בעלי חונק אותי למוות

פרק 17: בעלי חונק אותי למוות

עכשיו כבר גרתי "רשמית" בקומה העליונה של ביתנו. בעלי התיר לי לגור שם. הוא גר למטה. הוא היה עסוק 24 שעות ביממה בארגון כלובי הענק החדשים שקנה לציפוריו, בחצר. אחרי אותה פעם, בה הוא כלא אותי אך שיחרר אותי אחרי שלושה ימים, האמנתי בתמימותי שהוא ייתן לי גט.

    מדי פעם העליתי את הנושא, והוא לא סירב מפורשות. ראיתי בכך סימן טוב. אך חיי היומיום היו קשים. שקי החיטה אזלו במהירות. לא ידעתי מה נאכל בעוד שבוע שבועיים. התפללתי לנס. מדי פעם כשהוא נתקף באחד מהתקפי הזעם שלו, הוא איים שיצית או ירעיל אותי.

   אבל בסך הכול הרגשתי די בטוחה בדירתי שבקומה העליונה, שם למעשה "כלאתי" את עצמי מרצוני. חלפו בסך הכול חודש וחצי מיום כניסתנו לבית החדש. עכשיו הייתי מבודדת מתמיד. חבריי מהשכונה הקודמת בה התגוררנו באו פעם אחת לבקר, וחדלו.

  באחד הימים, כשירדתי לקומת הקרקע בה הוא התגורר, התעורר בינינו ויכוח. אינני זוכרת על מה, אבל הוא צרח עליי והפיל אותי, הצמיד את גופי לרצפה והחל לחנוק אותי. צבתות הברזל של ידיו החסונות מאימוני הקרטה והיוגה שהתמיד בהם, הלכו והתהדקו סביב צווארי.

  הכאב היה בלתי נסבל. זה היה חמור ורציני יותר משתי הפעמים הקודמות שבהן הוא ניסה להרוג אותי. ידעתי שהפעם הוא מתכוון לחסל אותי. חרחרתי וניסיתי להיחלץ, אבל הוא רק הלך והידק את אחיזתו. זעקתי מליבי לאלוהיי. באותה שנייה הוא הרפה, קם ויצא מהחדר.

   נשארתי על הרצפה באותה תנוחה שהוא השאיר אותי. הצוואר היה כה מעוך והגרון צורב, שאפילו לא יכולתי לבלוע את מעט הרוק שהיה בפי. אבל ידעתי שניצלתי בנס.

   כעבור שעה קלה הוא חזר ובידו סכין ענקית. הוא נפנף אותה מולי וצרח: "אני ארצח אותך, אני אגמור אותך".

  המשכתי לשכב שם, מאובנת וקפואה מפחד. אבל הוא לא נגע בי. אחרי כמה דקות הוא הסתלק.

   לאחר כמה שעות, כשהתאוששתי, שמתי את תעודת הזהות שלי בכיס מכנסי הג"ינס, לקחתי את 50 השקלים ששמרתי בדירה העליונה למקרי חירום וברחתי מהבית.

   ידעתי שלא אחזור לכאן עוד. עדיין פחדתי, אבל התפללתי לאלוהים  שייתן לי כוח להמשיך, ונסעתי להוריי בתל אביב.

בפרק הבא: ניצולה