"תבוא עכשיו או שאל תבוא בכלל." היא אמרה לו. "טוב." הוא אמר. טרקה. הוא היה פילוסוף. לא אמיתי. אבל איזה פילוסוף אמיתי. הוא הוריד את המכנסיים מהחבל, ובדיוק אז עברה להקה של ציפורים. אולי עגורים. מה הוא יודע על ציפורים. כנפיים, מקור, עונת הנדודים. הוא לא ידע הרבה. אבל זה היה יפה. בחלון. החלון הדרומי. הוא היה פילוסוף. הוא הביט בציפורים. הן עפו בחצי עיגול. מעל דודי השמש, מעל האנטנות על גג הבניין ממול. בניין ישן, מוארך, אקורדיוני. לא הייתה שמש. השמיים אפורים. "השמיים אפורים," חשב. אבל הוא לא היה אמיתי. סגר את החלון. אחר כך יצא מהבית. עלה על האוטובוס. אליה. תבוא עכשיו או שאל תבוא בכלל. "מה זה בכלל תבוא עכשיו?" חשב. "מה זה עכשיו? מה זה בכלל?" הוא התיישב במקום היחיד שהיה פנוי באוטובוס. בתחנה הבאה הוא כבר היה צריך לקום בשביל איזה איש זקן. האיש הזקן הביט בו. הוא היה בן מאה אולי, אז הוא קם. אבל היה לו מבט קצר. אז עכשיו הוא עמד. מה זה משנה? לפני כן ישב, עכשיו הוא עומד. העיקר שיבוא עכשיו או שבכלל לא. הוא היה פילוסוף. אבל לא אמיתי.
אהבתי. הכתיבה גרמה לה לקרוא לאט לאט והרגשתי כמו הפילוסוף הלא אמיתי עצמו.
מיוחד. ממש מיוחד.
תודה
יניב, איזה קטע קטע- יפה.
"אבל היה לו מבט קצר. אז עכשיו הוא עמד." לאיש בן המאה היה מבט קצר או לפילוסוף?
תודה תמי, שתי האפשרויות אפשריות
יניב,
נהניתי. מיוחד וכתוב באופן מסקרן.
תודה שחר-מריו, שמח שנהנית וסוקרנת
יפה.
תודה איציק, ברוך שובך לבלוגי
על זה אומרים, מה יהיה? האם הם יבינו אחד את השני? או שכל אחד ידבר לעצמו… עכשיו…
הניכור של הבחור לא שונה מהבחורה המדויקת…
אבל הנקודת ראות שלך כסופר, מצאה חן בעיני, זה החיים
להתראות טובה
תודה טובה, יפה אמרת
יפה, יניב, עם חידה.
מה עושה אותו ללא אמיתי? זה שהוא מציית במקום להמשיך ב"מה זה?" העכשיו דווקא מקבל פה תשובות אקזיסטנציאליות…
תודה אמיר. כן, כנראה, הציות וקבלת הדין מבלי לבחוש יותר מדי. אבל כמובן, ישנה בחישה, והוא אקזיסטנציאליסט לגמרי, אבל לא אמיתי
כשאתה אפלטון או ניטשה, או משורר חושב.
לדעתי, למרות שהפילוסופיה הוכתרה כאחראית על החוכמה, הז"אנר הלשוני שבאמת מצליח להביע חוכמה עם כל הניואנסים וההבזקים של המחשבה, עם כל הסתירתיות של החיים, עם טעמן של מלים ורגשות –
הוא הספרות.
חושב כמוך. הרעיונות הפילוסופיים של סארטר, למשל, עוברים בד"כ בצורה הרבה יותר חזקה ומעניינת בספרות שהוא כתב.
פשי, איזו מחשבה מעוררת מחשבה של הנער ולאן לקחת את זה. אכן הקורא עונה ליצירה, מה שנקרא 🙂
יניב, חבל שלא כתבתי קודם אז זה היה יותר ברור למה המשפט הזה כל כך מדבר אלי. אבל האמת שהיה לי מסקרן להבין למה הייתה כוונתך בכתיבה של המשפט המדהים הזה לכן השארתי את זה כשאלה. אני מבינה שזה גם הפילוסוף וגם הזקן שמבט שלו קצר עד שלא יביט כלל…
תמי, עכשיו כשאני חושב על זה, המבט הקצר גם יכול להתאים לאי-היכולת או אי-הרצון להכנס פנימה אל תוך הדברים, ברוח הסיפור.
ציפורים? עגורים? שיהיו עגורים, זה לא חשוב.
השמים אפורים? שיהיו אפורים. מה עוד אפשר להגיד על השמים האפורים? כמו על יופי, או דברים חזקים באופן כללי. או כמו על השירה, אולי מוטב לא לדבר עליה בכלל הרבה פעמים. אולי הדיבור הזה מיותר, שהרי הוא אף פעם לא יהיה מדויק כשיר.
אז המבט הקצר יכול להיות מובן גם כמבט הלא-פילוסופי, המבט השירי, שלוכד ומצלם את התמונה או את הרגע ובזה כוחו.
יניב אני מסכימה איתך שלא תמיד צריך להיכנס פנימה אל הדברים. אבל אני שמחה בכל זאת שדיברנו..:)
גם אני שמח 🙂 ואני כמובן לא דיברתי על השיחה בינינו שממנה אני נהנה, אלא על משהו אידאלי מנקודת התייחסות אל השירה שמשיגה את הדבר המדויק בכמה שורות קצוצות בְמַקום שאלפי מילים שהשחתנו בניסיון לברר איך לעשות זה נכשלו.
כמה פלסף 🙂
יניב, זה לא פלסף, זה אחלה…
עם כל הרצון להיות מינימליסטי, לפעמים כל המילים והתאורים מצטופפים לבסוף לצמד מילים שהן כל האמירה. יש בזה ריטואל הכרחי כי אחרת זה יהיה S/M/S וגמרנו. לא?
כן, בהחלט, הדיבור הרגיל, "הארכני" חשוב והכרחי, גם אם הוא דיבור שבמחשבה. והוא גם שעשוי להוביל בסופו של דבר לאותו דיוק שירי, נדמה לי.