אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שפה שקרמה גוף 5: ציירי המחשבה

      שפה שקרמה גוף     5:  ציירי המחשבה   הדיבור הוא נשימה. הכתב הוא השלכה. הכתב נוצר מן הכוח המדמה: מן המראֶה אל הציור. הכתב עלה בחיזיון, והסימן הופיע לעין הפנימית כסמל חזותי: שער לתמונת מחשבה.   אפשר שאי אז מישהו לקח אבן גיר וצייר ראש של שור על צלע ההר. למטה מן הסלע יש עדר אנטילופות.  שור, ...

קרא עוד »

שפה שקרמה גוף 4: גֹּמֶר, מֶשֶך וְתִירָס

    שפה שקרמה גוף     4:  גֹּמֶר, מֶשֶך וְתִירָס   דיבור הוא תמיד פרטי.  כשהגוף מנגן את המלה,  כשאני שומע אותה, אין ספק שהיא איננה רק סימן: הקול נושא אל העולם את היחיד במינו, את האופן שמעולם לא היה כמוהו, שלעולם לא יהיה.  מלים נאמרות הן גופניות יותר, פגיעות יותר.  מלים נאמרות הן בנות הרגע החולף, אבל אל הרגע ...

קרא עוד »

בוא, תגיד שאמרת

       בהמשך לרשימות על השפה אני סוגר מעגל ומעלה את "השפה אומרת", שהופיע פה לפני למעלה משנה, ברשומה הראשונה שהעליתי כאן.    הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת   הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: מֵאֲחוֹרֵי הַשָּׂפָה עוֹמֶדֶת שָׂפָה. שָׂפָה הִיא עֲקֵבוֹת עֲקֻבִּים מִשָּׁם. הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: שְׁמַע עַכְשָׁו. אַתָּה מַקְשִׁיב: הָיָה פֹּה  הֵד.   קַח אֶת הַשְּׁתִיקָה וְנַסֵּה לִשְׁתֹּק. קַח אֶת הַמִּלִּים וְנַסֵּה לְדַבֵּר; מֵעֵבֶר לַשָּׂפָה הַשָּׂפָה הִיא ...

קרא עוד »

שפה שקרמה גוף 3: לקרוא לדברים בשמם

           שפה שקרמה גוף     3: לקרוא לדברים בשמם   אני כותב וכל גופי לוהט. המחשבה יוקדת.  בוקר, והמלים מתעוררות לאיטן, עולות מן המראות, מתלהקות, מציצות בך.  מבטך מתבהר עליהן, והן הולכות וקלות, תוססות, ניתזות – בועות מרצדות של תמונות מחשבה, כדורי בדולח זעירים של חזיונות קיום. ריח גשם, עיני חיה, משפט מספר, לחן. מלים זעירות ...

קרא עוד »

תל אביב: 100 שנות בדידות?

       תל אביב: 100 שנות בדידות ?   עד שנות העשרה שלי תל-אביב הייתה עיר די תמימה, אפילו ביתית, אבל אז התחילה להתגלות לי בתוכה עיר אחרת: תל-אביב שהיא עיר של תענוגות וחטאים, של חיפוש נואש, של גאולות ושל טירוף. אנשים שהיכרתי, שניסו למצוא דלת בקיר הסוגר עליהם, אבל בעיקר נשברו עליו בנסיונות האלה. העיר הזאת עדיין משתרעת ...

קרא עוד »

אתה ואתה ואתה – חזי לסקלי

   חזי לסקלי   בהמשך לפוסטים על ביקורת השירה ולכבוד צאת שיריו המכונסים של לסקלי "באר חלב באמצע העיר" אני מעלה פה רשימה על אחד משיריו, ולאו דווקא משירי הדגל של "העכברים ולאה גולדברג" שבו פורסם. הרשימה התפרסמה לראשונה כשנה לאחר צאת הספר. "העכברים ולאה גולדברג" שהוא בעיניי ספרו החשוב ביותר של לסקלי, היה הספר שפתח את סדרת הליקון לשירה ...

קרא עוד »

שפה שקרמה גוף 2: מלים

       שפה שקרמה גוף   2:  מִלים   מלים שאני אוהב הן אלה שאני כותב. מלים כאלה אינן מאכלסות אותי; הן בוקעות בתוכי כמו גוזלים מביצה, ואני מאכיל אותן בנפש חפצה: עוד מעט ויעופו. למרות שמתישהו הן צצו בדעתי, אני לא יכול למצוא אותן שוב. הן אינן צלן הכתוב. אינן מקננות בראשי. והעולם עצמו הריהו ערב רב של ...

קרא עוד »

שפה שקרמה גוף 1: כר הדשא

        שפה שקרמה גוף:  1 – כר הדשא   כר הדשא השתרע מקצה העולם ועד קצהו. קיסוס כיסה את עמודי האכסדרה. הצללים העמיקו, ורוח נשבה בצמרות הסמיכות. נשים שכבו שורות שורות במחלקת ההתאוששות;  גברים נכנסו ובידיהם זרי שושנים. העולם התכנס בין אור וצל, מפשיל את מעמקיו, מגלה את מסכותיו מבלי להסירן. אז, בשעת דמדומים, נבראו קפליה של ...

קרא עוד »

שתה, ליבי

        שְׁתֵה, לִבִּי   שְׁתֵה, לִבִּי, מִלֵּב הַיַּיִן,    כּוֹס הֲרֵק מִיֵּש לְאַיִן בּוֹא, לִבִּי, אֱמֹר מִנַּיִן    חֵץ שֻׁלַּח בְּךָ לִדְוַי; מִי בִּמְלֶאכֶת חֵץ וָקֶשֶׁת    רְדַפְךָ אֶל פַּח וָרֶשֶׁת לִשְׁבּוֹתְךָ, אָסוּר כָּעֶבֶד,    לְהַלֵּךְ אַחַר עֵינַי. שְׁתֵה, לִבִּי, מִלֵּב הַיַּיִן,    כּוֹס הֲרֵק מִיֵּש לְאַיִן וּבִמְחוֹל הַנְּחֻשְׁתַּיִם     צֵא בְּצַעַד קַל, טוֹפֵף.  אֵיזֶה אֹפֶל-גַּעְגּוּעַ     הִדְבִּירְךָ, יְצוּר פָּרוּעַ, שֶׁכָּעֵת שְׁפַל רֹאשׁ, כָּנוּעַ    אֶת ...

קרא עוד »

השוטה ואמנות הדיכוי (על ביקורת השירה – 4 ואחרון)

    אמנות הדיכוי  (על ביקורת השירה – 4) לקריאה מההתחלה   השוטה   היֹה היָה  פעם שוטה. זמן רב חי לו שליו ושבע רצון; אך אט אט הגיעה לאוזניו השמועה שכל יודעיו ראו בו שוטה מצוי. השוטה בוש ונכלם, ושקע במחשבות קודרות: כיצד יוכל לשים קץ לאותן שמועות לא  נעימות? לבסוף האיר לפתע רעיון את מוחו הקט והקהה, ובלי ...

קרא עוד »

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור