אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
תל אביב: 100 שנות בדידות ?
עד שנות העשרה שלי תל-אביב הייתה עיר די תמימה, אפילו ביתית, אבל אז התחילה להתגלות לי בתוכה עיר אחרת: תל-אביב שהיא עיר של תענוגות וחטאים, של חיפוש נואש, של גאולות ושל טירוף. אנשים שהיכרתי, שניסו למצוא דלת בקיר הסוגר עליהם, אבל בעיקר נשברו עליו בנסיונות האלה. העיר הזאת עדיין משתרעת בתוך העיר המהוגנת של המשרדים, בתי הספר והבתים המסודרים, משתרעת מאמצע הלילה ועד הבוקר, מן הדיסקוטקים ועד הגנים והים, משכונת התקוה ועד רמת אביב ג'. תושביה מסתובבים ברחובותיה של הנפש האורבנית שלנו, ומחפשים, בכל מחיר, בכל מקום, משמעות. שנים עברו, והחיפוש נעשה רק נואש יותר, מנוסתי יותר.
תל אביב היתה תמיד גם עיר "אסקיפיסטית", ולא רק במובן שלילי של המלה: עיר ללא הפסקה שעוסקת בחיים כאן ועכשיו ומתמקדת בקיומי הפרטי ולא הכללי, עיר שצעירים באו אליה מכל הארץ כדי לחיות את נעוריהם במלואם. אבל בתל אביב התוססת תססו תמיד גם חומרים אחרים. יותר ויותר היא הפכה לאסקיפיסטית גם במובן של הימנעות מעימות עם העצמי והחיים: עיר של שכחה עצמית, של אלכוהול וסמים, של אובדן משמעות ושל ייאוש קיומי. תל אביב, מקְווה דמעות וחטאים, הפכה להיות לתמונת נפש של החברה כולה, מין תת-מודע שמסתתר מעצמו בראש חוצות. מאה שנה מלאו לה, וכולנו מוזמנים להקדיש לה מיצירותינו.
לאובדים בחוצותיה מוקדש השיר.
עיר
תֵּל אָבִיב, זוֹנָה יָפָה שֶׁלֵּי, יַלְדָּה מְאֻפֶּרֶת,
מַלְּאִי לִי אַמְבַּטְיָה שֶׁל לִיקֶר בֵּיצִים,
הַאֲכִילִי אוֹתִי בִּלְשׁוֹנוֹת אַסְפָּרָגוּס.
נַחֲמִי אֶת יְלָדַיִךְ בִּנְשִׁיקוֹת שֶׁל לִיפְּסְטִיק,
תְּנִי לָהֶם לִינֹק מִכָּל הַחוֹרִים.
לְצַחִי
שֶׁמִכַּף יָדוֹ בִּצְבְּצָה שַׂעֲרָה לְבָנָה כְּשַׁרְשׁוּר
וְהָיָה דּוֹקֵר אֶת עַצְמוֹ בְּסִכּוֹת
לְהִוָּכַח שֶֹאֵינֶנּוּ מֵת;
לְמִימִי
שֶׁקָּנְתָה צַעֲצוּעִים בְּאֶרוֹס
וְהִתְיַחֲסָה אֶל כֻּלָּנוּ כְּמוֹ אֶל גְּלִידָה;
לְדִינָה שֶׁרָקְדָה בְּלִי צְלִילִים,
אֲבָל יָדְעָה תָּמִיד כְּשֶׁהִתְחַלְּפָה הַמּוּזִיקָה;
לְדֹבִי
שֶׁחִיֵּךְ וְרָעַד,
וְעָשָׂה מֶדִיטַצְיוֹת שֶׁל הַגּוּרוּ מַהַרָאגִ'י
מוּל רַמְקוֹלִים נִסְדָּקִים בְּבּוּמִים עַלְקוֹלִיִּים שֶׁל וַנְגֶּלִיס;
לְאַבְיָה הַזְּקֵנָה
שֶׁלִקְּטָה עֲצָמוֹת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת הַמֻּסְלְמִי
וְקָרְאָה בִּקְלָפִים יְשָׁנִים אֶת גּוֹרְלוֹת הָעוֹלָם;
שֶׁהָיְתָה מִתְאַפֶּרֶת מוּלֵנוּ בַּחַלּוֹן כְּמוֹ כַּלָּה
בְּלֵילוֹת שֶׁל יָרֵחַ מָלֵא;
לְעִדָּן שֶׁכִּיֵּר אֵיבָרִים חַיִּים
בַּשֵּׁרוּתִים הַצִּבּוּרִיִּים שֶׁל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית;
שֶׁיָּשֵן בַּקַּיִץ עַל הַיָּם הַפָּתוּחַ
וְדָגִים וְדַיָּגִים לָחֲכוּ אֶת בְּשָׂרוֹ;
לְאִירִיס שֶׁבָּלְעָה סֻכָּרִיּוֹת שֶׁל אֶל-אֶס-דִּי
וְיִלְּלָה עִם הַסַּבְתָּא הַנְּעוּלָה בַּמִּטְבָּח
וְנִסְּתָה לִנְשֹׁךְ אֶת הַפָאלוּסִים הַזְּקוּרִים
שֶׁכִּסּוּ אֶת חַדְרוֹ שֶׁל זֹהַר.
