חנה טואג סופרת
הים של יולי
המורה מרים מציירת על הלוח בועת שמש גדולה ובתוכה היא כותבת " קיץ " ומתוך אותה בועה היא מוציאה קרניים , ועל כל קו -קרן היא תולה מילה אחת ממחסן המילים של הקיץ, אבל יולי לא מספיקה להעתיק, כל יום בשיעור עברית היא יוצאת אל הסייעת, המחזקת אותה בקריאה וכתיבה.
ריקי הסייעת נותנת לה חוברת עבודה ,ויולי קוראת אות- אות ומצרפת למילים – "על שפת הים"
"מה רואים בתמונה, יולי? שואלת ריקי
-דלי
ומה עוד ?
-ילד מעיף עפיפון
וכאן בקצה התמונה?
"אימא ואבא"
ובאמצע הדף?
– ארמון של חול
" ולמעלה ?"
-שמיים
ומי בתוך המים?
-ילדים
מה הם עושים?
-משחקים בכדור
ומה עוד על החול על יד הארמון ,יולי?
-פטריה
פטריה?!
מה פתאום פטריה , תגידי שמשיה, יולי
-שמשיה
ומה עוד?
-כסאות קטנים
"וגל…ג…לים" אומרת יולי
"ג…לים" מתעקשת ריקי "ילדה בכיתה אלף צריכה לדעת , שגלים זה לא גלגלים"
"ועכשיו תצבעי ,יולי, הנה הצבעים "
יולי פותחת את הקלמר ובוחרת רק שני צבעים ומתחילה לצבוע.
בירוק היא צובעת את השמש והשמשיה והכיסאות והכדור ואבא ואימא והילד עם העפיפון והשמים, ובוורוד- את החול והגלים .
" את השמים צובעים בכחול, כחול כמו העיניים שלך, יולי "
כן היא יודעת , אבל זה צבע ממש מבוזבז ,ככה אמא אומרת ,אפילו שזה לא כסף או אוכל או זמן ,רק צבע בעיניים, שאף פעם לא נגמר.
אחר כך ריקי מתבוננת בחולצה של יולי ואומרת : "ומחר, יולי, תחליפי חולצה, טוב?"
ויולי חושבת ,ששני הכתמים על החולצה שלה הם שני פרחים ,אם תצייר להם עלים ירוקים ,הם תכף ייעלמו.
"וגם את השער תסרקי, יולי , בסדר?"
יולי לא עונה, היא צובעת עכשיו בוורוד גם את ארמון החול ,איך הייתה רוצה לגור בתוכו בפנים- בפנים ,אפילו שאין בו חלונות בכלל ,רק חושך.
ליולי שער פרוע ,צפוף וחזק ,והסבלנות של אימא יותר חלשה ממנו ,גם המסרק החדש , שנתנה לה ריקי הסייעת לא יעזור, היא יודעת.
"יולי ,למה צבעת את האבא ,האימא והילד בירוק ? ראית פעם אנשים ירוקים ראית?" ריקי שואלת, ויולי לא עונה.
היא לא תגיד לה ,שבירוק היא חולמת ציפורים וביצה קטנה בקן כמו גרגיר של אפונה, גם טיפות הגשם שלה הן ירוקות כמו מלפפונים ,כשהשמים מתעטשים, והמילים שהיא מדברת בלב ,כשאף אחד לא שומע הן ירוקות ,אם היא תוסיף אפור כמו העשן במטבח ,כשהסיר של אימא נשרף. זה יתלכלך . לא, היא לא תגיד את הסוד שלה לאף אחד וזהו. היא מחביאה את הצבעים האחרים בתוך התיק שלה שריקי לא תראה
"ולמה הגלים והחול בוורוד ? " ממשיכה הסייעת
יש ים ורוד ?
