יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
כתבתי תגובה אצל מיכל ב', והנה נסחפתי לכתיבת פוסט.
כתבתי שם שאני מתה שיהיה לסופר קאנוני, נניח א.ב. יהושע, יומן רשת אישי (בלוג, במילים אחרות), שבו הוא יכתוב על כאבי הטחורים שלו, על ראש הממשלה שמרגיז אותו, על המקרר שקנה ועושה לו בעיות ולא באים לתקן לו אותו, ומצדי שייתן תמונה של כלבו או חתולו או התוכי שלו.
בגדול, זה מה שהיה לי בראש כשכבר לפני שלוש שנים חשבתי על מקום כזה, בלוגיית סופרים, משוררים, עיתונאים, בקיצור אנשי המילה הכתובה, ידועים ולא ידועים, קאנוניים ולא קאנוניים.
בקיצור, יומני רשת של אנשי עט וספר שיכתבו על כל העולה על דעתם. שיכתבו על פוליטיקה, שיכתבו הגיגים, שיכתבו מכתבי מחאה לרשויות, שיפרסמו רשימות שלהם שפורסמו בעיתונות, שיעלו מפרוזתם ומשיריהם, ובמקביל, מצדי שייתנו לי הצצה אינטימית על חייהם. שיצלמו את הטיולים שלהם לחו"ל. שיתארו מה חלמו בלילה.
מעולם לא הייתה כוונה לייצר כאן כתב עת לספרות. אינני מאמינה שבלוגיה היא כתב עת, כי היא דינמית, אין עורך, והעיקר, אפשר ורצוי לפרסם בה הכול: משירה גבוהה עד תמונות מהגינה שלכם.
לכן אין דבר כזו "בלוגיה ספרותית", יש בלוגיה/קהילה שבה התקבצו אנשי עט וספר. וכמו שכתבתי אצל גרא, מבחינת טיב הרשת והדינמיקה שלה בלוג של סופר הוא בדיוק כמו בלוג של פ'קצה בת 12 (הסבר לגיורא לשם: נערה אהבלה כזאת, כמו מהבלוג של מאי ב"ארץ נהדרת"). לכולם ברשת יש את אותה זכות קיום, וכן, בהחלט, הקוראים יקבעו מי מעניין אותם ולמי הם נכנסים.
הבעיה היא שרוב הגולשים ורוב הבלוגרים עדיין לא מבינים בעצמם מה זה בלוג, ומה זו כתיבה לבלוג, מה משמעותה, מה הקהל שלה וכו'.
מאז שהתחלתי לכתוב על זה וללמד את זה בקמרה אובסקורה, כל הזמן אני מקבלת בקשות לבוא להרצות על זה וללמד את זה. ולמה? כי אני היחידה ברשת שמנסה לפצח את סוד הכתיבה בבלוגים, ומה זה בכלל, ואיך להשתמש בזה, ואיך למנף את זה.
אבל כל מי שאני מנסה להסביר לו את זה, כולל תלמידיי שצעירים מאנשי הבלוגייה הזו בשנים רבות, לא מבינים על מה אני מדברת.
אז מצד אחד אומרים לי בזלזול: "אה, בלוג, פק'צות בנות 12?" ומצד שני גולשים ומגיבים מצפים לאיזו רמה נעלה של ספרות נעלה, בשעה שזה באמת כולה בלוג.
האם משנה מי כותב את יומן הרשת הזה? האמת, זה משנה רק למי שאוהב לקרוא בלוג זה או אחר. יש "פקצ'ות" שיש להן אלפי כניסות, וסופר שיש לו רק מאות כניסות. בוודאי תגידו שזו דיקטטורת ההמון, ולא מעיד על ערכה של הרשת.
ואני אומרת כך: דברים יכולים להשתנות, בייחוד אם ננצל את הכלי שיש לנו ביד ולא נבוז לו. אם נבין את יתרונותיו וערכו.
ראשית: אנחנו בחיתולנו כאן. הרשת מתפתחת כל הזמן ומי יודע איזה כיוונים תתפוס.
שנית: מי שיאחז את השור בקרניו ויידע מה לעשות איתו, יוכל לתפעל בלוג לתפארת, שיכניס אליו אלפי אנשים ויותר, בגלל שהוא מעניין. פשוט מעניין.
אני מצרפת את הראשון והשני ומגיעה לשלישי: קחו לדוגמה סופר שמיטיב לכתוב, שיכתוב בבלוגו על כל העולה על ראשו, לא ייכנסו אליו המונים? קחו לדוגמה שם נודע מאוד, נחזור לא.ב. יהושע. אם יכתוב על חתולו לא יביא אליו אנשים שלא הגיעו אליו קודם? יש סיכוי שכמה מהם, בעיקר הצעירים, יתלהבו ויתחילו לקרוא את ספריו?
אז על זה אני מדברת. זה הפוטנציאל שיש לבלוגיות, לכל כותב באשר הוא כותב, מתחיל או משופשף, מבריק או סתמי.
ולכן הרכבה של בלוגיה הוא במובן מסוים חסר משמעות לכותב עצמו. לכותב מעניין יגיעו בכל מקום.
מדוע בכל זאת לעשות בלוגייה ספציפית, נניח בלוגיית "סופרים ומשוררים" או בלוגיית כותבים בענפים מקצועיים שונים כמו "רשימות"?
כאן כבר נכנסת לתמונה הקהילה. רובנו רוצים להשתייך לקהילה מסוימת של הדומים לנו. אני למשל לא כל כך מצאתי את עצמי ב"רשימות", בעיקר כי אין שם הרבה סופרים. גם לא מצאתי את עצמי ב"דה מרקר קפה". כאן אני מוצאת את עצמי יותר מחוברת לאנשים. אני מניחה שכך מרגישים גם כותבים אחרים, שיותר נוח להם כאן מאשר בבלוגיה מסוג אחר. למה? כי הקהילה מדברת אליהם יותר, דומה להם.
אז ביטלנו את היומרה "כתב עת", כי מעולם לא הייתה יומרה כזו. גם לא הייתה, לפחות מצדי, יומרה לייצר במה ספרותית אליטיסטית, אלא יותר מעין קהילה של אנשים שיש ביניהם קשר, במקרה הזה של כתיבה. מובן שבעצם ניהולה של במה סגורה נוצרת "קליקה אליטיסטית", ברור לי שזה בלתי נמנע, ואולי בגלל זה הכעס והתגובות המעליבות מצד מגיבים מבחוץ.
אלא שרוב האש נובעת מהמשמעות המופרזת שמלבישים הגולשים והמגיבים על הבלוגיה הזו, ומכך שנדמה להם שמישהו קבע כאן רף ספרותי. ולא היה. לפחות לא מבחינתי. הכוונה היתה לפתוח בלוגיה של יומני רשת של אנשים, שהמשותף להם הוא היותם אנשי עט וספר, ושהם יכתבו ויעלו בבלוגם כל מה שהם רוצים.
זה שדברים קרו אחרת, והרוב כאן מפרסמים מיצירתם הספרותית, גם לכך יש הסבר. וזה אולי מה שמרתק בבלוגיה. זה שלא ידוע מראש לאן היא תתפתח. זה אומר שדברים מרתקים רבים עוד עשויים לקרות.
ועוד דבר במסגרת ההסבר על "בלוג הוא בלוג הוא בלוג". כל בלוגר מציב את אמות המידה שלו בבלוגו, כפי שכתבה מיכל ברגמן. מעצם היות הבלוג יומן רשת אישי, וולנטרי, כל בלוגר יכול להחליט על החוקים שיחולו בבלוגו, ולכן אין לצפות מ"סופר" שינהג אחרת מ"פקצ'ה". אין לצפות ממנו שיהיו יותר דמוקרטי וייתן לגולשים לפגוע בו.
אומר גם, שלפעמים חלק מהסופרים שאני פונה אליהם, אומרים בפירוש שמה שהכי מרתיע אותם בצעד הזה של פתיחת בלוג הוא הבוץ שיטיחו בפרצופם בבלוג מפני שהם ידועים. אין להם חשק להיות חשופים ככה. לא בא להם לפתוח את הלב במקום שבו עלולים לדרוך עליו.
אני מניחה שגם א.ב. יהושע ההיפותטי שלי, לו פתח בלוג וכתב על אשתו, כאבי הראש שלו או כלבו, היה מקבל מעת לעת בוץ בפרצוף כי הוא סופר ידוע ולכן יש מי שירצה להכניס לו חזק.
כך או אחרת, בתוך עשרים שנה, אולי פחות, ברור לי שלא יהיה סופר אחד בארץ ללא בלוג. כולם יצטרפו כי זה טבעו של העולם, לטובה או לרעה.
יעל היקרה,
את אולי צודקת, וכך הדברים ייראו בעתיד. מי נביא ויידע. ואני גם לא א.ב.יהושע ההיפותטי (ואני גם לא רוצה להיות… עם כל הכובד לזה ההיפותטי או לזה האמיתי). אבל בלוג, ואני אומרת זאת במלוא הכבוד למדיום הזה, דורש איזשהו מבנה נפשי שלא כל הסופרים ניחנו בו. ומי שניחן אשראי לו. עשיר והתעשר יותר. אבל, כמו שכבר כתבתי פעם בפוסט שהעליתי "למה את לא כותבת בבלוג", היכולת לחלוק הכול בכול מכול עם קהל הקוראים (וכרגע אין זה משנה אם יהיו קוראים ענייניים או מתחשבנים בשער) היא, לפחות מבחינתי, אנטי-העבודה-שלי. האנרגיות שדורש רומן (ואת ודאי יודעת!) הינן עצומות. מכל בחינה. גם של זמן. אבל עוד לפני כן, ההתכנסות של הכותב פנימה, אל אותה פקעת-יצירה, היא חיונית. הכרחית. העולם הפנימי הזה תובע את כל-כולך. וכאשר הוא מסתיים (ו"מסתיים" כאן היא מילה צמחונית), אחרי כל העריכות-התקנות, נמצא אתה חסר עבודה כביכול. אבל גם זה לא מדויק. סופר כל הזמן עובד, נחתם במצבים, מעבד רעיונות, בוחן עמדות ממרחק, מעין עד-מעורב, מגלגל בדברים בינו לבינו, כי הבדידות היא חלק מעצם היותו סופר. זה סופר. בדידות. האם הוא זקוק למיידיות ולנגישות עם הקהל, ולהיזון החוזר התכוף הזה? אני לא. לטוב או לרע. האם כל פרט, שהיום הוא "חשוב", יהיה גם חשוב כל-כך מחר? לא בטוח. האם כבר לא התעמק באותו פרט באחד מספריו דרך גלגול כלשהו או דמות? לרוב כן. ועוד ועוד. אני תמיד מרגישה שאיכזבתי אותך (חייכנים לרוב, ובוקר טוב לך אגב, שכחתי לכתוב…). אבל כשאני מעלה פוסט אני באמת עושה כן יותר כדי להשאיר באוויר רשימה/מסה שלי, או סיפור שכבר ניצוק. והנה שאפילו לזה לא תמיד יש לי הזמן. ביום שבו היצירה תעבור למדיום הבלוג, משהו ביצירה של הפרוזה, לפחות כפי שאני מכירה אותה – ישתנה. היא תיכתב "בעזרת הקוראים". המעבדה הפנימית תהיה פתוחה/פרוצה לכול. ואז שלי מי תהיה היצירה הזו? רק של הסופר? ואפילו אם נרחיק ונשאל האם יש בכלל יצירה מקורית (ואולי נסתפק במבנה מקורי), עדיין גם זה דרושה לו האפילה עד שיבשיל לפרוש כנפיו. אני שואבת השראה מכל דבר, כל הזמן. אבל הפרטיות שלי היא חלק אורגני במשחק הזה. ואילו הבלוג הוא ההפך מכך. הוא עוד שדה נפלא לעבור בו, וליהנות מפירותיו, פעם כקוראת, פעם ככותבת, אבל אינו תחליף למקום שבו הדברים נכתבים באמת. בחדר החושך הפרטי שלי. לכן, שונים הדברים עם משוררים וכותבי רשימות למיניהן. ואין ספק לגבי הפנינים הספרותיות שמזדקרות לפעמים לעין גם שם. את לדוגמה. גם יכולת השיתוף שלך יש בה קסם. אבל אני חוששת שהחלום שלך, לפחות בעבורי, אוטופי מדי. וכבר כתבתי בפוסט ההוא שיתכן ואני היא המפסידה – כי מה יותר נפלא ליהנות מכל העולמות?! אבל כל עוד ההפסד שקול כנגד העבודה הבאה, שהעמוקים שלה עמוקים באמת, והם מרתקים אותי דווקא משום שאני נאבקת שמה לבד! – אני לפחות, אמשיך להפסיד בכבוד… והנה, תודה שגררת אותי בשעת בוקר צעירה זו לטיול המחשבה הזה, בשל דבריך הכנים המעניינים. וגם הידד לבעלי החלומות. מה נעשה בלעדיהם?! יום יפה לך, לאה.
הלילה חשבתי על הדברים שלאה איני מעלה פה – כשאדם בתוך יצירה הוא לרוב בתוך היצירה, כל כולו ואין לו זמן ויכולת נפשית להתפרס על בלוג.
אולי יש אחרים אבל זה לא פשוט לשנות פאזה-
והעולם הוירטואלי דורש מכולנו לשנות הרגלים, דרכי חשיבה וכד'.
ומי אוהב לשנות הרגלים? – כמעט אף אחד.
אני עושה כבר למעלה משנה שינוי קטן בדרכי הלימוד של תלמידים בכיתות ו' – שיכולים להיעזר ברשת ללימוד ספציפי אבל כזה שפותח אותם לעולמות תוכן וידע שלא היו מגיעים אליהם בחיים בדרך אחרת.
אנחנו מאפשרים להם להגיב – לעתים בתגובות פתוחות ולרוב בפניה ישירה אלינו.
מדהים עד-כמה מעטים מהם מנצלים זאת לרעה וכמה רבים יחסית יוצרים כך לימוד משלהם ומעשירים אותו.
זה לא מחליף מורה וכיתה כי זהו מדיום אחר, אבל זה בהחלט תורם ומוסיף באופן חדש.
בעיני כל מערכת החינוך צריכה להתחיל לחשוב כך אבל היא כמעט ולא עושה את זה, משום שהיא עדיין שבויה בהרגלים הישנים, והמורים (יעני בעלי הידע) בטוחים שלא יזדקקו להם יותר – חשש שבעיני הוא לא סביר, בהנחה שהמורה הוא טוב ואוהב חידושים.