בֵּין אֵיבְרֵי אֶבֶן שְׁבוּרִים סָגַדְנוּ לָךְ,
מְחַפְּשִׂים לַשָּׁוְא אֶת הַדֶּלֶת שֶׁבַּקִּיר;
עַל מִפְלְסֵי אֶשֶׁר נִצְחִיִּים
תָּעִינוּ בֵּין הַתָּעֻיּוֹת.
זוֹנָה יָפָה שֶׁלִּי, יַלְדָּה מְאֻפֶּרֶת,
אַל תִּשְׁטְפִי מִבְּשָׂרֵךְ אֶת רֵיחַ הַלַּיְלָה,
אַל תִּרְכְּסִי כַּפְתּוֹרִים בְּחָפְזָה;
אַל תְּכַסִּי בְּצָעִיף שֶׁל בֹּקֶר
עַל נְשִׁיכוֹת אַהֲבָתֵנוּ אֵלַיִךְ.
עֲדַת זַאֲטוּטִים, אַחְוַת מְצֹרָעִים,
הִנֵּה הָאֵשׁ וְהַפֶּחָמִים וְהַשֶּׂה לְעוֹלָה:
כְּבָר הִכְוִינוּ אֶת מֻרְסוֹתֵינוּ בַּעֲשַׁן הַסְּטֵיקִיּוֹת,
פּוֹחֲדִים מִן הַלַּבִּירִינְתְּ, נֶאֱחַזְנוּ בַּסְּבַךְ.
מתוך "פנים", עם עובד 1990
עוד תל אביב, אחרת:
לא הרחק מהמולת הרחוב http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11582&blogID=182
יום הולדת שמח, עיר.
כמה אנחנו מכירים אותה שונה
הדס, איך שונה?
ויומולדת משגע שיהיה לנו איתה! ארבע מאות אלף פיזזו אתמול בכיכר
עכשיו
באלנבי
לא רואים סוסים
לא שומעים עגלונים שמדברים סוסית.
עכשיו
באלנבי פינת שיינקין
ראיתי נשים צבעוניות בשיער-קוצים
דוהרות באלגנטיות
על מדרכות נקיות מהסטוריה.
ויש לי עוד שיר על תל אביב ואיש.
יום אחד בו צחקתי בגשם
ולא היה לי קר
בעיר לא שלי
בתל אביב שלנו.
ריקדת בין הטיפות
מתרחק ומביט כהרף מים
לראות אותי ניצבת בלי מלח
יום אחד בו היו דמעותיי
מתוקות.
סיגל, את החוויה של לרקוד בין הטיפות אני מכיר דווקא מהודו.
שיר יפה, אם כי ניצבת בלי מלח עדיין לא מתכון לדמעות מתוקות.
לא בטוחה אם זה שיר תל אביב או שיר איש, שבמקרה רקד שם, ובמקרה לא בהודו. אבל חושבת שהחוויות של האדם הם העולם שלו, ולפעמים הוא נותן לו שמות לפי המקום שבו הם קרו, כמו גם לפי הגיל ועוד. למשל חוויות בן העשרה הן שיבנו לאחר שנים, את ההגדרה שלו לאותו גיל. החוויות שלך בתל אביב בנו בך את ההגדרה לתל אביב, כך שבעצם השירים שלך לאורך השנים לא ישקפו את התמורות שחלו בעיר, אלא בך. והיא? היא תמיד הייתה שם ותהיה, מאפשרת אינסוף חוויות לכל מי שרק נקלע אליה ורוצה.
סיגל, האיש הזה רקד כפי שכבר נודע מפוסטים שלי פה, גם באמסטרדאם ובהודו וביפן. ונכון, זאת תל אביב שלי, אבל בכל זאת גם של דור שלם, שחי גם את הג'יפה של הנפש באופטימיזם הבלתי נסבל של הסיקסטיז-סבנטיז, ומשם אולי שאב את האומץ.
