גיורא לשם שלג זר
א
כִּפְרִיחָה בִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת אֲנִי זוֹכֵר
כִּי מִמַּחְשָׁךְ, מִסְּבַךְ עַלְוָה שְׁחַרְחוּם
עָלִיתִי,
נוֹדֵד בֵּין הָעוֹנוֹת מִקֹּר
לְחֹם. אוֹר וְצֵל.
אַחֲרֵי יָמִים אֶשְׁכַּח לִסְפֹּר יָמִים
לִמְנוֹת עוֹנוֹת.
כַּמָּה סְנָאִים חָלְפוּ לְיַד גִּזְעִי?
עַל הַשְּׁבִילִים הֵם פּוֹצְחִים אֶת קוֹלָם
בְּבַלּוּטִים. כַּמָּה עוֹנוֹת פָּרְחוּ
מִכָּאן?
כִּי שׁוּב רָצִיתִי לַעֲצֹר בַּזְּמַן,
הַכּוֹת בּוֹ שָׁרָשִׁים, –
לָאוֹהֲבִים לִרְחשׁ פְּרִיחָה בִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת.
ב
הָעִיר אֵינָהּ מַה שֶּׁהָיְתָה. בִּזְמַן
מְוַתְּרִים הָעֵצִים עַל תִּקְוַת הַפְּרִיחָה הַשְּׁקֵטָה.
וְלִפְנוֹת בֹּקֶר, לְפִתְחֵי בָּתֵּי־יַיִן אַקְרָאִיִּים
מְקַלְּלִים שִׁכּוֹרִים בְּמִבְטָא נְיוּ־אוֹרְלִינְס,
בֵּין שְׁתִיקָה לִשְׁתִיקָה,
אֶת אֵם הַמָּשִׁיחַ.
עַד עוֹלָם.
עַד עוֹלָם אֵם הַמָּשִׁיחַ.
אֲנִי טִפַּסְתִּי גֶּזַע לִפְנִים מִגֶּזַע,
חֲשׂוּפִים לְלִבְלוּב בִּלְתִּי מְשֹׁעָר,
רֹאשִׁי הוֹמֶה פְּרָחִים לְהִוָּלְדִי.
וְנַעֲרָתִי תֵּלֵךְ עִם פֶּרַח בֵּין שִׁנֶּיהָ.
וְגַם אֲנִי אֵינִי מַה שֶּׁהָיִיתִי,
כִּי מֵעַנְפֵי וְרָדִים קָלַעְתִּי נֵזֶר
בְּזִכָּרוֹן שֶׁאֵין לוֹ זְמַן מֻגְבָּל
כִּי אִם סוֹפִי שֶׁלִּי בְּטֶרֶם הִוָּלְדִי –
וְגַם עֲצֵי הַגַּן יֵדְעוּ פְּרִיחָה בְּטֶרֶם זְמַן.
ג
הָעִיר אֵינָהּ מַה שֶּׁהָיְתָה
וְגַם אֲנִי אֵינִי מַה שֶּׁהָיִיתִי.
וּבַנָּהָר לְיַד הָעִיר קָפְאוּ הַמַּיִם בַּגָּדוֹת.
בַּגַּן גָּלְשׁוּ הַיְלָדִים בַּשֶּׁלֶג –
בָּאוּ כְּמוֹ לְחַג, חַג מוֹלָד
לָבָן.
לֹא מֵעַצְמָם קָפְאוּ הַמַּיִם.
לֹא הַמִּקְרֶה זִמֵּן אֶת הַמַּיִם לַקֶּרַח
אוֹ אֶת הַקֶּרַח לַמַּיִם.
הַגְּלִידִים נִזְרְעוּ בְּצִדְעֵי הַחוֹפִים הַחוּמִים
וְלֹא מֵעַצְמָם קָפְאוּ הַמַּיִם בַּגָּדוֹת.
בִּתְמִימוּת עָרְמוּ הַיְלָדִים אִישׁ־שֶׁלֶג
בַּגַּן הַמֶּרְכָּזִי. עֵינָיו פֶּחָמִים.
זָכְרוּ בּוֹ יֶלֶד מִתְעוֹרֵר
בִּזְמַן מוּבָן רַק לִילָדִים.
כִּי מִן הַשֶּׁלֶג,
וּפַעֲמוֹנֵי הַמַּתֶּכֶת צִלְצְלוּ בֹּקֶר,
לֹא מֵעַצְמָם קָפְאוּ הַמַּיִם בַּגָּדוֹת.