"לא יודעת" עונה יולי ופוערת שני אגמים כחולים
ורוד הוא הצבע של מילה אחת קטנטנה, שאומרת הסבתא הזקנה מהקומה השלישית, כשיולי מחזירה לה דברים שנפלו למטה בחצר, היא צובטת את לחיה ואומרת : "נא" ומושיטה לה סוכריה עטופה בנייר צלופן. יולי משחקת בנייר מרחיקה ומקרבת אותו לעיניים כמו משקפיים ורואה הכול בוורוד ,אפילו את השעון הכחול , שאימא עשתה לה על היד, ולכולם היא אמרה שזה הכלב. היא לא תגלה לריקי ,איך הנייר המרשרש הזה יכול להפוך מיד כל נשיכה לנשיקה , בטח שלא תגלה .
"מה זאת אומרת את לא יודעת? "מתעקשת הסייעת
"לא יודעת …" יולי מגמגמת את המילים ומהדקת את פי הילקוט בידה , שלא יזנק מתוכו הצבע האפור וילכלך לה את הדף.
אני… אבל… אף פעם…
לא ראיתי ים.
היי חנה
אני אוהבת את הדמות של יולי… הלא יודעת שלה הוא של נבוכות, ביישנות… אבל גם אמת, היא לא הייתה בים.
להתראות טובה
תודה טובהלה על תגובתך הרגישה יש הרבה יולי שלא ראו אף פעם ים אבל הן הים במלואו
נפלא. השורה האחרונה כל כך לא צפויה. ממש הפתיעה אותי. ואהבתי כל כך את זה:"..שבירוק היא חולמת ציפורים וביצה קטנה בקן כמו גרגיר של אפונה, גם טיפות הגשם שלה הן ירוקות כמו מלפפונים ,כשהשמים מתעטשים, והמילים שהיא מדברת בלב ,כשאף אחד לא שומע הן ירוקות… " כמה דימויים מקסימים בתודעת הילדה המקסימה הזאת.
יפה, שבוע טוב חנה 🙂
יולי מאד נוגעת ללב והנוקשות הזו והעוורון של ריקי (שאולי מיצגת את המערכת או את עולם המבוגרים) קורעים את הלב.
תודה לתגובתך רקפת יקרה,אכן צודקת לא תמיד המערכת יכולה להכיל את יוצאי הדופן את "ילדי הזיגזג"
כדברי גרוסמן ראי תגובתי לאיריס
היי איריס יקרה,כתבתי תגובה וברחה מקווה שזאת לא תברח
משהו נורא קורה עם התגובות אני כותבת ולא נקלטות השד יודע לאיזה מאגר הן מתנקזות..
ובאשר לתגובתך, זו רגישה ואבחנותיך גם.
את ההשראה לפוסט קיבלתי מתלמידי האתיופים הקטנטנים שאני וחברותי המתנדבות מלמדות אותם אחת לשבוע קרוא וכתוב
הקיץ כידוע הגיע ואיתו גם חוברות העבודה שהם צובעים במרץ ים וירטואלי שלמרבה האירוניה רבים לא ראו אותו ממש
אף שאנו גרים בעיר של ים
הילד שלימדתי צובע במרץ את הדלי ואת השמש והגלים וכששאלתי אותו אם היה בים השיב בשלילה
ואנחנו מאוד שונות מהסייעת דווקא ביקשנו מהמורה בשנה שעברה לארגן להם טיול לים
המציאות לעיתים הזויה מהספרות
תודה אבנר היקר
ושבוע טוב גם לך
חנה הי,
יפה האנושיות העולה מן הסיפור הקצר: האנושיות של המורה, החפצה להסביר לפעוטות מהו קיץ, בדרך שתהיה מובנת להם; האנושיות של הסייעת ריקי, הכה חפצה שיולי כבר תתגבר על חוסר היכולת בה היא לוקה (עד כדי הפצרה-דחיקה ביולי ואף התרעמות על המצב, המבטא את חוסר יכולתה שלה לסייע ליולי); והאנושיות של המתבוננת המביטה ולעיניה נחשפת ה-אנושיות, ובידה כלי אחד שבו תוכל לשתף אחרים באנושיות זו — הקולמוס.
