בקרנו היום, קבוצת חברים ביד ושם. חזרתי מהבקור נפעמת. המדריכה מיכל גרוס הצליחה בהסברים שלה, בידע וברוח האנושית שנשבה ממנה להעביר גם אופטימיות ואהבת אדם, הייתי רוצה להתחלק אתכם בספור שרגש אותי.
בין המוצגים של דברים שהביאו הניצולים , מאחורי זכוכית, שכבה בובה, ישנה, אך מטופלת, פיה המתוק פעור מעט, רגלה קצת סדוקה ושמלתה הקצרה נראית ממורטת אך נקיה. הבובה הביטה בנו ולא מצמצה. זו בובתה האהובה של אישה כבת תשעים, ספרה מיכל, הבובה הזו ליוותה אותה במלחמה כשאבדה את הקרובים לה, לה היא ספרה הכל, איתה היא דברה והבובה תמיד הבינה, גם אחרי המלחמה וגם כשהתבגרה, הבובה המשיכה להיות חברתה הקרובה ביותר, כזו ששומעת את כל סודותיה. כשפנו לאישה מיד ושם ובקשו את הבובה לתצוגה, בקשה האישה פסק זמן , היא צריכה לשאול את הבובה. כן, אמרה כעבור כמה ימים, הבובה מסכימה, אבל היא מפחדת מחושך, צריך שיהיה אור קטן שיאיר לה גם בלילה. מאז הבובה שם מאחורי הזכוכית, מוארת במנורה קטנה יום ולילה, מוגנת, והאישה כותבת לה מכתבים, מספרת לה על חייה ועד כמה היא חסרה לה. קשה לי בלעדיך, היא כותבת רק את מבינה אותי באמת. הבטתי בבובה וחשבתי על האשה בת התשעים, אמא וסבתא, הנושאת בתוכה יום יום את הילדה הקטנה שנותרה לבד בעולם אלים, שבו קשה לתת אמון בבני אדם. ורק בובה יכולה להיות הנפש שמבינה באמת.
חני, מצמרר הסיפור, אני יכולה לתאר לעצמי מה מרגישים כשעומדים מול תא הזכוכית, מול הבובה, ובעיקר בימים שבהם האמון מוחלש.
נכון תמי , בעיקר בימים אלו שהאנושי קצת בהמתנה
אשה בת 90 עם בובה.
לא ייאמן איך שהאנושות מובילה למצבים כאלה.
האנושות מעבירה את האנושות תופת, זו כנראה הדרך שלה לשרוד
רילקה באלגיות דואינו מדבר על ערכה של הבובה. זו שדוקא בהיותה דוממת ולא מגיבה– אין בה שקר והעמדת פנים
תודה סבינה, עכשיו סקרנת אותי לקרוא את זה
מכירה.
סיפור מצמרר, ראיתי איפשהו.
האמת היא שאני מזדהה.
תודה רונית, גם אני הזדהיתי מאוד מאוד
חני חברתי
זה ממש סיפור לרומן, יש בזה את העל חיים.
את הנקודה העל חזור, זהו היא בחרה לדבר עם בובה
שלך טובה
נכון טובה, גם אני חשבתי שיש בזה חומר לספור ארוך, אבל אני לא מרגישה רשאית לגעת בזה
חני, הנורא לנו כאן אינו רק העדר הזולת. הרי זו אשה שמדברת אל נפשה, ורק אליה. אבל שלנפש דמות ופנים, פני בובה, הרי זה כמעט "פסל ומסכה".
אמיר, אולי הנפש שכל כך התחבאה והסתירה עצמה שנים חייבת דמות כדי לדבר עם עצמה, אין לה את הדמות הזו בתוכה
תודה על הסיפור חני.
ייתכן שאעיז בזכותך לנסוע ליד ושם שוב
הפעם האחרונה שהייתי שם בגיל תשע בטיול בית ספר…
מירי, גם לי זו פעם ראשונה מאז , וטוב שהלכתי, כדאי, מאוד{רק עם הדרכה לדעתי}
חני, רק עכשיו, אחרי שפרסמתי את הפוסט שלי להיום, אני רואה את שלך, ואת הדיאלוג המסויים בינהם. חני חני אחותי התאומה. רק שאצלך היא נלקחה, הופרדה בהסכמה. בהשלמה. בהכנעה. אחרי שסיימה את תפקידה. ואצלי היא נגזלה. הושמדה. לנגד עיני. השואה הפרטית שלי. ומאז אני מחפשת אותה. לפעמים מוצאת, אבל תמיד יבוא מי שיכרות
איריס, גם אני הייתי המומה, כנראה האנרגיה הזו עברה בין הנשמות שלנו, והבובה ההיא המנחמת בהישג יד היום, צריך רק להושיט את היד בזמן הנכון לכיוון הנכון{כך אני חושבת}
חני, היא מדברת אל החלק הבלתי מובן בחייה עד הרגע הזה, ובצדק. היא לא מוותרת, מנסה לעכל את מה שההיסטוריה עצמה טרם מכילה. מאוד תמים, מאוד אנושי.
תודה לבנה יקרה, התגובות שלך תמיד מראות לי פן נוסף.
מענין, חני, גם אני התרגשתי מאותה בובה לפני מספר שנים ובטלפון הקריאו לי את תוכן המכתב אותו קראו תלמידים בטקס הבית ספרי של יום השואה והגבורה, קשה להיות אדיש לנוכח הבובה והמכתב ,ובכלל אגף הילדים במוזיאון "יד ושם "מרגש ומרעיד ,כפתורים שבהם שיחקו וכל מיני שברי צעצועים
נכון חנה, קשה לדמיין חיים של ילד במצב כזה
אנושי וסוריאליסטי לחלוטין. כנראה, אלה חיינו.
ממש ככה גרא, אנושי וסוריאליסטי
סיפור מדהים, חני
חושבת על ההקרבה של האישה, כמה קשה לה ללא הבובה, וכמה חשוב שהבובה משמשת עדה. תודה לך, חני.
היתה לי הרגשה סמדר שהבובה שוכבת שם במקומה, שזו בעצם היא האמיתית מתחת לזכוכית, ותודה לך
מאד יפה, אני מאד מבינה אותה וכתבת בעדינות רבה .
תודה לך אביטל
חני, ראיתי סרט דוקומנטרי על האישה הזאת עם הבובה, ואני זוכרת את האופן הנוגע ללב שבו היא טיפלה בה, דיברה אליה, כמו אל אדם חי ממש. אני זוכרת שחשבתי לעצמי איך במובן הזה היא נשארה ילדה.
חבל שלא ראיתי את הסרט למרות שהוא רץ לי בראש, וכן היא כנראה נשארה ילדה בהתיחסות לבובה
הילדה הזקנה והבובה
יווו חני איזה סיפור מסמר שיער
זוכרת את הבובות של ילדותי
לא מכירה את הבובה, פיספסתי אותה בסיור שערכתי (ללא הדרכה- בגלל זה כנראה !)
בלי הדרכה לדעתי מאבדים הרבה מהסיור, ובקשר לבובות ריק, בובה אמיתית היתה לי רק לכמה דקות בילדותי, אבל זה ספור אחר..
הסיפור הזה מצריך כוחות נפש בשביל להגיב אליו.קראת "צחוק של עכברוש", של נווה סמל?
מדהים שהיא ויתרה על הבובה.כמו ויתור על פיסת אני.
זה אפילו יותר מפיסת אני לוסי זה ממש אני, ואת הספר לצערי לא קראתי, כדאי?