כמו שהבטחתי תבוא גם תל אביב אחרת כאן, לא ברטרוספקטיבה של תקופות החיים, אלא ישר בעיניים, כפי שהן הביטו בה בזמן אמיתי, שגם הוא כבר שוכן בעבר:).
מחווה נאה, עזרא. אבל הם יורים גם בסוסים, ואפילו באלה עם רעמת קוצים.
וזה מאוד נכון על תל אביב, כמו הבתולה הנצחית שדיברתי עליה למטה – דורכים ודורכים, אבל אין עליה שום כובד של היסטוריה. עיר של החדש.
וואוו.
טוב.
אני לא מכירה את תל אביב הזאת.
אולי בעצם לכל אחד יש איזו תל אביב כמו בשיר שלך, ואולי השיר הוא לא על תל אביב אלא על גיל מסויים שבו נחשפים לחיים ולמציאות וטובלים בכל מה שמסוגלים, כל אחד לפי גבול היכולת שלו.
האם בתור תל אביבי עדיין זוהי תל אביב בעיניך העכשויות?
האם מאה שנות תל אביב הן כאלה? או מאה שנים של בני עשרה כמו בני עשרה בכל עיר שהיא בעולם כמעט?
נכון שאחרי צבא יש להמון חבר'ה את התקופה התל אביבית בחייהם. בכל זאת האם זוהי תל אביב? תחנת מעבר של תקופות?
לדעתי, אלה שממש נולדו ועדיין חיים בתל אביב, חווים אותה באופן שבו היא משתנה לצד השינויים שחלים בהם. אין לי מושג איך, כי גדלתי בעיר חוף אחרת, אבל יש לי חיבור דק לעיר, שהייתי רוצה לכתוב לכאן שיר קטן. אבל כאן עולה בי שאלה (כנראה שזה יום השאלות שלי), האם שיר יכול להיות שיר על, ולא שיר מתוך? סך הכל תל אביב לא מי יודע מה צרובה בי. יש לי קטעון איתה. האם לכתוב מתוך קטעון? השיר בטח שלא ינק מכל החורים, ובטוח שלא יתקרב לשוליים של הזונה התל אביבית החזקה הזאת שכאן.
בכל אופן, ברכות ליום הולדת מרגש של עיר שלוחות ממני האוהבת לא אוהבת אבל שמחה.
סיגל, את מאוד צודקת באצבע שהנחת על הגיל שבו נזכר השיר. אבל תל אביב היא באמת מין תחנת מעבר מתמדת כזו, או בעצם חלק גדול וחשוב ממנה, לא הכל.
דווקא ככזו היא לפעמים נראית לי כמין משל גדול שקרם עור וגידים.
במידה רבה היא מקום שהומצא מחדש. ממש לא המקום שחילקו בו את המגרשים ב-11 באפריל 1909 ואפילו לא העיר של כסית ואייבי נתן. כל זה חלף ואיננו. תל אביב הפכה למראה זכה של חלומות וסיוטים. משל עם פנים.
האם הגיל הזה דומה בכל מקום? לא יודע, ספרי לי את.
כמובן, יש לי גם שירים על תל אביב מפרספקטיבה מאוחרת יותר. אביא אולי בהמשך.
ואת גם שואלת אם את יכולה לכתוב מתוך "קטעון" – נו בוודאי שכן. כמו שאת יכולה לכתוב על ברצלונה בחופשה של שבועיים, ובעצם הרבה יותר מזה.
לא צריך לינוק מכל החורים. מספיק אחד שהיה לך משמעותי 🙂
מעניין יהיה לקרוא שיר מפרספקטיבה אחרת, אשמח לקישור או לציטוט קטע מתוך.
לגבי הגיל, והעיר אז בגיל המדובר לא ממש הייתי בעיר אחת,(הכוונה לאחרי צבא כשכולם עברו להשכיר דירה בפרק התל-אביבי שלהם ואני באופן קדמ-דורי העדפתי הרפתקאות בתנועה. בתקופה זו צחי היה בקיבוץ, מימי הייתה בקראק בהולנד, דינה הייתה בפילדלפיה ודובי היה בברלין את אביה לא הכרתי ואיריס מצחיקה שמזכירה לי קצת אותי, העולם היה תל-אביב זונה יפה וגם זה שוב ברמה של ביקור חטוף בלי יכולת לכתוב ארבע שורות מלאות בסיפורים על כל החברים שלה.