בְּלַחַשׁ חֲצוֹת יְמַלְּאוּ אֶת הַבַּיִת
יְלָדִים שָׁבִים מִמִּשְׂחָקָם, –
וְעַל בֵּיתָם
יִרְחַשׁ הַשֶּׁלֶג פְּרִיחָה בִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת.
ניו יורק-תל אביב, 1964-1963
מקסים. מקסים וכל כך מרגש. עכשיו אני מחכה לספר (או שהוא כבר יצא בעידן אחר?)
מה מקסים מה מקסים? הרי זו גרפומאניה לשמה. את לא מבינה בשירה אם את כותבת כך – דבר וחצי דבר. האיש הוא מאחז עיניים. אין כאן שורת שיר אמיתית אחת. תקראי לפני שאת כותבת תגובה משתפכת. בושה וחרפה.
איזה תמונות שלג מרהיבות. יפים השירים מן העידן האחר. פורסמו? היכן?
"ראשי הומה פרחים" – צירוף יפהפה.
תחושת השלג שבשיר יפה ואמיתית בעינַי.
ירחש השלג פריחה בלתי נשכחת- שורה בלתי נשכחת בשיר מיוחד.
ההרחקה של הכותרת בעצם מקרבת, וגם הטון דורש לכאורה גישור אל השירה העכשווית, אבל האמנם? יפים מאוד.
זו גראפומניה גמורה ואתם עוד כותבים עליה שבחים. גועל נפש.
מחזור שירים זה, ושירים אחרים של גיורא לשם שפורסמו כאן בבלוג, הביאו אותי למסקנה מפחידה למדי גם על עצמי:
לא חשוב כמה נהיה נבונים ,ביקורתיים ומשכילים בכל תורות הספרות והשירה, תמיד נהיה עיוורים לאיכות היצירה שלנו.
גיורא, סליחה שאני מתערבת, אבל המגיב האלמוני אינו יחיד. לפחות שניים כאן משוכנעים שאתה גרפומן. עצוב אבל נכון, כנראה.
לכל המגיבים — תודה.
לאיריס אליה,
השירים ראו בספר שירי הראשון "הוא ולא מלאך" שראה אור בהוצאת עקד ב-1966.
למה חזרתי והצבתי אותם?
גרמו לכך שתי השורות שנכתבו על ניו-יורק:
הָעִיר אֵינָהּ מַה שֶּׁהָיְתָה
וְגַם אֲנִי אֵינִי מַה שֶּׁהָיִיתִי.
בזמן האחרון סיימתי לכתוב ספר שירים חדש שכל שיריו על תל-אביב. התחושה בשירים החדשים דומה לזו שהתנסחה בשתי השורות הללו, שמאז כתיבתן חלפו, כמובן, כ-46 שנה.
אני חושב שתשובתי טובה גם להערתו הנעימה של אמיר אור.
למגיב האלמוני:
"גראפומניה גמורה"?
נו, אני תוהה.
המעט שאני יכול לומר על תגובתך הוא שכנראה יש בינינו הבדלי גישה באשר לשאלה "מהי שירה?"
גם התשובה הזו היא תשובה של גרפומאן מדופלם. אתה פשוט מאחז עיניים. לא קראתי מעולם שורת שיר אחת שלך, לא לפני ארבעים שנה, ולא עכשיו. מעולם לא תהיה משורר. בושה שכותבים לך כאן אחרת. פשוט בושה.
למגיב האלמוני,
צר לי, תצטרך לחיות עם הבושה הזאת עוד שנים אחדות.
מכיוון שתגובה אלקטרונית אינה מזהמת את האטמוספירה, אני לא טורח למחוק אותה.
בעניין אחד בוודאי שאין בינינו שוויון: אתה אלמוני, ואני לא!
זו לא רק שאלה של זהות: זו גם בעייה של מוגות-לב מוסרית מצדך!
גם זה שאתה מקבל מכתבים כ"סופרים ומשוררים בישראל" הוא אחיזת עיניים כי אתה לא זה ולא זה. אולי מסאי מדרג בינוני ומטה, חסר כל השפעה, אתה כן, אבל גרפומאן גדול אתה ועוד איך, ואתה עוד מעז להעיר כאן הערות למשוררים בתחילת דרכם. תתבייש לך!!!
אכן, זה מביש ששולחים לי מכתבים כאלה, אך לפחות לא שולחים בעילום שם.
אכן, אני מעז להעיר למשוררים בראשית דרכם, באמצע דרכם ואפילו בסוף דרכם.
באשר לשירי, תרגומי ומסותי אני יכול לומר רק דבר אחד: אני כל-כך חסר בושה עד כי לא פירסמתי ולוּ מלה אחת בעילום שם!
גרפומאניות זה גם סוג של עילום שם.
