הפילוסוף

"תבוא עכשיו או שאל תבוא בכלל." היא אמרה לו. "טוב." הוא אמר. טרקה. הוא היה פילוסוף. לא אמיתי. אבל איזה פילוסוף אמיתי. הוא הוריד את המכנסיים מהחבל, ובדיוק אז עברה להקה של ציפורים. אולי עגורים. מה הוא יודע על ציפורים. כנפיים, מקור, עונת הנדודים. הוא לא ידע הרבה. אבל זה היה יפה. בחלון. החלון הדרומי. הוא היה פילוסוף. הוא הביט בציפורים. הן עפו בחצי עיגול. מעל דודי השמש, מעל האנטנות על גג הבניין ממול. בניין ישן, מוארך, אקורדיוני. לא הייתה שמש. השמיים אפורים. "השמיים אפורים," חשב. אבל הוא לא היה אמיתי. סגר את החלון. אחר כך יצא מהבית. עלה על האוטובוס. אליה. תבוא עכשיו או שאל תבוא בכלל. "מה זה בכלל תבוא עכשיו?" חשב. "מה זה עכשיו? מה זה בכלל?" הוא התיישב במקום היחיד שהיה פנוי באוטובוס. בתחנה הבאה הוא כבר היה צריך לקום בשביל איזה איש זקן. האיש הזקן הביט בו. הוא היה בן מאה אולי, אז הוא קם. אבל היה לו מבט קצר. אז עכשיו הוא עמד. מה זה משנה? לפני כן ישב, עכשיו הוא עומד. העיקר שיבוא עכשיו או שבכלל לא. הוא היה פילוסוף. אבל לא אמיתי.