משהו בשיר שלך בעצם משתף בכמה קרוב היית לתל אביב וכמה רחוק העמקת לתוכה ויותר מזה גם כמה אהבת את הפן הסליזי הזה שמצאת בה. רק שבאותו עולם שחוויתי היה הכל מהכל והבחירה שלי הייתה להחשף ולהתקרב לזונה שבגן הציבורי, מניחה שחלק הארי של העולם ושל תל אביב הוא ילדים הולכים לכנסיה ביום ראשון. מה דעתך?
ואם אמרת שאפשר לכתוב שיר מתוך קטעון, והחשק לכתוב קיים תמיד (וא.ש. עם השיר שלה שמצא חן בעיני), אז אשנס אצבעותיי ואחבר קטעון לקטעון שלי.
ולא אדע,
מי בן שש עשרה ומי בת מאה
את שכבר זרמו בך אלפים
נותרת צעירה נצחית
יונקת נעורים.
והתייר שמתייר בגופך
לומד כל סמטא בצמא לא ברור
מאה שנים מסבירה את פנייך
ומותירה אחרייך תעלומה
ללא הסבר.
רק אותו חיוך נשי מלא
והתנועה גועשת בתוכך
את עלומיי חוויתי בך
ולא אדע
מיהו בן השש עשרה ומיהי בת המאה.
גם אצלך, סיגל, תל אביב היא מין בחורה (בת שש עשרה או בת מאה?) ועוד כזאת שאי אפשר לדעת כמה זרמו בה 🙂
על זה אמרה סאפפו עליה השלום "לעד בתולה אהיה", וזה כנראה אחרי שלמדו בה כל סימטה.
חמודה העיר הזאת.
לא יודעת אמיר אם חמודה זאת המילה שאני הייתי בוחרת, אבל יכולה בהחלט כמו בשיר שפרסמת לראות את אהבתך העמוקה לה.
צחי, מימי, דובי, והחבר'ה האחרים, מעניין מה הם היו שרים, לשמחתי החוויות המועטות שלי והזכרונות המיוחדים שלי, הם, מהצד המואר של ירחַ העיר.
במרחק של שנים, סיגל, הכל מואר באור המשמעות, או שמא באור הגעגוע אליה.
מה שמייחד בעיניי את צחי, מימי, דובי, עידן, אביה – הוא הגעגוע ליותר ממה שהחברה והתרבות מציעות. במובן הזה הם היו מין גיבורי התרבות של נעוריי ולזה אני מסיר את הכובע גם היום.
מעניין שהשתמשת בהגדרה גיבורי תרבות, זה המשך מחווה בעיניי באותו אופן שעשה שירך לאנשים ההם. הגבורה שמורה לדעתי לנעורים שכן אין בהם את הפחד ממה שאולי היום בחיים הבוגרים יש נטלים ואחריויות שללכת מהם זו כבר בריחה ובאמת לא אומץ תמים. אני נזכרת בחברה אחת שלי שקוראים לה נועה, שהכירה קבוצה של יהודים מאמינים בישו ובאיזו פשטות היא הלכה איתם ונהיתה חלק מהם, משוררת ומהלכת על עננים. היום, לבדה מטפלת בחמישה ילדיםועובדת בשתי משרות, גלישה לתוך התנסויות והתמכרויות זה פשוט מותרות.
אז אולי יש משהו מעבר למה שיש לחברה ולתרבות להציע, אבל אותו חלון בזמן שמאפשר חיפוש, לך או לנועה או לי היה בנקודה כלשהי וחלף.נכון?
סיגל, את לגמרי צודקת שנמשכתי לפן הזה, שאת קוראת לו "סליזי". הוא נראה לי חתרני, מורד, אלטרנטיבי, ומסקרן.
כי בעצם את וגם שחר למטה טועים בגיל. אני לא הגעתי אל תל אביב אלא גדלתי בה, ואלה לא שנות העשרים שלי, אלא שנות העשרה. כשאתה עסוק הרבה יותר בללמוד את ה"מה" שבעולם ובך מאשר ב"איך", כשהכל מעניין – להכיר מקרוב בדואים, היפים, תמהוניים, סוחרי סמים, לצאת להתנסויות והרפתקות חדשות של מדיטציות, יצירה, מין, ספרים, ארצות ומה לא. התיאבון לחיים בעיצומו התמים.
ונכון גם שיש משהו אוניברסלי בערים גדולות. תל אביב הזו נמשכה לי לתוך אמסטרדם, שגם בה התמהיל של הסבנטיז היה בסך הכל עשוי מהרבה תמימות. אז נכון, היה שם גם סוג של עקדה כנרמז בסוף השיר, אבל הזונה גם היתה יפה 🙂
וסיגל, לשאר מה שהתייחסת אליו ועדיין לא הגבתי –
ברור שתל אביב מלאה באנשים שאינם חווים אותה ככה, אלא חיים חיים די "בורגניים" או עסוקים באתגרים אחרים (הציצי בקישור שהוספתי למטה לרותי רום).
בשיר המאוחר יותר שהתכוונתי אליו בתגובתי תל אביב איכשהו יותר מיתולוגית במסכתה, אבל אולי פחות במשמעות שמאחורי הדימוי. משם, ובעצם משפת הים, לקוח הכינוי מקוה הדמעות והחטאים שהזכרתי במבוא לשיר כאן.
הנה כבקשתך מתאבן מהפתיחה:
לֹא הַרְחֵק מֵהֲמֻלַּת הָרְחוֹב, מִכַּוְּרוֹת הַמַּעַשׂ הַמְיֻמָּן וּסְאוֹן הַמַּחְשָׁבוֹת,
מֵעֵבֶר מִגְדְּלֵי הַנְּחִיל, מֵעֵבֶר גְּדַת הַמַּרְצָפוֹת וְשֶׁפֶךְ נַהֲרוֹת אַסְפַלְט,
שְׂרוּעָה לְעֵין הַיּוֹם וּמִשְׁתַּזֶּפֶת, עֶרְיָתָהּ הַחַיָּתִית שֶׁל עִיר הָאֲנָשִׁים;
פְּעוּרָה כְּמוֹ בּוֹר סְפִיגָה, מִקְוֵה דְּמָעוֹת וַחֲטָאִים, הִיא מִבַּחוּץ אֲבָל בִּפְנִים
מִתְעַנֶּגֶת עַל עַצְמָה בַּמִּשְׂחָק גֵּאוּת וְשֵׁפֶל,
בַּהֶפְקֵר שֶׁל חוֹל וּמַיִם, בְּפֻלחָן טְבִילַת הַגּוּף וּבַעֲבוֹדַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וּמִלְמוּלָהּ חֲסַר הַפֵּשֶׁר מַשְׁכִּיחַ מֵאִתָּנוּ
כָּל קָרְבַּן אָדָם, כָּל יֶגַע,
כָּל גְּבוּרָה וְכָל תְּפִלָה שֶׁנֶּעֶנְתָה בְּמַעַשׂ.
מעניין. והשיר השני על מלמול חסר פשר שמשכיח את מה שקשה לזכור חזק ביותר.
ביקרתי בתל אביב בשלוש תקופות שונות בחיי, ובכל פעם מבעד למלמול חשבתי שאני מבינה מה זה תל אביב, אך בכל פעם הפשר היה שונה. חוויתי את השוני בין הדרום, המרכז והצפון, חוויתי את השוני כמו השוני בין ילדות, נערות ובגרות, הבנתי שאי אפשר להבין אלא רק את הנקודה הרגעית שבתוכה נמצאים, וגם זה בקושי.
אמיר, איזה שיר…מתאבן..לחלוטין…ומה עם המנה העיקרית והקינוחים?
יולי אוגוסט כשהכל פרוץ ופתוח, מוחצן ופעור..זה באמת כך, תל אביב עיר שנענת לכל הלך
רוח.
חג שמח אמיר.
אמיר אור, גם פה היא זונה!
בגיחותיי הספורות בסמטאותייך
איני צריכה לעטות עלי את פרצופי המהוגן
את מאפשרת לי את המרחב הנדרש
לצאת מגבולות עורי
המתוח עלי, כל העת, בקפידה חנוטה,
כמה שקט נפשי יש בהתמסרות הזאת
לרעש שבך,
איזו שלמות יש בפניי
המרוחות באיפור השחור,
שזלג ממבט תחום, ששורטט בקפידה
ונכנע ללחות ולזיעה,
איזה עונג בלתי ממוקד
בניחושים ארומאטיים
תֵּל אָבִיב, זוֹנָה יָפָה שֶׁלֵּי, יַלְדָּה מְאֻפֶּרֶת,
רק במחיצתך אני
מחוברת.
איזה יופי, א.ש.!
ובאמת, יש לא פעם יותר שקט ויצירה בלב הבלגן, יותר מאשר בכל נירוואנה כפרית.
מבהיל ומרתק גם יחד.
אני מכירה תל אביב . היא שונה ומישתנה כל הזמן
בכל תקופה מחיי, כשגרתי בה או באתי לבקר,
היא מניחה מסיכה אחרת על פניה השונים.
מיכל, היא היתה מרתקת, החיים היו הרפתקה, והסכנה היתה אז רק עוד תבלין.
במבט הזה לאחור מצאתי בי רק חמלה ואהבה למקום ולאנשים האלה.
כבת העיר, מילדות, עלי להודות כי גדלנו כנראה בתל אביב אחרת.
דווקא כבירת האמנים בישראל, היא איבדה, מזמן איבדה, את יכולתה להיות עיר המתנהלת במנותק מהתצפית עליה. זה מרוקן אותה מערך. תל אביב כל הזמן נמצאת במצב של התכתבות עם עצמה. ובכך הפכה מעיר ממש, לדגם של עיר, כמעט עיר פלסטיק או צעצוע.
אני חושבת שהעיר היחידה ששמרה ותשמור תמיד על עומק וייחוד שהוא בלתי תלוי אדם, ובטח בלתי תלוי מצלמה, היא ירושלים.
ובכל זאת, אי אפשר לדבר על ישראליות בלי לדבר על תל אביב.
השיר מהדהד לי מאוד את Howl , של אלן גינזברג.
כן, יש פה מן הנהמה…:)
אילה, אין לך מושג כמה אני שותף להרגשתך. לא חושב שזה משום שתל אביב הפכה ל'בירת האמנים'. זה התחיל הרבה קודם.
אני חושב שאיפשהו בשנות השמונים היא הפכה לבירת הצעירים, והם החלו לנהור אליה בכמויות מכל הארץ. הם אלה שהפכו אותה ל'מטרופולין', למין ניו יורק או אמסטרדאם ישראלית. הם בראו אותה מחדש בצלם געגועיהם, והצליחו. אבל הם הרגו סופית את העיר הביתית שהיא הייתה, העיר שהיתה מלאה מגרשים ואפילו טבע, ששיחקו בה "פינות" ברחובות די ריקים ממכוניות. כיום, את תל אביב הזו אני מרגיש יותר מכל באזור הוותיק של… חולון.
אבל גם ירושלים אינה אפילו סינדרום ירושלים. ואולי עוד יותר מתל אביב 🙂
היופי בירושלים, בעיני, הוא חוסר התלות שלה. כמעט ברור לך שאתה אורח ארעי .
והשכונות השונות, שהן בסופו של דבר לא יותר ממקומות לגור, מתגוששות על הזכות לארח את ההולך, כל אחת מתגאה ומנסה לפתות אותו לרחובותיה.
הסיבה הראשונה שבגללה נמשכתי לירושלים היה הלם היופי. ונכון, גם האל זמניות שהארכיטקטורה והשנים שבה משדרות. אבל אחרי שנים שם, היא נראית לי סוריאליסטית לעומת הממשות התל אביבית. מין מקום שאינו נמצא באמת פה עד הסוף, שאחוז בסינדרום ירושלים אפילו ברמת החומר.
מה גם שהבנייה לחוד והיושבים בבניינים לחוד.
ירושלים עשויה שכונות מנטליות עוד לפני השכונות הפיזיות, ואין כמעט קשר ביניהן. אין לה אפילו מרכז אמיתי. תל אביב רובה מרכז, אפילו בשוליים 🙂
לא נס ליחו של השיר הזה
כל פעם שאני קורא אותו
אני אוהב אותו מחדש
עדי, יקירי, בעונג. כל פעם מחדש.
יופי של שיר, אמיר, ואינו תלוי שנתון לדעתי. כתל אביבית מלידה, שעד היום חשה קצת בגלות (הרצליה, נעבך), תמיד היה בה מעבר לה-כ-ל, גם את הצד האפל. כל הילדות שלי היו מסביב הזונות (משולש אידלסון, בן יהודה, הס), הסוטים, המשוגעים, התמהוניים, השיכורים, הסוטים, המציצנים, האקסהבציוניסטים. ועל ידם: האמנים, הסופרים, המשוררים, הבוהמייניים, היפים-יפות. וגם אמא-אבא שלי :)והגננת פרידה מהסטלאג שבו למדתי. ברכות על השיר, ברכות לתל אביב שאולי "יש יפות ממנה, אך אין יפה כמוה".
הסטאלאג, תלמה!? :)) ואכן אין יפה מהזונה היפה הזאת. החיים האלה על הקצה ממש על ידינו עשו לנו משהו כנראה 🙂
כן, סטלאג אמיר. ואם עדיף ניסוח ספרותי יותר: גן צ'ארלס דיקנסי.