אבל גם כאן – שוב- אנשים מפחדים מחידושים.
הכי מצחיק שקשה לנו למצוא מימון לפרוייקט הזה – הגעתי לשיטוט בכל מיני אתרים שממומנים בנדיבות – ומה אני מגלה? שגם הם עוד לא הבינו את הפוטנציאל ולמעשה מממנים אתרים שאינם מחדשים לתלמידים דבר.
כך בכל הנוגע להרגלים.
באשר לכניסות – הדברים היו מעולם. כשישבו אנשי הרנסאנס לכתוב שירים, לתרגם, לחקור וליצור – הרוב היה בכיכר העיר, צד איזו מכשיפה או מגיעה לבלות בצפייה בתלייה .
מאוד אלטיסטי מצדי אבל תרבות המונים הייתה, ישנה ועוד תהיה-
וכשיש מדיום כמו אינטרנט הדברים מועצמים.
מי שרוצה למצוא פנינים ישלה אותם גם ברשת הגדולה, ומי שירצה יגלוש על גלי הבנאליות.
לאה יקירתי,
ברור. ברור. ברור. גם אותו א.ב. יהושע היה בוודאי מפרסם איזה פוסט רק לעיתים די רחוקות, ורק אם משהו היה נורא מעצבן אותו. וממילא, כל אחד לוקח את הבלוג לכיוון שלו, וזה מה שיפה כאן, שלא חייבים דבר לאיש, או ללוח זמנים. כתיבה לבלוג היא לא חובה, היא הנאה. אבל בעתיד אני בטוחה שיהיו בלוגים לכל הסופרים, ולו רק כדי לקדם את ספריהם וכו'.
וטוב בעיני גם מי שמחליט לפרסם רק מיצירתו. גם זה יפה וטוב ומקובל. הרי אין חוקים מראש.
בכלל, מה שאותי מרתק (בינתיים) בתחום הזה, זה שזו קרקע חדשה ודי בתולה, שמאפשרת ניסוי וטעייה דווקא מפני שאין חוקים. אנחנו קובעים את החוקים שלנו, וכל הזמן ייקבעו כאן חוקים חדשים, אישיים לגמרי. בניגוד לעיתונות שמוכתבת מראש. לדעתי ברשת אף פעם לא תיווצר דיקקטורת טעם, כי תמיד יהיו התארגנויות צדדיות בשוליים. זה קורה וקרה תמיד גם "בעולם הרגיל". אבל יותר נוח לתופעות האלה להתרחש ברשת: לשוליים להפוך למרכז וכו', להתארגניות מחתרתיות ומחאתיות וכו'.
בקיצור, הדינמיקה השונה ברשת היא הגורם המרתק ומהלהיב כאן.
ובטח שזה לא מחליף ספרות. ולא מחליף את הזמן שצריך להשקיע בכתיבת רומן. אבל גם כשכותבים רומן לפעמים סתם מעצבן אותנו משהו קטן, ובא לנו לפתוח את הפה עליו. אז בלוג הוא המקום לזה. ואם אותו א.ב. יהושוע היפותטי היה פותח את הפה על מקרר חראי שקנה, למה שלא ישתף את העולם, הרי ההד שתעשה רשימה שלו בנושא יהיו גדול, וזה עשוי להוביל לירידת המכירות של אותו מקרר גרוע. סתם רעיון. איך לנצל בלוג לכל מיני צרכים.
אני עצמי עדיין מנסה להבין מה זה העולם החדש הזה, והאם הוא באמת כל כך מהפכני. בחו"ל כבר מלמדים אותו לפחות שבע שנים באוניברסיטאות, ושם גם משתמשים ברשת ביעילות מקסימלית, ויש לא מעט בלוגרים שמתפרנסים מהרשת. כאן זה בחיתוליו, ולמעשה הראשונה שהבינה שצריך קורס כזה בארץ היתה איריס לעאל שפנתה אלי לפני שנתיים שאלמד את זה בקמרה. ועכשיו גם בתי סםר אחרים לכתיבה מתחילים להבין את זה: שזה שדה חדש, אחר, שחוקיו שונים לגמרי מאלה של העיתונות והמו"לות. ועוד נראה מה יתפתח מזה.
העיקר, לא לחוקק חוקים. ז"א, שאיש יעשה הישר בעיניו בבלוגו. נראה לי שאם יש כלל ברשת, זה הכלל.
את צודקת ומדייקת.אופי הכתיבה הספרותי האינטרוברטי אינו עולה בקנה אחד עם כתיבה בלוגריסטית. היא ניגודה המוחלט ואולי נקודת הקריסה העתידית של הספרות.הבלוגריזם הוא הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה והפרסום.חברים ממתינים לקולך ואינם זקוקים לבלוג.זוהי מבחינתי אמת מוחלטת.כמובן,אין זה סותר כתיבה אינטרנטית על כל נושא אחר שבעולם,אבל הספרות,שתישאר חסויה מעין עד לרגע הנכון.(אלמוני ניצב נכון)
לכל הנ"ל הייתי מוסיפה גם את עניין הגבולות, שהוא מהותי בכל מה שקשור ליחסים בין בני אדם, בכל התחומים. בכל קשר אנושי יש הצבה של גבולות ובדיקה של גבולות, ונגד הסגת גבול מופעלות סנקציות, או לפחות אמורות להיות מופעלות.
