף עם נולי עומר, והוא פורסם בווי-נט בהמשכים ב-2007. את כולם אפשר להוריד מכאן בחינם. (ואפשר גם לבקש ממני, ואשלח במייל.)

 

"רואות מכאן את כל העולם" הוא גם הספר שהכי גורם לי נחת. הוא ספרי היחיד שנחל הצלחה בקרב הקהל, הוא נלמד כבר 12 שנים בקורס של ד"ר רוני הלפרן באוניברסיטת תל אביב, ומדי פעם אני מקבלת פידבקים, וגם עבודות נהדרות, שעשו עליו תלמידיה (הנה משהו שמישהו מהם כתב). ואם ירצה השם, כמו שאומרים, הקולנוענית מאיה זפרן, תעשה ממנו סרט. אנחנו חתומות על חוזה, והלוואי שזה יקרה.

 

והנה כאן ביקורת של רני יגיל על הרומן, מהבלוג שלו, שמבוססת על ביקורת שהוא כתב והתפרסמה בשנת 1998 ב"עיתון 77".

 

 

 

 

  פ ר ח   ה א ר ג מן
                                                                                                 
פרק ראשון

 

ריח של בית חולים עמד בכיתה. רחל הגדולה קילפה את התחבושת המהודקת מעל אמתה וריחרחה את מרפקה. המוגלה שנקרשה על הפצע הטרי הפיצה ריח חמוץ. אחות בית הספר שחיטאה את הפצע ביוד צהוב וצורב, וכרכה כמעט חצי זרוע בפד צבאי, לא הייתה מעלה בדעתה שבשנייה שהיא רק תצא מהמרפאה, תקלף רחל הגדולה את התחבושת וישר תזרוק אותה לפח האשפה.

  היא הייתה נהנית לראות עכשיו את פניה: המומות, צהובות מרוב יוד. במקום זה שמעה את המורה דרורה מכריזה: "זהו ילדים, עופו לי מהעיניים," ואחר כך את הרעש העצום כמו התפוצצות עצומה שבא בעקבות ההכרזה. אבל היא נשארה לשבת והמשיכה לבדוק את מרפקה

   היא אהבה להביט על פצעיה כשהם חשופים וחסרי הגנה. לפעמים גירדה עם הציפורן שריטות קטנות כדי להעמיק את הפצע עד מתחת לעור. פצעי שפשוף מנפילות ומכדורגל שיפשפה כשראתה שהם עומדים להגליד. אבל לא תמיד זה עזר. שריטות מגלידות מהר. גם שפשופים. אבל פצע כזה גדול זה כבר משהו אחר לגמרי. פצע כזה יכול להחזיק מעמד יותר משבוע.

  כאשר שמעה את קולו של הצלצול האחרון כבר התעסקו כל הילדים בילקוטיהם. ברשרושים, בדחיפות ובצווחות הם הטעינו את תיקי הצד המלוכלכים שלהם בספרי טבע וגיאוגרפיה, במחברות חשבון מקושקשות ובמבחנים מתוקנים עם ציון גדול בעט אדומה. רק  רחל הגדולה המשיכה לחטט בפצע שפער אליה עין צהובה וידידותית, וניסתה לקלף ממנו את השכבה הקרושה. ככה לפחות תוכל להסתיר את הפצע מעיני אימא. אבל עם תחבושת גדולה על היד אין שום סיכוי לעבור בשלום את המסדרון.

    "את מגעילה," צווחה אליה דנה הבלונדינית, ורכסה במרץ את תיק הג'ינס החדש שלה. היא עיוותה את פניה, עיפעפה עיניים כחולות במצמוץ ארוך, ומשכה באפה כדי להדגים כיצד בדיוק היא  נגעלת ממנה.

    "באמת, גיברת מכינרת!" חיקתה רחל הגדולה באנפוף ממושך את קולה המפונק של דנה. אבל היא לא הצליחה להסתיר את עלבונה. היא הרכינה את פניה כלפי חזה וריכזה את מבטה בפצע. מה אימא תגיד כשתראה אותה: שוב פעם נפצעת? את לא יכולה לשחק כמו בנאדם?

    ברעש רב תחבה את הספרים והמחברות לתוך הילקוט האדום. זה היה ילקוט מרובע ומגושם מעור מבהיק, עם אבזם מוזהב, שהביאה לה אימא מחוץ לארץ. חמישים פעם היא הסבירה לה שאף ילדה בבית הספר לא הולכת עם תיק כזה. אבל אימא לא רצתה לשמוע. כל הילדות צחקו עליה כשפתחה בפעם הראשונה את הילקוט, ואבזמו המוזר השמיע קולות צורמניים של חריקה. היא הרכיבה אותו על גבה כמו תינוק ובטריקת דלת יצאה מהכיתה.

  במסדרון הבחינה בגדי. הוא פסע לפניה ברישול. ביד אחת גרר את ילקוטו על הרצפה, ובשנייה כידרר את הכדורגל החבול והישן שהיה שייך לה' ראשונה. היא רצה אליו, דחפה אותו בגבו, והציעה לו ללכת לשחק בחצר לפני שכולם הולכים הביתה.

  אבל החצר הייתה ריקה. כל הילדים כבר הלכו הביתה, ולא היה עם מי להרכיב קבוצה. הברזיות טיפטפו מים שהצטברו בשלוליות דלוחות ברחבה שמסביב, ושמעון השרת מרח עליהן באיטיות את הספונג'ה ואסר עליהם לפסוע לצידו.

   "תלכו מסביב, אני יגמור את כל מי שילכלך לי פה," נבח אליהם והלך לקרצף את העמוד החלוד של הברזייה ממסטיקים חדשים.

  "אתה בא בחמש למשחק?" התעניינה.

  אבל גדי רק בעט בכדור ושתק. הוא נראה לה אדיש. כאילו שלא אכפת לו ממנה. שוב שאלה אותו. שוב גדי לא ענה. הוא רק כידרר את הכדור שלו ולא שיתף אותה במשחק, עד שהיא נאלצה לחטוף לו את הכדור בכוח. המעשה גרם לכך שבתגובה הוא התנפל עליה כדי לחטוף את הכדור בחזרה. היא התרגזה ודחפה אותו בכל כובדו של גופה. גדי נפל על האדמה והיא נפלה עליו. במשך כמה רגעים, שנראו לה אולי כמו שעה, היא התגוששה איתו על האדמה ובעטה בכל כוחותיה בברכיו, ושמחה על כך שהיא משאירה עליו המון סימנים כחולים, ושמחר הוא יתבייש להגיד מי הרביץ לו.

   אבל כשהטמינה את ראשה בין זרועותיו כדי לנשוך אותו איפה שהכי כואב, הרגישה פתאום בחום גופו וריחרחה את הזיעה, וקצת נרתעה. אז שבה והכתה בו בחוזקה כפולה.

   "אתה נכנע?", צרחה עליו. כאשר התנשמה, ריחרחה את נשימתו המהבילה. היה לו ריח של נקניק בטעם שום.

  "אתה  נכנע? תגיד אני נכנע, אחרת אתה תצטער על זה שאתה חי," צרחה שוב. כשלא ענה לה, מיסמרה אותו בכל כוחה אל האדמה הרטובה. גופו פירפר מתחת לגופה כאשר ניסה להשתחרר מלפיתתה העזה. כשלא הצליח בכך פלט בכאב: "אני נכנע, תשחררי אותי כבר."

   "פעם הבאה אני כבר יראה לך מזה לגנוב לי ת'כדור מהיד," אמרה לו. ברגע שהרפתה ממנו התרומם גדי במהירות מהאדמה וברח ממנה. בדרך החוצה הוא עוד הספיק לצעוק לעברה: "יה דובה." היא הבחינה כיצד גופו הצנום מפזר אדי אבק ברוח.

   "ואתה בכלל עף ברוח," צרחה אליו בשארית כוחה, והבחינה שהוא רץ בצליעה כמו האיש הזקן מהחנות של הדגים, שכל הילדים בשכונה פחדו ממנו פחד מוות.  

   רק כשנעלמה צלליתו מאחורי הגדר, הרגישה בתחושה של צריבה חזק שעלתה מהמרפק. כשבחנה מקרוב את הפצע, ראתה שהעין הצהובה, הקטנה, נהפכה למכתש אדום ומכוער. חבורות כחולות נוספו על ברכיה וצבעו את עורה בשלל צבעים. חתכים זעירים נקוו בקמטוטי שוקיה. איזה חרבון, עכשיו מאה אחוז שאימא תראה הכול.

  היא ידעה שאימא לא תוותר בקלות. אם תתפוס אותה, תיקח אותה בכוח לאחות זלמה, שרק יודעת למרוח לחיים בנשיקות רוק דביקות. ושם שוב ימרחו עליה את המשחה הנוראית, המסריחה, בריח דגים באושים. רק המחשבה על כך גרמה לה לרצות לבכות. היא לא ידעה מה תעשה עכשיו. בסוף החליטה לחזור הביתה. ממילא אין לה לאן ללכת. בדרך החוצה דרכה בכוונה על כל המקומות הרטובים ששמעון כבר הספיק לנקות. את קללותיו בערבית שמעה כשכבר הייתה מספיק רחוקה.

  בפיתול שלפני הכניסה לביתה הבחינה בקבוצה של ילדות מהכיתה. הן עמדו ברישול ליד שער ביתה של יעלי. ילקוטי הבד הצבעוניים שלהן היו מוטלים על המדרכה כמו בלונים שיצא מהם האוויר בנפיחה. פטפוטן הרעשני הגיע עד לאוזניה. היא שמעה אותן מדברות על מדבקות צבעוניות ומשוות עטיפות של מחברות, וראתה כיצד דפנה מראה לכולן את הטושים החדשים ואת המחקים הריחניים שקנו לה, ומסבירה בקול דקיק ורב חשיבות איך משתמשים במחשב הכיס שהביאה לה אימא שלה מאמריקה.

  היא התחבאה מאחורי הגדר והקשיבה. היא פחדה שתכף הן יתחיל לדבר עליה מאחורי הגב. היא הייתה בטוחה שהן חושבות שהיא מגעילה, ושאולי היא בכלל לא בת. פעם היא שמעה את דנה הבלונדינית לוחשת לחברותיה בחדר ההתעמלות: "צריך לבדוק אם לרחל יש כמו לבנות." את הכול היא שמעה אבל החליטה לשתוק. למרות שזאת לא בעיה בשבילה להתנפל עליהן במכות: זה כבר ילמד אותן לקח. ובכל זאת, הרבה יותר קל להרביץ לבנים. עם בנים יותר נוח לגמור חשבונות. בנות רק מתלחשות מאחורי הגב ועושות חרם. בנות לא יודעות להילחם נקי. הן אפילו לא מחזירות כשמרביצים להן. כאלה סמרטוטיות.

  כשנרגעה קצת החליטה לחמוק הביתה מהחצר האחורית. בשביל זה היה עליה לחזור את כל הדרך אחורנית, לעקוף את ויתקין שהתעקל לרחוב הירקון, להתגנב לחצרו של הבית הצמוד לביתה, ולזחול בתוך גומחה קטנה שנפרצה בגדר-החיה של השכנים. כשהגיחה משם כבר הייתה פצועה וחבולה מכף רגל ועד ראש. החבורה המכוערת שעל מרפקה פערה אליה שפתיים קרועות. הן הזכירו לה את עלי הכותרת של השושנים הנבולים והמאובקים, שעומדים כבר חודשים באגרטל הפלסטיק הכתום על השידה בחדר של סבתא שלה בבית הזקנים. הלוואי שאימא נסעה אליה. אם היא לא בבית, אז יש אלוהים.

  שנכנסה הביתה שמחה לגלות שאימא לא שוכבת כהרגלה על הספה בסלון, מכוסה עד המותניים בשמיכת פיקה, מנמנמת או צופה בשידורי הטלוויזיה הלימודית. בשקט-בשקט חמקה לחדרה ונעלה את הדלת. אבל מיד שמעה את הקול שצווח אליה מחדר השינה: "מה את נכנסת כמו איזה גנב?" ואימא ציוותה עליה להיכנס אליה תכף ומיד.

  היא ניסתה להתחמק ממנה. אמרה לה: "עוד מעט." אחר כך ניסתה את התירוץ של: "יש לי המון שיעורים למחר וגם בוחן-פתע בתנ"ך." אבל אימא בשום פנים ואופן לא רצתה לשמוע. "ואל תחליפי בגדים. אני רוצה לראות איזה זוג מכנסיים הרסת לי היום," צעקה.

  כשנכנסה אליה עם הבגדים המוכתמים מדם ועם הברכיים המלוכלכות בבוץ פתחה אימא במטח תלונות: "ילדה פגע-רע. ילדה כמו בן. ילדה יהושע-פרוע. אלוהים המתוק, מה עשיתי שמגיעה לי ילדה כזאת? יאללה, ישר לאמבטיה. ותתקלחי טוב-טוב כי אני אדע אם לא," איימה.

   המים החמים זרמו ברעש מהדוש ומילאו חצי אמבט. היא הכניסה רגל כדי לבדוק את חומם, אחר כך עוד רגל, עד שהצניחה לתוכם את מלוא גופה ושקעה בהם עד צוואר.

   חום ליטף את עורה. אדים עירפלו את ראייתה. רגועה ומנומנמת כמו לפני שינה, התבוננה מהופנטת באור שנכנס מהחלון המערבי בצבע חלבי והשתקף כמו בבואה בחרסינה הלבנה.