וכן, זונה זונה אבל יפה. והחיים על גבול גן מאיר – במקרה שלי, ועל הגבול בכלל, אכן עשו משהו.
אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה… ובסביבה הזאת לא חסרו "חברות" 🙂
זו המאפליה של העיר, אחורי החצרות, פינות הכוכים, שולי המדרכות, מאוד דקדנטי, מעורר חלחלה, בלי סדק של אור, אמיר אור.
אפילו נשיכות הן לעיתים נשיקות, לבנה.
יש פה דווקא סדק של אור בקצה ה"מאפליה", והדופק על שער השיר, פתוח ייפתח לו.
אמיר, עוד אשוב לכתוב בפוסט הזה.
הזונה מהדהדת כמילה, כעולם של הוויה שנמצא אצלי בצעקה. נראה מה ילד הדבר…כבר כתבתי על פריז והזונה..:)
100 שנים לתל בלי אביב, או אולי היה ואולי עוד יהיה…
אמיר בין לבין הבלאגן שלקראת החג אני נזכרת שכשלמדתי בתיכון בגבעתיים בתיק כבר היה מוכן בגד הים, חוף הילטון,טופסי, גלשנים, פסג' הוד, מוכרת תכשיטים מחוטים וחרוזים על הרצפה..ג'ניס ג'ופלין המודל לחיכוי, עם התלתלים ומשקפיים עגולים וורודים…סביבי כולם היו הזויים מנרקוטיקה ואצלי זה היה משכרון החופש.
תל אביב סקס והעיר הגדולה.
ימים אחרים היו.
"פּוֹחֲדִים מִן הַלַּבִּירִינְתְּ, נֶאֱחַזְנוּ בַּסְּבַךְ."
חוף הילטון? ופסז' הוד! אה נוסטלגיה 🙂
לבריכה של הילטון היינו מתפלחים ושוטפים את העיניים בקצת תיירות ומותרות, ופסז' הוד עם חנות אלשיך שאיננה עוד, והקמרי ו..כמובן, סקס והעיר הגדולה 🙂 האמת, גבעתיים היתה אז הרבה יותר רחוקה מהיום. אני חושב שפעם ראשונה שהגעתי לשם היתה בגיל תשע עשרה (היתה לי חברה שגרה שם) והיא נראתה לי סוג של שלוה לא צפויה. ממש תגלית…
והאמת, מי שלא פחדו קצת מהלבירינת גם לא טרחו להיאחז בסבך. הם עשו מהמזבח מיטה.
מצחיק, לפעמים הייתי יושבת שעות על הריצפה שם בפינת הפסג' אנשים היו מתישבים, היינו מפטפטים, השד זוכר על מה..בים כבר היה סיפור של הגלשנים וכל מיני גליצ'ות…הרגשתי אז מנופחת אוויר וחשיבות…:)
גבעתיים הייתה יבשושית, רק למדתי שם וישנתי כל פעם אצל חברה אחרת עם אריק קלפטון I SHOT THE CHERIFF
השריף היה כמובן המימסד..:)
אתה בטוח שבבריכה רק שטפתם עיניים?,
אני פעם שיחקתי אותה כאורחת…
סתםםם…:)
בטוח… לצערי.
אפילו לא חשבנו שאפשר יותר מזה.
באמת התארחת בהילטון כנערה?
למה לצערך…מים רבים זורמים בירדן. איך לא חשבתם על יותר? מוזר…
לא התארחתי, לא. למרות שנסעתי לחו"ל כילדה, הרבה פעמים. אפילו עד הסבר מעמיק על רחוב החלונות, מאבי ז"ל.
אהבתי גם את בריכת גורדון עם כל הפריקים לבריאות וכו..
אמיר, השיר הזה ממש מתאים גם להיום, למחר. החיפוש אחר המופלא הזה שנקרה חיים, סקרנות, חוויות…
למה, תמי? אולי כי גדלנו ליד שולחנות פורמייקה וכילדים עוד ירדנו להביא נפט לתנור הנפט וקרח למקרר.
הן נראו לנו מעולם אחר. "אמריקה" 🙂
למה?, כי כבר אז ידענו שהעולם גדול ופתוח ואפשר לעשות מה שמתחשק ומתאים לאותו רגע, כמו "אמריקה". כי גם כשלא היה לי גרוש בכיס למרות שבאתי ממשפחה עשירה, לא לקחתי מהורי כסף, עבדתי ועשיתי רק מה שרציתי וזה היה כיף. אצליך לא היה כך?
