בעלי כולא אותי

פרק 16: בעלי כולא אותי

חצי השנה האחרונה עם בעלי, לפני שנסתי על נפשי לאחר ניסיון הרצח, הייתה סיוט מתמשך. חייתי כנתינה של שליט עריץ שמיום ליום הגביל אותי יותר ויותר. האיסורים הלכו ורבו: אל תצאי מהבית, אל תצאי לעבוד, אל תבלי עם חברים וחברות, אל תיסעי להורייך, בקיצור: אל תנשמי.

   הוא התחיל לאיים עלי שירעיל אותי. מכיוון שהוא זה שבישל, לפעמים ממש פחדתי לאכול בבית. מדי פעם חטפתי עונשים שונים ומשונים: לעיתים עונשי שתיקה – לא דיבר איתי ימים שלמים מטוב ועד רע, כאילו הייתי זבובון על התקרה. לעיתים גזר עלי עונשים מיניים – סירב לקיים איתי יחסים במשך כמה שבועות, והשיא – חצי שנה.

   כשעברנו לגור בבית עם האדמה שקנינו, המתח בינינו הלך וגבר. כל הבטחותיו של בעלי לחדול מאלימותו כלפי התפוגגו. האיסורים הלכו והחמירו מיום ליום. הרגשתי כלואה, חנוקה, מבודדת ובודדה. ביקשתי לקבל 5000 דולר ממכירת הדירה בתל אביב, להקמת עסק עצמאי קטן, שיעזור לנו בפרנסה, והוא סירב לשמוע על כך.

   אחרי שהוא השקיע כ-20.000 דולר (יתרת הכסף ממכירת הדירה בצפון ת"א) בבניית מכלאות ענק בגינה בשביל הציפורים ובהקמת גדרות בחצר, נותרנו ללא כסף. מכיוון שהיה עסוק בהכנות האלה, הוא לא התפנה לעבוד. עלי כאמור הוא אסר לצאת לעבודה. הגענו למינוס של כמה אלפי שקלים בבנק. הוריי חשו לעזרתנו וכיסו את החוב. בעלי הבטיח להחזיר להם את הכסף, דבר שמעולם לא קיים. 

    כעבור זמן קצר הגענו לפת לחם. היו לנו בבית מספר שקי חיטה ודוחן בשביל הציפורים. מחשש שמא הוא ירעיל אותי, התחלתי לבשל בעצמי. כל יום בישלתי לנו חיטה, הוספתי עלי רג"לה שצמחה פרא בגינה, שמן ומלח. זה מה שאכלנו פעמיים ביום במשך כמה שבועות. הארוחות החדגוניות האלה היו כל כך מדכאות. השתוקקתי לאכול משהו אחר, אפילו פרוסת לחם עם גבינה או טחינה, אבל לא היה לנו שום דרך להשיג כסף. התחננתי לפניו שייתן לי לצאת לעבוד, אבל הוא שב ואמר: "את אישתי! לא מקובל עלי שתעבדי מחוץ לבית!"

   בצר לי, התחלתי להפציר בו שייתן לי גט. הוא דרש שאביא שני עדים או בוררים שיקשיבו לטענות של שנינו. הצלחתי להביא חברה שהוא חיבב. היא ישבה איתנו והקשיבה ארוכות לטענותיי. דיברתי על האיסורים, על ההשפלות, על זה שאני הולכת ונחנקת במחיצתו. אבל לא סיפרתי על המכות.

   בזמן שדיברתי, בעלי הקשיב לדבריי בחוסר עניין מופגן. כשסיימתי, אמר בביטול שכל מה שאמרתי זה שטויות, שהכל טוב בינינו, שאני חיה כמו מלכה אצלו, שפשוט יש לו כמה חולשות כמו לכל אדם אחר, ושהכל יסתדר בינינו. כששבתי והעליתי את אותן הטענות, הוא אמר לה שאני רפת-שכל ומשוגעת.

   החברה הקשיבה בשקט, לא אמרה מילה. הוא קם והלך לטפל בציפורים. המשכתי לשבת איתה בגינה. אחרי כמה שעות הוא בא ופקד עלי ללכת מייד לאיזו מכרה קשישה כדי לדרוש בשלומה. אמרתי לו שכל עוד הידידה נשארת אצלנו, אארח לה חברה, ושאלך מאוחר יותר. הוא התחיל לצרוח בנוכחותה ופקד עלי לעזוב את הבית. התחלתי לארוז כמה בגדים. הוא צרח שהמזוודה שייכת לו וחטף לי אותה מהידיים. אז פנה לחברה, צעק עליה שתעזוב מייד וטען שהכל בגללה. אבל היא לא פצתה פיה מרוב הלם.

    החברה עזבה. התכוונתי ללכת לאותה מכרה קשישה, כפי שדרש ממני קודם, אבל הוא אסר עלי לצאת. רצתי עד השער. הוא רדף אחרי, משך בשערותיי, מנע ממני לצאת ונעל את השער.

   עמדנו שעות ליד השער. התחננתי לפניו שיפתח את השער והוא סירב. אחר כך, כשנכנס הביתה, המשכתי לעמוד ליד השער, בוכה, מתחננת לשכנים ממול שיתקשרו למשטרה ויבקשו מהם לבוא ולחלץ אותי. הם אמרו לי שהם לא מוכנים להתערב בסכסוך משפחתי, ואז הם נכנסו לביתם וסגרו את הדלת.

   ניסיתי לקרוא לעוברים ושבים, אך רק מעטים עברו ברחוב, ואיש לא שם לב אלי. הייתי בפאניקה. שקלתי לטפס מעבר לשער, אבל ידעתי שלא אצליח. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אימה. השער היה נעול.

   בלילה, כשבעלי ישן, חיפשתי את צרור המפתחות שלנו, אך הוא  נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה. לא היה לנו טלפון. לא הייתה לי שום דרך להזעיק עזרה. נעלתי את עצמי בדירה בקומה העליונה.

    אחרי שלושה ימים הוא בא ונתן לי את המפתחות.

בפרק הבא: בעלי חונק אותי