גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
חזרנו מזלצבורג, ביקור בזק אצל הבת שרוקדת שם, בארץ בה לשניצל הוינאי טעם של אפר בפי. אבל היינו יחד, כמו פעם, וצחקנו, שמענו מוצרט ונשמנו אהבה. קראתי שם ספר נהדר: "לנוכח שמיכת החייל" וכתבתי שני שירים.
ארבעתנו בחדר אחד
אבא, אמא,
בת
וגעגוע.
אוסטריה
הירוק
ירוק מדי.
הכחול עמוק מדי.
דנקה שיין וביטה שיין
בבית הקפה
מתחת לקן הנשרים.
אני מביטה לצדדים
מחפשת
היכן אוכל להתחבא.
לצלול.
כשהכחול יפסיק להיות
כחול.
אוהבת את השיר השני . נפלא שנפגשתם . הגעגוע חזר איתכם אני מניחה אבל נשאר גם שם. תכונה כזו של געגוע כזה
תודה מירי, רואים שהתאמנת בגעגוע..
חני, להבדיל האחד מהשני, שניהם שירי געגוע לזמנים יותר טובים.
כמה מעצבן היופי, הנימוס, הסדר והניקיון שם, מתחת לקן הצרעות…
בדיוק כך תמי, למרות שנימוס במובן של הסברת פנים וחיוך לא פגשנו
ברוכה השבה, חני.
גם אני קראתי ספר בנסיעתי, "שנות אור" של יעקב שבתאי. האמת היה די מדכא.
"ארבעתנו בחדר אחד
אבא, אמא,
בת
וגעגוע" –
נשמע כפתיחה מבטיחה לגמרי, אבל למשהו עלום: מותיר את שאלת הגעגוע למה או למי באוויר. מי? מה?
אמיר, תנסה את הספר "לנוכח שמיכת החייל" סופרת פורטוגלית, נפלא ביותרובקשר לגעגוע זה געגוע שקיים גם כשנושא הגעגוע איתך, הגעגוע עודו מרחף בחלל
חני יקרה,
כנראה הילדים שלנו כבר פחות יבינו אותנו, הנכדים עוד פחות ודורות יתחלפו עד שנהיה מסוגלים לראות ולשמוע אותם כאנשים רגילים ושפה רגילה. לא אנחנו. עדיין לא. כחול נורא.
נכון גרא, באמת הכחול הנורא כנראה יפחת מדור לדור ואולי זה טוב
היי חני.
קודם כל יופי שנסעת.
השיר הראשון דיבר אלי במיוחד:
הגעגוע שנוכח גם כשלכאורה "נמצאים יחד", אם בשל הגעגוע שהיה עד לרגע הפגישה, שיהיה לאחריה, וזה שקיים תמיד, גם בזמן היחד.
לגבי אוסטריה: מפחיד קצת ומאיים הכחול ההוא שיפסיק להיות כחול ..
ידעתי שתביני אותי רונית, בקשר לגעגוע יש הייקו נפלא" בקיוטו אני ועדיין אני מתגעגע לקיוטו" געגוע למקום שממשיך גם ברגע בו אתה נמצא שם
באופן טבעי התחברתי לגמרי לשיר הראשון, חני.
הבת הצעירה שלנו התחתנה עם צרפתי וחיה בצרפת (משולש הגבולות צרפת-לוכסמבורג-גרמניה).
למרות שאנחנו אומרים לפחות 3 פעמים בשבוע את ברכת "ברוך בורא פרי הסקייפ" – הגעגוע נוכח תמידי בחיינו.
באמת חנוך"ברוך בורא פרי הסקייפ" ואין כבעל נסיון..
שניהם טובים מאד בעיני. אני מבין בדיוק מה את מרגישה ולמה התכוון המשורר. גיורא
תודה גיורא!
היי חני
ביתך המקסימה…
השיר על הגעגוע משאיר מחשבות…
להתראות טובה
הי טובה, גם בתי אומרת שאת מקסימה" מגניבה" יותר נכון, ודש ממאיה..
שני שירים יפים, והשניצל בוינה הוא הגרוע שטעמתי בחיי, אני מוכנה ללמד אותם פרק בהכנת שניצל.
תודה לבנה ובקשר לשניצל את צודקת בהחלט!!
שירים יפים. כשאני רוצה קצת וינה אני הולכת לעיר העתיקה בירושלים, למה שהיה פעם בית חולים אוסטרי ועכשו בית הארחה עם מסעדה שבה אוכלים, בין היתר שטרודל!
באמת? לא הייתי שם בבקור הבא בירושלים אנסה, תודה?
סבינה, הכוונה: תודה!!
My talented cousin… what joy you must have experienced visiting with Lilach…
יפים שני השירים,חני, ואני מבינה את תחושת הניכור שהיתה לך שם והגעגוע הוא בטח לתום שאבד או לאחדות שהיתה. ובאוסטריה המנומסת הצבעים עזים למדי מכדי שיהיו כנים ואמיתיים. יותר מדי יופי שמסתיר זוועה, רווי במשהו אחר
תודה חנה, בגעגוע, אני התכוונתי, געגוע ליחד שלא נגמר גם ברגע שיחד כי מיד תבוא שוב פרידה, אבל נתת לזה מובן מענין
טוב, אני בת דודה של שחקנית, אוהבת אותך דבי,
אהבתי את שניהם, בתמציותם.
בשני חייכתי לאיך אנחנו מתפעלים כל הזמן כמה "שם" תמיד הכל יותר טוב, עובד יותר טוב ומושלם. ובכל זאת חונק מידי. לא מקום שאפשר להתחבא, למצוא תשובות. לזה צריך הביתה…
תודה לוסי, בשביל להיות אתה באמת צריך את הבית, כמו שאת כותבת"הביתה" מילה שנושאת עמה געגוע..
מזדהה עם תחושתך באוסטריה כעולה מן השיר השני, חני. הייתי לפני מספר חודשים בווינה וחשתי מחנק. וכל ה"מוצרטים" עם הפיאות והכרכרות בכל מיני מקומות גרמו לזילות העניין עד זרא. וכמובן, הזיכרון הקולקטיבי.
השניצל דווקא היה לא רע והם לימדו אותי לאכול אותו בתוספת אורז עם קונפיטורה. מין קומבינה שכזו.
נכון תלמה, מחנק זו המילה הנכונה, וגם אנחנו ניסינו שניצל עם ריבה ליד, מוזר אבל טעים..
ברוך שובך, חני.
מעניין אם בתך קראה את השיר הראשון (ומה חשבה עליו. הרי אמא מתגעגעת לביחד שבארץ ולא באוסטריה).
באשר לשיר השני, עם כל הירוק והכחול הצלחת להעביר באופן משכנע את הסגריר. ואת "ועוד לא קל לנשום" הגולדברגי. שיר חזק.
תודה שחר=מריו יקר, בתי אמרה שהשיר מדויק כי גם כשהיינו יחד היה געגוע סביבנו כי ידענו שנפרד, היא הבינה את זה כגעגוע שלנו אליה ולהיפך, ההבנה שלך נותנת לזה טעם אחר מענין,ואהבתי את ההגדרה שלך של הסגריר בפנים לעמות הכחול ירוק עז בחוץ
אהבתי מאד את שניהם:
התחברתי לראשון-
לגעגוע -לביחד -לתמימות הילדותית
התחברתי לשני-
לגעגוע-לבית-לידוע ולמוכר
אוהבת אורית
תודה אורית, הגעגוע באמת מרחף בכל מקום, כאן לשם ושם לכאן, אני אישה עם געגוע…