פוסט טראומטי

את הפוסטים הראשונים של הבלוג שלי "אישה מוכה" כתבתי די בקלות. המילים זרמו בעקבות הזיכרונות, והפצעים טרם דיממו. ככל שהזיכרונות הפכו קשים יותר, כך הכתיבה נעשתה קשה יותר. פצעים ישנים נפתחו והחלו מדממים.

אבל את הפוסטים על הסלמת האלימות מצד בעלי כלפי ועל ניסיון הרצח התקשיתי לכתוב.

כאשר כתבתי אותם, ממש "נזרקתי" לתוך הזיכרון וחוויתי את רגעי האימה מחדש. בימים שכתבתי אותם לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר אחר. ממש שותקתי, כמו אז, לפני למעלה מעשרים שנה. כנראה שזו הסיבה לכך שלא העליתי את הדברים על הכתב בצורה מאורגנת ומפורטת כל כך לאורך השנים, למרות שרבים הפצירו בי לעשות זאת.

אין ספק שהפידבקים החיוביים שקיבלתי מקוראיי עודדו אותי ועזרו לי להמשיך בכתיבה, גם בימים שבהם חששתי שלא אוכל לכתוב את הפרקים האחרונים. אין לי ספק גם שללא הבלוג לא הייתי כותבת את זה. עצם העובדה שכתיבת בלוג אינה מחייבת "ומבהילה" כמו כתיבת ספר, וכן קיומה של קהילת קוראים נאמנים ותומכים, עזרו לי מאוד בתהליך הכתיבה.

אני שמחה שהצלחתי לכתוב, ומרגישה שהכתיבה סייעה לי לפרוק מהלב ולהגיע למקום של מחילה.

לא קל לי לסלוח לו. זה כמעט בלתי אפשרי. אבל עכשיו זה הדבר הנכון לעשות.

בעקבות החשיפה בווי נט ובטלוויזיה פנו אלי נשים רבות, מכל שכבות החברה ובכל הגילאים. כולן נשים מוכות. הקשבתי בהזדהות, בצער ובזעזוע לסיפורים הכואבים שלהן. חלקן חוו אלימות בעבר מבעל ראשון, ועתה הן נשואות באושר, אך הפצעים עדיין טריים בליבן. חלקן לא סיפרן על כך לאיש, עד שקראו את הפוסטים שלי וזה נגע בליבן ועורר אותן לחלוק את סיפוריהן איתי.

אבל הכי מזעזע בעיני והכי כואב הן אותן נשים שפנו אלי, המצויות בלב המאפליה של חיי הנישואין או הזוגיות. הן ביקשו עזרה, תמיכה ואוזן קשבת, ואני עשיתי כמיטב יכולתי. אך לדאבוני הרב, מקץ זמן קצר לא שמעתי מהן יותר. כנראה שבחרו להישאר במערכות היחסים ההרסניות, ואולי ההתכתבות או השיחות איתי רק הכאיבו להן.  מסתבר שאפילו שיחה עם אישה שהיתה בתופת כמוהן ויצאה מזה, לא מעודדת אותן לעזוב.

כנראה שהמקום בו אישה מוכה אוזרת אומץ ועוזבת, הוא המקום הכי נמוך בעולם. במקרה שלי היה זה ניסיון הרצח. ייתכן כי לכל אישה מוכה יש את "הקן האדום" שלה, שרק בו היא קולטת שאינה מוכנה לחיות כך יותר, ורק אז היא עוזבת. אולי "סאת הייסורים" של הנשים האלה טרם מלאה.

גם בחיי שלי וגם מנשים מוכות אחרות, ראיתי שאישה מוכה עוזבת את הכלא שלה רק כאשר היא "מוכנה". זה נשמע מוזר ומטורף למי שנמצא מחוץ לזה, אבל זה המצב. להיות אישה מוכה זה "סטייט אוף מיינד". היא נמצאת שם מלכתחילה רק מפני שחלק בתוכה לא יכול שלא להיות שם, בשל בעיות נפשיות כלשהן. לכן גם המשפט החדשותי הבנאלי "הכתובת הייתה על הקיר" הוא חסר משמעות, כי אין בידינו להושיע. רק האישה המוכה חייבת לרצות להפסיק את מעגל התעללות.