בבלוג זה מסובך יותר – גם בגלל האנונימיות שהאינטרנט מאפשר לטרדנים למיניהם, אבל בעיקר משום שבלוג הוא בין השאר (אם לא בעיקר) יומן, כלומר הוא מאפשר באופן רשמי ומוצהר לזרים להציץ במה שפעם היינו נוהגים לסגור במגרה על מנעול ובריח, והיות שכך – הוא משדר שגבולות מסויימים פרוצים בו מלכתחילה. זה מחייב גם את הבלוגר לארגן את כתיבתו בסגנון מסויים, אלא אם כן הוא מלכתחילה רוצה לעורר דיון נסער – וזו זכותו, אבל הוא צריך לקחת בחשבון מראש את התגובות שזה עלול למשוך.
בעיני התעלמות מתגובות שמטרתן היחידה היא להעליב ולהרגיז זו התגובה האופטימילית, מפני שגם בה יש משום הצבת גבול: הבלוגר מסמן כך שיש סוג מסויים של דיאלוג שאינו מקובל עליו ולכן הוא מסרב להשתתף בו. אפשר כמובן גם למחוק, אבל בעיני זה פחות יעיל.
הייתי שמחה להיות פתוחה יותר, אבל זו אני. אני גלויה ושקופה רק בשירי ובפרוזה שלי. היום יום שלי סוחט כוחות ולמזלי הוא מתפרץ כגייזר חם או קר [אם יש כזה] בצורת שיר. להיתלות באילן גבוה, כבר אמר פלובר : מאדאם בובארי היא אני. אנחנו מסתתרים בכתיבה וידויית ובשירה אפית. אז בבלוג החביב אני כזאת. ואשמח אם יקבלו אותי כך. בעצם, זה כשלעצמו בלוג. אני מבולבלת.
הצעת יעול: יש כאן כותבי נאצה שמזכירים שמות זה וזה נחשב בעינייהם וזה אפסי בעינהם כי הוא…
אם משאירים תגובות כאלה מכוערות זה ולא מוחקים זה גורם לאוירה של תככים וגועל.
כי בדרך כלל התגובות אינן אצל בעל הבלוג אלא אצל רעהו.
יש בזה משום לשון הרע על פי החפץ חיים ואני מציעה לא לזלזל במורשת שלנו.
ובכלל..
אם מנאצים אותי בבלוגי אתמודד אבל אם ינאצו בלוגר אחר אצלי זה חייב להמחק! אסור לתת לזה פתח.
אביטל
http://caderno.josesaramago.org/
אומרים שהוא מעולה.
בלוג הוא מפלט נהדר ומשובב נפש מבדידות מגדל השן ,שגוזר עליו הסופר אישית אני כותבת מתוך האקשין של הבית שלי ,בתוך המטבח, בסלון מוקפת ברעשי הבית והסביבה, חייבת לחוש שאני חלק אינטגרלי מהחיים שותפה ומתבוננת כאחת. הבדידות היא הסתכלות פנימה בתוכי ,גם כשאני מוקפת . בהפוגות הכתיבה הבלוג יכול להוות מפלט מרענן וכייפי, מזל שגיליתי אותו. יעל אני מאוד מתחברת לדבריך. אם הייתי צריכה לכתוב באי בודד הייתי בורחת משם כל עוד נפשי בי
לאחר הכל וככלות הכל, ספרות או לא ספרות, אינטימיות או לא-אינטימיות, מי שכותב דבר-מה כדי שיראה אור בפומבי, יהיה זה בבלוג או בכתב-עת או בעתון, מן הדין שכתיבתו תהיה רהוטה, נכונה, מפוסקת היטב וקריאה.
דומני שעל הכלל הזה כדאי לשמור.
באשר לתכנים עצמם, יכתוב לו כל אדם את אשר על לבו במסגרת הכללית הרחבה
של הבלוגייה.
דומני שאין לי חשק לקרוא ב"בננות" מתכון של מרק סופלה או מאמר מתמטי שנושאו, למשל, קומפקטונים (כן, יש דבר כזה!)
ובאשר לכתיבה על דברים אינטימיים. כמובן שהם לגיטימיים, ואף-על-פי-כן איש אינו אוהב לראות אדם אחר בעירום למחצה עם תחתונים מלוכלכים (ושמא אכתוב: צואים?)
!
נכון, גיורא, אבל זהו בדיוק, שכמו שאין חוקים לכתיבת בלוג, מה ייכתב וכו', אין גם חוקים לקריאה. אני למשל אשמח לקרוא מתכון סופלה שנתנה לאה איני כי אני מתעיינת גם בבישול. אותך לא יעניין, וזה בסדר גמור. במסגרת
"האין החוקים" האלה יכולים לצאת דברים סתמיים ודברים מרתקים, וכמו שכל בלוגר מתעניין במשהו מסוים, כך גם כל קורא מתעניין במשהו מסוים, אז שימצא את הבלוגר שמעניין אותו.
אבל ברור שבבלוגייה של אנשי עט וספר, סביר שייכתבו דברים יותר ברומו של עולם או דברי ספרות, ולא בישול. ברור לגמרי. וזה ימשוך למקום כזה סוג מסוים של קוראים.
לגבי פיסוק, רהיטות וכו', אני מסכימה איתך. אבל אם קורה שאנשים לא הגיהו היטב את מה שכתבו (אולי יש להם הפרעת למידה כלשהי, אבל מה שהם כותבים מעניין?) אז אפשר לסלוח. ומי שזה נורא מפריע לא יכול לא להיכנס יותר. גם זה חלק מהדמוקרטיה של הרשת.
אשר להתפשטות, גם זו שאלה של טעם. וכל כותב וקורא יש לו את הגבולות שלו. בעיני, זה בדיוק מה שיפה בבלוגיות, זה שהרשות נתונה, זה שאפשר לעשות הכול. וזה שפה ושם אולי ייצאו מזה דברים מרתקים.
לגיורא לשם מגיורא פישר
כתבת בתגובה מלמעלה:
"ואף-על-פי-כן איש אינו אוהב לראות אדם אחר בעירום למחצה עם תחתונים מלוכלכים (ושמא אכתוב: צואים?)"
ואני שואל אותך כאחד משומרי החומה של הספרות העברית(ושם נפשי בכף חוצפתי) :
ממתי כותבים כדי שיאהבו אותנו?
או על מנת שנעים יהיה לראות או להריח?
חשבתי שלגביך האיכות היא הקובעת ולא "המה".
אני כמובן נגד סנסציה לשמה.
"לזעזע את הבורגנות" מצחיק ומגוכח בעיני.
אבל אדם העומד חצי ערום ותחתוניו צואים יכול לשמש כחומר ליצירה אנושית מעולה (גם אם תעורר גועל).
תלוי בכשרון הכתיבה של היוצר.
שלך
גיורא פישר
לשני הגיורא,
ושוב, מה גם שהתפשטות היא עניין של טעם. גבולות אדומים משתנים בין אדם לאדם. מה שצואתי בעיני קורא אחד, עשוי לגרום התעלות לקורא אחר.
ליעל,
ראי את תשובתי לגיורא פישר.
דרך אגב, אינני שומר חומות של כלום.
אני בסך-הכל מנסה לשמור על עצמי
משפעת ואלצהיימר.
כאשר כתבתי לראות בעירום התכוונתי באמת בעירום, ולא כמטפורה של ספרות.
מדוע עברתי מן הספרות אל האישי?
מכיוון שיעל ישראל דיברה על הבלוג כיומן רשת אישי, ואפילו אינטימי.
אינני מתווכח על האפשרות הזאת, ואף-על-פי-כן, אם אראה תצלום של אדם שתחתוניו צואים הדבר לא יהיה מאוד חביב בעיני, אם כי התצלום עשוי להיות יצירת מופת.
פירוש הדבר הוא שיהיה עלי לכוון את רגשותי בין הדחייה האישית להכרה שמדובר ביצירת מופת.
יעל אוהבת את האופן שבו את מציגה את הדברים אוהבת את החזון שלך אוהבת את המילה פקצ'ות 🙂 איך לעזאזל היינו מכנים את הפקצ'ות פעם ?
נקראו פרחות. כמו בשיר של עופרה חזה.
אז מה זה בלוג של פרחות או של סופרים? איך בכלל זה מסתדר ביחד תחת הכותרת היומרנית?
רבותיי,אינכם מקשיבים לטענה המרכזית – שאופי הכתיבה הבלוגריסטי נוגד,סותר את אופי הכתיבה הספרותי! טענה מובהקת זו של לאה האן היא אולי הלקח המרכזי
מכל הררי המילים.
אתה צודק לגמרי, מילים של טעם
זה גם וגם וגם
קצת כמו עיתון וקצת כמו מועדון חברתי וקצת כמו פתפותי ביצים וקצת כמו הגיגים של טעם וקצת דברי ספרות טובים וקצת מסות מצוינות וקצת יצירות אחרות ראויות ואף אחד עוד לא מת ממעט פרגון וכבוד ,אהבת הבריות ובקורת שיש עמה רצון להיטיב
איך אמרה יעל כ ו ל ה בלוג
ואיש איש יעשה ככל העולה בדמיוני היצירתי וככל שמגעת יכולתו וכשרונו
מסכימה לגמרי עם זה{זו} שמעלי, כולה בלוג ושימותו{לא ממש} הקנאים
לאחר שעקבתי אחר מה שכתבה יעל ישראל על "עולם הבלוג" ,אין לי אלא להסכים להערה של המגיב האלמוני: כתיבה בבלוג שונה במהותה מכתיבה ספרותית. הבלוגר מגיב מיד על דברים המשמחים או מעציבים אותו ואילו כתיבה ספרותית דורשת זמן וליטוש.
