הסנאי והפאפיה הקדושה

לעולם לא אשכח את המאורע הזה. כל פעם שאני אוכלת פאפיה, אני נזכרת בו.

היינו אז בעלי ואני בהודו. חיינו שם כארבע שנים, בשנות השבעים, בחיפושים רוחניים ולימודי רפואה טבעית, מתוך רצון לעבוד בכך אחר כך.

יום אחד, כשגרנו בדרמסלה, שמענו פתאום דפיקות היסטריות בדלת. זה היה ידיד אמריקאי שגר בקרבת במקום. היה לו סנאי מחמד אותו הוא גידל מאז היותו גור.

זה היה יצור משובב נפש, שובב, מקסים ומלא אהבה, שישב בקביעות על כתף הבחור.

אבל באותו יום הסנאי הרגיש רע מאוד, והבחור חשש שהוא עומד למות. הוא היה כך כמה שעות, והבחור לא ידע מה לעשות. מרוב ייאוש, פנה אלינו, אולי נעזור.

סנאי המחמד שלו היה פסיבי, כמו חתיכת פרווה מדולדלת. היה מזעזע לראות את היצור המלא חיים שוכב כמו פגר.

הבחור ידע שאנחנו מתמחים ברפואה טבעית, לכן בא לבקש עזרה, כי דאג לשלומו של התינוק הקטן שלו.

בעלי נגע ביצור הרפוי ומיד אמר: "הוא צריך פאפיה." הייתה לו יכולת אבחון מדהימה (ואולי על טבעית) של בעיות רפואיות.

יצאנו עם הבחור לחפש פאפיה: בשווקים, אצל הרוכלים ברחובות. "יש לכם פאפיה? יש לכם פאפיה?" דרשנו בפאניקה. ובשום מקום לא היה.

כשהיינו על סף ייאוש, והבחור האמין שזהו זה, הסנאי הגוסס שלו כבר ימות, פתאום מצאנו מישהו שמכר שתיים-שלוש פאפיות מגינתו.

חתכנו פיסה קטנה מהפרי, והסנאי, למרות אפיסת הכוחות שלו, התנפל עליה ממש!!! מהר מהר הוא כילה את הנתח הקטן, אותו זלל במין צורך עמוק.

חזרנו כבר לביתנו, והסנאי שכב בזרועות הבחור. פתאום, מקץ חצי שעה, הוא התעורר לחיים. מן נס רפואי מופלא. קם והתחיל להתרוצץ, להשתובב ולשחק בחדר כאילו אין מחר. כמו לא שכב חצי מת זמן קצר קודם לכן.

מאז, כשאני אוכלת פאפיה, אני תמיד נזכרת בפלאים הרפואיים שהיא מחוללת, ולא שוכחת את הסנאי הקטן מדרמסלה.