אשרי המאמין (לגיורא)

גיורא לשם זרק כפפה בפוסט הקודם שלי, ומבקש שנבדיל בין דתיים ליראי שמיים. אז אני כותבת לך גיורא ידידי הותיק, את דעתי.

גיורא, בוודאי יפתיע אותך מה שאספר לך, למרות, ואולי בגלל שאנחנו מכירים 25 שנים, ואת הצד הזה בוודאי לא הכרת בי.

אני אדם שמאמין באלוהים, למרות שבאורח חיי אני חיה כאחד החילוניים. ובעיניי כל הדתיים, בכל הדתות כולן, הם עובדי אלילים מהסוג הגרוע ביותר. וכשאתה עובד אלילים, אינך ירא שמיים.

היהדות הדתית של היום, עם כל האלילות "בבות" שלה, עם הבדלנות המשוועת, משולה בעיני לאלילות שבגללה גורש עם ישראל מדי פעם לגולה.

בין יתר עיסוקי המשונים, אני גם עורכת חומר שקשור ליהדות, ובו אני קוראת כל הזמן טקסטים שעוסקים בפרשנות על האלילות שבני ישראל נפלו אליה פעם אחר פעם. ובכל פעם אני המומה מהקלות שבה בני ישראל חזרו כל הזמן לעגל הזהב. רק מסב המנהיג את פניו, והם בצ'יק עסוקים בעשיית פסל ומסכה.

והנה, אנחנו מאה שנה ומשהו בארץ, שישים ואחת שנות מדינה יהודית, וכבר יש כאן אלילות פאגנית מבעיתה, ברמה שגורמת לי לחשוב שאו-טו-טו אנחנו שוב בגלות, כי כמה אלוהים יכול לסבול.

עבודת האלילים של היהדות הדתית על רוב פלגיה מתחילה בבבות, ממשיכה באותה בדלנות נוראית ואנטי ציונית שהיא זו שגורמת לפילוג האמיתי בעם (ולא לקבל את חוקי המדינה, זו בדלנות נוראית), ומסתיימת בעמדת העליונות הדתית על החילונים. בקיצור, כל הדברים שמוליכים לשנאת חינם בעם, שגם לה חלק בכך שאלוהים מקיא אותנו מכאן מדי פעם.

בעיני, אם אתה מאמין באלוהים ואוהב את אלוהים, אתה תאהב את השונה ממך כמו שאתה אוהב את עצמך. ולפיכך, לא תנסה לגרום לו להפוך למאמין, כי כל עבודת מיסיון היא ההפך מ"אהבת לרעך כמוך".

אני אישה מאמינה כבר הרבה שנים. אני אוהבת את אלוהים, לפעמים אני רבה איתו, לפעמים אנחנו "שוֹלֶם", לפעמים אני כועסת עליו, וברוב הזמן אני כמהה לחזור לחיקו הגן עֵדֶני המגונן.

אבל כאישה מאמינה אני לעולם, אבל לעולם, לא אנסה לעשות לאדם שאינו מאמין באלוהים שטיפת מוח שיאמין, אני לא אלחץ עליו שיאמין, לא אנסה לפתות אותו שיאמין, לא אנסה לגרום לו לעבור לצד שלי, ובעצם, אני אפילו לא אדבר איתו על כך. למעשה, אני אמשיך לכבד את דרכו להיות שונה ממני. אמונתי באלוהים מספיק חזקה (כך אני מקווה) כדי לא להזדקק לכך שכולם יאמינו כמוני.

מובן שהייתי שמחה שכולם יאמינו באלוהים ויאהבו אותו, אבל בגלל שהכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לרעך", הוא בעיני מצווה חשובה מאוד, אני לא אנסה לכפות את ערכיי על הלא מאמין, בין השאר משום שאני מאמינה שדרך האמונה היא כנראה באמת למעטים. לא כל אחד יכול לבוא בא, לא כל אחד רוצה לבוא בא, ולא כל אחד צריך.

וזה לא משום שאני ליברלית גדולה. אבל זה בפירוש בגלל שאני מאמינה שאחת המצוות הגדולות ביותר אחרי "ואהבת את ה' אלוהיך", היא "ואהבת לרעך כמוך", ומפני שאני לא רוצה לעשות למישהו משהו ששנוא עלי – למשל שינסו לכפות עלי משהו בדרך זו או אחרת, בין אם בכוח או ובין אם ב"דרכי נועם" – אני נמנעת מלהשמיע את דעותיי הרליגיוזיות בפני הלא מאמינים. ושוב, לא מתוך ליברליזם גדול, אלא סתם מתוך סובלנות. וסובלות, כך אני מאמינה, היא-היא אהבת הזולת האמיתית. 

לכן לא פעם מתגנב ללבי החשש שבין הדתיים והחרדים מכל הסוגים יש מעט מאוד מאמינים של ממש, יראי שמיים כמו שקורא להם גיורא ידידי. כי מי שמאמין באלוהים ואוהב אותו, גם מכבד את הזולת ואוהב אותו, וזה הדבר האחרון שאפשר לומר על דתיים בכל דת ובכל עם: יהודים, נוצרים, מוסלמים ואחרים.

ומאחר שרוב הדתות שאנחנו מכירים נגועות בביריונות – אז תעשו אתם את החיבור המתבקש.