גם לא ברור לי למה צריכה לעניין אותי דעתו של א.ב. יהושוע על מחירי הטיסות לאנטליה?. אני לא מאמין שמי שיחשף לרשימה כזו ירוץ ויקנה רומן שכתב הסופר.
לא במקרה הבלוג לא פנה לכיוון שיעדו לו הוגותיו, ואת "האקשן" מספקים בעיקר המשוררים, זאת מפני ששירה (אם היא לא ארוכה מאד) מתאימה לקריאה מהמסך. דבר שקשה יותר בטקסט ספרותי פרוזאי ארוך.
כן, גיורא וגיורא, אתכם לא יעניין בוודאי תמונת כלבו של אותו א.ב. יהושוע היפתותטי. יש אנשים שיעניין אותם. ואולי, שומו שמיים, יהיו גם כמה צעירים ש"יגלו אותו" והתפתו, אוי, חסרי הגואל, לקרוא את ספריו.ואם גם זו דרך להגיע לאנשים, ולו גם דרך בלוג, ולו גם למעטים, יהי כן. השיג נאה הייתי אומרת. אתם שוכחים שהדור החדש שלא ידע את יוסף, בקרוב באמת לא ידע את האלף, ביתים יהושועאים, כי הם לא קוראים עיתונים רק גולשים. חובה שיהיה ייצוג של אנשי ספר ועט ברשת. חובה, כי העתיד כבר נמצא שם, ואיתו כל הנוער.
ולאחרים, מי שומו שמיים השווה כתיבה ספרותית לבלוג????? מה, לא יכול להיות גם וגם ? ואם בכל זאת בא לא.ב. יהושוע להתלונן על טיסות לאנטליה, אני דוווקא מתעניינת בזה, רוצה לקרוא, ואם הסופר הגדול ירד ממגדל השם ויכתוב רשימה יפה על טיסות לאנטליה, אשמח לקרוא. לפעמין בא לי לשטוף את הראש בחומר עיתונאי או ברשימה אישית. לא תמיד בא לקרוא ספרות, ולא תמיד בא לכתוב ספרות.
נראה לי שאתם, שני הגיורות, מאוד נעולים על משהו, כאילו הולכים לגנוב לכם את "הספרות הלגיטימית". הוא הדבר לגבי יתר המפקפקים. וממילא, נגיד מה שנגיד, העתיד כבר כאן, ומה יתפתח מזה עוד נראה, וזה יקרה על אפו ועל חמתו כל המלל שנשפך כאן.
ליעל
כנראה לא הסברתי את עצמי מספיק טוב:
אני מאמין שחומר טוב יצוף ויתגלה בסופו של דבר בדרך זו או אחרת ,לכן חשיפה בבלוג טובה בעיני ככל חשיפה אחרת(ואולי יותר)במיוחד אם פוקדים אותו אוהבי ספרות.
אני רק טוען שכתיבה לבלוג בדרך בה את מבינה אותה , שונה במהותה מכתיבה אומנותית.
לגיורא פישר,
ברור שכתיבה ספרותית שונה לחלוטין מכתיבה לבלוג, ואין בכלל שום השוואה. ראה תגובתי ללאה א.
אבל ניתן לפרסם בבלוג גם כתיבה ספרותית וגם סתם רשימות. וכל זה, אויי ווי, בבלוג אחד: חולין וקדושה יחד.
לפעמים גם לסופר בה לכתוב איזה רשימה שלקח לו עשר דקות לכתוב. והיא לא חייבת להיות שטותית וטיפשית. אולי אינה ספרות, אבל אולי יש ברשימה הזו איזה "מסר לעם".
זה הכול.
לא נראה לי שהרבה אנשים כאן מבינים את זה. עדיין.
הכל יכול להיות גם וגם, אם כי רצוי שתהיה הבחנה: "גם" אחד הוא מסוג מסויים ו"גם" אחר הוא מסוג אחר!
אינני מכיר סופר אחד שגר במגדל השן. הביטוי הזה, שאולי היה מוצדק פעם, נכון כיום בעיקר לגבי אנשי אקדמיה. ואם ארחיק לכת, הוא גם נכון לגבי כמה אנשי עתונות.
אין כמעט סופרים שמסוגלים לפרנס את עצמם מיצירתם ועליהם להפשיל שרוולים ולהרוויח את לחמם בכל מיני פרנסות (שהמגונה שבהם היא הדרכה בסדנאות כתיבה!)
אף אחד לא הולך לגנוב ממני את "הספרות הלגיטימית" כי ממילא מקומה של ספרות "בלתי לגיטימית" הוא בבית-הכלא.
מכיוון שמרבית הצעירים אכן גולשים ואינם קוראים הם יגלו, לאסונם, כי העולם אינו וירטואלי, אלא ממשי מאוד. יכול להיות שחלקם יהיו "חיילי פלזמה" אולם כשהפגז ינחת עליהם הוא יהיה ממשי ביותר!
דרך אגב, אני חושב שהטרגדיה הגדולה ביותר במאה ה-21 תהיה זו שתתאר את יסורי האדם וכשלונו המוחלט בין המציאות הווירטואלית למציאות הממשית, ואני מתכוון לטרגדיה של ממש, ממש כמו טרגדיה יוונית.
פרחות ופקאצ'ות זה אותו דבר ?
נראה לי שיש הבדלים דקים
היתכן שפקאצ'ות ופרחות זה אותו דבר אך מעדות שונות ?
אוי, היום ראיתי דבר ענק בסדרה של ירון לונדון על השפה העברית.
השפה הזאת כבר יש לה שם: פאקצית!!!!! לא ענק?????? זו שפתן של הפקצות.
היי, פליז, קצת הבנה ברשת. פה אין בלוגים של פאקצות, יש את זה במקומות אחרים. אלא שמטבעה של הרשת, כל הבלוגים וכל הבלוגיות שווים מבחינת יכולת החשיפה שלהם. זו היתה משמעות ההשוואה. לפחות תלמד/י לקרוא טקסט כמו שצריך ולנסות להבין את המטרייה הזו.
יעל
אני לא מכירה אותך אישית,
אבל מתוך בלוג הספרות "בננות" אפשר להכיר את
כישורייך המילוליים ואישיותך הספרותית
תודה לך על ניהול הבלוג המגוון המרתק והמעניין הזה , ברמה גבוהה.
תודה מיכל ר.
שמע ישראל, כמה תגובות אצלך, יעל!!! וכמה הן ארוכות!
קשה להספיק לקרוא את כולן.
אבל יש בהן ענין…
מ.
יעל,
בכל המסכת הזאת יש מילה החוזרת – בכתיבים שונים – אצלך ואצל אחרים, ויש גם ויכוח קל על הפירוש. מי יחזיר לנו את נשמת דן בן אמוץ שיכלול את המילה באחד ממילוניו (המילון האחול-מניוקי לעברית מדוברת, או למילון העולמי כנ"ל): בדקתי והמילה הזו אינה מופיעה: פ'קצה, פק'צה, פקצ'ה, פקצה, פאקצה, איך כותבים זאת לבסוף, נא לקבוע כתיב אחיד אחת ולתמיד: ולפרש במה היא שווה לחלוטין במשמעותה ל"פרחה" ובמה היא שונה ממנה (ומנין הן הליידיס הנכבדות – ואולי בתוספת אפיונן הספרותי?)
אבל כלל העמדה שאת מביעה במאמרך הוא לעילא ולעילא, ואני שמח לתכני המאמר הזה שלך. את מביעה עצמך בצורה מאד בהירה ומנוסחת ( כולל הסלנגים שלך, הראויים כשלעצמם למצחקר בלשני!!!)
מ.
"מצחקר" – טעות בטעם פרוידיאני.
אגב – עוד: תופעת הפ'ק'צ'ות-פרחות האלה – כולה נשיית? וגברים אינם כותבים בבלוגים דברים משונים?
מ.
משה, מעניין מה שאמרת. אבל אכן, רוב הבלוגים ברשת הם של נשים ונערות. מעניין, נכון? יש בעיקר פאקצות. ומעתה: דבר פאקצית. כדאי לך לראות את הסדרה של ירון לונדון ב"יס", או בוואלה. יש אותה גם ברשת.
יעל,אם כי הדברים מתארכים והתגובות למאמרך עוד מעט יקיפו את כל כדור הארץ, הנה מכל מלמדיי השכלתי (!), אני לומד ממך, או באמצעותך הרבה. הנה לקחתי שיעורים בענייני פקצות, ערסות, פרחות, צ'חצ'חים, ערסים וכו', ( שלדבריך המהווים רובד ניכר של הכותבים בבלוג הבננות, ((כמה מאכזב). וזה חלק מזערי של מה שהעליתי תוך לימודיי (במסגרת "הכר את א"י החדשה"):
"פָקַצָה הוא כינוי שהופיע לראשונה ככל הנראה בתחילת שנות השמונים, והתבסס על ראשי תיבות של "פקידה צבאית ה (סיומת הנקבה)". ב"מילון אחוּל מניוּקי לעברית מדוברת" (1982) בעריכת דן בן-אמוץ ונתיבה בן יהודה מופיעה המילה בנספח ככינוי לטירונית, אך במהרה גלש הביטוי והפך כינוי לנשים צעירות שהתנהגותן נחשבת גסה, קיטשית וחסרת עידון".
אז למדתי משהו.
עתה נותר רק כי הבלוגיסטיות יתמרמרו על ההגדרה ויעלו מדרגה בכיתבתן.