למגיב זב החוטם שנותר בעילום שם:
כנראה שתגובות מן הסוג שלך הן סימפטום של גראפומניה פסיכוטית, השונה במהותה מגראפומניה פואטית.
שבה אתה כמובן מצטיין הרבה יותר.
יאללה לך מכאן יא אנונימוס נוס נוס
גיורא לא יכול ללכת מהשירה כי הוא בכלל עוד לא הגיע אליה.
ואתה מה עושה כאן?
אתה משורר או סתם גראפומן?
גיורא, אתה פאתטי. אז מישהו אמר לך את האמת בפרצוף, אז מה? תירגע ותמשיך לכתוב… את מה שאתה כותב.
צא רגע החוצה ותראה את הפרצוף האמיתי שלך חה חה
גיורא, די, תניח לזה, אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה, אף אחד ממילא לא קורא כאן את "שיריך"..
נראה שאתה מקפיד לקרוא.
לילה טוב גרפומאן.
טוב, טוב לשרבב לך לילה.
כנראה שהמגיב/המגיבים קיבלו שרטת עצבים קלה וחולשתם הבסיסית נחשפת והולכת.
באשר לקביעה ה"ססטיסטית" שאיש אינו קורא כאן את שירי כנראה שעדיין לא למדת אלגברה שנה א'.
כמי שמסוגל להוציא ממך לוגריתם ולהריץ עליך טרנספורמציית פוריה כנראה שלא יישאר ממך אפילו בדל מיקרוסקופי!
איך אומר ידיד דגול מרבבה: חלק ספרה כלשהי באפס ותקבל אינסוף!
גראפ-אמו נוס נוס..
נראה לך שנבהלים מהמושג גראפומניה?
איזה רוע!!!
התגובה למעלה -למי שהגיב בבוטות לגיורא
שירים חזקים וחושניים הנוגעים בנוף זר בצורה כל כך מדויקת. אין להזיז מילה! אני זוכר שכשהתחלתי לקרוא שירה בשנות העשרה, קניתי את "הוא ולא מלאך" של גיורא לשם שיצא בשנות ה-60 בהוצאת "עקד" – ספר שירים, והספר נחרת בי. רני.
עכשיו יגיעו כל החברים להגן על גיורא האומלל ולהסתיר בחזרה את האמת שהתגלתה. גראפומאניה היא מחלה מדבקת.
חנוך
מי אני?
הים נענה
לאדישות התהום.
שיבה היא שריפת כל הגעגועים.
אני כלי
שאתה משתמש בו בפראות.
אני מרפה ממך
כדי ליפול למושא התהומי,
מושא עתיק מאד.
אני נגרת אליו
אתה מאוהב דרכי במעוף שלך,
באלמוניותי הרוחשת ככנפיים,
אני שומעת את העדרך אלי,
כשאתה כלה באשו.
אש רבקולית,
השפה המדויקת,
מפת ההסמקה הנדירה.
הקול הסמוי הנעלם
שלך.
אני ממפה את הים
אתה נושם במחיצתי את נשימות המפץ הגדול
כשאני שרה, אתה אתה
אני שרה את ההויה שלך
יש ימים בהם לא עושים כלום, רק מאזינים למורה האינסופי –
ומוחקים.
אני אוהבת את מי התהום שלך,
מתחת לסדנת היקום.
בהאזיני למחשבה שלך,
בעת שריפת כל הגשרים,
כשכמעט אינך שומע,
שנברא עוד גשר.
כמה טוב לנעזבת
היא בראשית
עולה בסולמות האור
זוהרת ביצירה.
איזה מין כלי הוא זה
שכל יום, בנגני בו אמות
ואיוולד מחדש?
כמו הטביעה בשמש.
כירידת סאפפו
במדרגות.
כמה הלירה שותקת.
אני רוצה מישהו
הנותן לי לחצות את אור עיניו.
הייתי רוצה לחיות בעולם, שבו ניתן לעשות סרט על ארוע הפגישה, זה לקראת זה, של
י. ס. באך, בחברו את הקנטטה, עם ליאונרדו בציירו את המדונה,
ועם פסע-כף רגל סאפפו [המנגנת ושרה] באויר, בין שתי מדריגות, בציור על כד חמר יוני מן המאה ה-5 לפה"ס.
כשאני עושה את הסרט הזה, איני
כי נלקחתי על ידי אלהים.
לירנת,
גם אני הייתי רוצה לחיות בעולם שתיארת.
גתבובה למעלה מופנית, כמובן, לרינת.
לרינת,
ארורה היד הקולדת טעויות!
צ"ל "התגובה".
מצטערת ששרתי לך שיר לא ערוך
רינת,
את יכולה לכתוב לי אי-מייל?