תודה על סיפור אנושי — צדוק
תודה על קריאתך היפה צדוק המבחינה באלמנטים האנושיים בספור
חנה, בתחומים מסויימים אני דומה ליולי ואני לא רוצה בשום אופן להיות דומה למורה ולמסייעת.
תודה לך עקיבא היקר, במובן מסוים כולנו קצת יולי, וכמו שכתבתי למעלה יולי לא היתה בים אבל הים ועוד איך בתוכה
חנה, עכשיו ראיתי. קטע יפה ומרגש. יולי שובת לב בדרכה, כמו שלאורה שובה את לב הקורא בדרכה. אהבתי. רני.
חנה יקרה. יש בספור כשרון מופלא למזג את עיני הילדה עם ההווה הנכתב, הסיפור מכמיר ונוגע ללב. אנושי כל כך, וכל כך עמוק בהשתקפות הצבע האינסופי בעיני התכלת. הציור שאת מציירת חודר אלי, איזו הבנה עמוקה במהות המילה המבטאת חוויה, והרי היופי העמוק הנפלא שקוע כולו בספור. מוטבע בעיני התכלת. מאוד מאוד נהניתי.
תודה חיה אסתר, איזו תגובה יפה ומנוסחת כשירה ממש
תודה
שמחה שאהבת
רני היקר ,תודה על הפרגון והליווי לאורך כל הדרך
אתה מוזמן לקרוא שוב את הספורון שבינתיים עיביתי ושדרגתי
אתה נכס תרבותי לבלוגיה שלנו,אדם,
מבקר ואיש ספרות יקר מאוד
היי חנה,
הצבעים כולם יפים ומעוררי רגשות, אבל עצוב שיולי לא היתה אף פעם בים, והיחס של אמא שלה אליה. ובמידה רבה גם של המורה – חסר רגישות – אבל ים ורוד הוא יפה, ואסור להתערב בבחירת הצבעים של ילד. אם לא יתערבו לה אולי תהייה ציירת…:)
תודה לך חני על קריאתך הרגישה המצוקה של יולי כפולה מצד אחד הנחשלות בבית ומצד שני צרות האופק וחוסר יכולת ההכלה בבית הספר
נוקשות של מערכת עלולה להחמיץ הרבה סופרים הרבה מוסיקאים והרבה ציירים
חני יקירה, הסיפור שלך מחזיר אותנו לשנות החמישים והששים, ועדין גם היום ילדי הפריפריה, ולא רק רחוקים מהאפשרויות שהארץ יכולה להעניק להם. הסיפור כתוב טוב, עובדה שהוא הפתיע חלק מהקוראים.
תודה אורה יקרה על תגובתך לא רק ילדי הפריפריה גם כאן בראשון מרכז הארץ הופתעתי כשאחד מתלמידי בהתנדבות אמר לי שלא ראה את הים כשמילא במרץ חוברת עבודה לקיץ
אבל ים הדמיון שלה לפחות מציל אותה
איך מצילים ילדים כאלה? תודה חנה
מזל שיש להם לפעמים דמיון עשיר כמנגנון הגנה
צריך לפקוח עיניים ולב ולהכיל את החריג
ובמערכת שבה שלושים ויותר תלמידים מצטופפים בכיתה ,ומורה מרוטת עצבים זה לא קל
תודה לתגובתך ,מירי
במשך כל זמן הקריאה של הסיפור הרגיש הזה, ראיתי את הפנים המתוקות והעצובות של כל הילדות רוז פיזם. איך הכל כל כך קרוב לפנים כך שהצבעים מאוד חדגונים להחריד.
תודה תמי יקרה לתגובתך, אכן כך רבות הן רוז פיזם חרישיות בינינו, ולפעמים קוראים להן מאי או יולי- שמות שונים לאותו סיפור
זה מאד צובט בלב, חנה.
ובשעון הכחול כבר קשה ממש.
העינים הכחולות שהן "צבע ממש מבוזבז"
ובכלל – כל הסיפור הזה בצבעים,
מסופר דרך צבעים.
אהבתי.
תודה רונית על תגובתך וקריאתך הרגישה שבוע טוב