  עד שנרדמה. כשהתעוררה היו המים הירקרקים קרירים וריח הבת-אורן צרב את נשימתה. אצבעותיה נראו לה כמו צימוקים.

   אחרי שהתרחצה עלתה על דופן האמבטיה והסתכלה על גופה במראה הספוגה באדים. היא ציירה על האדים עיגול גדול ובתוכו עיגול קטן, הוסיפה פה ועיניים ושערות עומדות כמו של מפלצת, והתבוננה בריכוז לראות מתי ייספג הציור לתוך עצמו עד שייעלם לגמרי. אחר כך בחנה בעיון את הפצע שהמים החמים ריככו, והוא המשיך לגדול ולגדול. עתה דמה בעיניה למפלצת. היא התבוננה בו ונבהלה. דם נזל ממנו, והזרם לא הפסיק לגלוש, נאגר בשפתי הפצע כמו שושנה. היא לא ידעה מה תעשה. הדם לא פסק, גם לא כשהיא הידקה את הפצע בשתי אצבעותיה ולחצה עליו, כמצווה על הזרם שייפסק.

  היא התבוננה בפצע מוקסמת. הוא היה יפה. כמו פרח. חי ומתנענע כמו עלי הכותרת של הפרחים הסובטרופיים, עליהם למדה בשיעור טבע שהם אוכלים אנשים חיים. ממש בולעים אותם. כמו שהדינוזאורים בלעו את בני מינם עד שכולם נעלמו מעל פני האדמה. בידה הפנויה חיפשה צמר גפן כדי להספיג בעזרתו את מקווה הדם שהצטבר בגלים קטנים בשפתי הפצע החמוד, האהוב שלה. אבל לא מצאה צמר גפן בשום מקום. גם לא את התחבושת הצבאית של אבא מהמילואים. בארונית האמבטיה הייתה רק שקית מלאה בפדים ארוכים. הם היו רכים ולבנים. היא חשבה שאימא משתמשת בהם בשביל להוריד את האיפור. הם הזכירו לה כריות חמימות. התחשק לה לשקוע בתוכם לתמיד ולא לקום אף פעם.   

   היא שלפה פד אחד מתוך השקית, והספיגה בו את הפצע בטפיחות קטנות, שהכאיבו לה מאוד וגרמו לזרועה לתחושה מדגדגת של עקצוצים, כמו שקורה לה כשהזרוע או הרגל נרדמים. כשסיימה, לבשה על גופה את חלוק האמבטיה של אבא, ונהנתה ממגעו השעיר והמלטף. ככה תוכל להעלים מעיניה של אימא את הפצע העצום שהלך ונפער במרפק.

   בחדרה השתרעה בעונג על המיטה. כשגופה הצטנן מעט התכרבלה בתוך שמיכת הצמר הגדולה והתלטפה בה. ערפול מתוק טישטש אותה כמו לפני שהיא נרדמת.

   אבל הדם לא הפסיק לזרום. כתם מטושטש כבר הסתמן בתחבושת כמו טושים שמשאירים סימנים מטושטשים על הדף שמלמטה. היא לחצה את מרפקה בכוח כדי לגרום לדם לעצור, והתבוננה בהתפעלות בכתם שהלך והתרחב על הפד, עד שנראה לה כמו עננה אדומה בציורי ילדים.

   היא הייתה מרוצה מהעננה הקטנה שלה. מנומנמת,  נגסה בנשיקה  מלחם הקימל שהביאה מהמטבח, ונהנתה מטריותו ומטעמם המריר של הקימלים הקטנים והנוקשים, שהשמיעו חריקה בכל פעם שנטחנו בין שיניה. אחד סורר התחבא לו בשן הטוחנת. היא שלפה אותו בכוח ונתנה בו נגיסה אחרונה. הביס האחרון היה תמיד הכי טעים.

  לפני שנרדמה נזכרה ששכחה משהו. בחוזקה לחצה את ירכיה זה לזה, הגביהה את ישבנה, והורידה אותו בתנועות קצובות אל המזרן. עד שהרגישה בחיכוך המכאיב, המוכר, וציפתה לתחושה המתמהמהת. משלא מיהרה להגיע, חיככה את אצבעותיה במהירות מתחת לתחתונים.

  רק אז הרגישה בעונג החריף שתמיד חימם את גופה ועזר לה להירדם.

הרומן נכתב בשנת 1994.

העורכים: פרופ' חנן חבר, ד"ר מוקי רון.

 

לפרקים הבאים