זה הזכיר לי את הדברים שבאו עד לפתח הבית אצל הורי: חלב, לחמניות ולחם מהלחמן, סודה בבקבוקים, נפט, עם הפעמון.., קרח, ירקות, סידקית… ואלו באו כמו משיח עם עגלות ופרד…:)
עבדתי בין הלימודים מגיל שלוש עשרה, תמי, אבל התחלתי להבין באמת שיש עולם גדול ומסתורי מעבר למציאות שבה גדלתי ושגם אפשר לגעת בו רק בגיל שבע עשרה 🙂
ובהחלט, המשיח בא על עגלה והביא הכל – קרח, אבטיחים, סדקית ומה לא 🙂
בגיל 17 בדיוק ביום ההולדת שלי, כבר סיימתי מחזור ראשון של חיים – מוות קליני. אחר כך נולדתי למחזור נוסף.
אכתוב על זה באחד הפוסטים..
חושב שהפנית אותי פעם לבלוג קודם שלך עם הסיפור על זה. אחכה לשמוע עוד.
לא כתבתי על זה ברשת עדיין. וציינתי את זה כבאסה לא מתוך יוהרה…:)
לא הבנתי למה החזירו אותי..:)
אז אולי סיפרת בתגובות? קראתי על זה.
כן, במעריב…פעם …כתבו..
מקפיץ זכרונות מהבויידם, אמיר. אני מניחה שהמפגש אתמול, הרב שכבתי אצלי, ביום ההולדת של תל אביב גרם לך לשלוף את השיר הזה..
:))
טוב, אז תוציאי. תמיד מרתק לגלות מה שמרנו שם בבויידעם, ועל אחת כמה וכמה בבויידעם של הנפש.
קצת מזכיר את שלמה ארצי
גדלתי ביד- אליהו וכואב לי לבקר מחמת הגעגועים, בתל- אביב שלי היה בית כנסת של מזרחי וניגונים ומאיר המשוגע שרדף אחרי ילדים ווצרח " פורים היום" ועד היום הצרחות שלו דוקרות.
כשהייתי בורחת מפניו אימי אמרה שהוא מחפש אהבה ואם אעמוד הוא ישמח ואז נעמדתי מולו והוא אמר" לא לפחד ממני ילדה, פורים היום".
והיו הילדים בשכונה ואחת ששמה כששמי שהסבירה לי איך באים לעולם ילדים וציירה לי הכל על אבני המרצפות וברחתי הביתה המוממה ולא האמנתי לה עד הבת- מצווה לפחות.
ובנעורי הייתה גם תל- אביב של המסוממים וחובבי הקולנוע והציירים, אבל ביד- אליהו תמיד חיכתה לי שרה השכנה ועדין מסתובבים שם אנשים חמים שגורמים לי להתרפק ולא לחזור.
מקסימום לביצרון בה התגוררתי בימי הריוני הראשון, ושם ישבנו על המדרכה אני וברכה ובעלה , היא בת עשרים עם שני ילדים ואני מבוגרת לגמרי בת עשרים וארבע וילדה.
אני בדירת חדר וחצר עזובה היא באיזה שהוא שלב במאהל לחסרי דיור.
זאת תל- אביב שלי , פניה מרובות.
אביטל, תודה ששיתפת בתל-אביב הזאת, שלך. מאיר המשוגע ואביטל, ושרה השכנה… עולם שלם שמחכה לדיבור מפיך, לא?
אמיר
שיר מאד מאד יפה בעיני.
גדלתי בתל אביב ואני מניח שנפשי תתכתב עמה תמיד.
אם בתמימות (דרך זכרונות משנות ה-80 של ילדותי – בעיקר הרבה "פינות" של רחובות והמון בתי קולנוע קטנים-גדולים),
אם בגעגועים (דרך זכרונות משנות התשעים -גלות בארה"ב ובצפון העיר),
אם בתשוקה (דרך זכרונות מסוף שנות התשעים – גם אני רציתי אז מתל אביב אמבטיה של ליקר ביצים ולשונות אספרגוס),
אם במרידה והתאהבות באחרת (דרך זכרונות משנות האלפיים – המעבר לירושלים),
אם בהתעוררות (מעבר לדרום ת"א באמצע שנות האלפיים – אך מרגיש לחזור הביתה)
ואם בהתבגרות והרהור – כיום. אני לא גר בה. היא מעצבנת אותי. אני אוהב אותה. התגברתי עליה. בזכותה אני כותב.
תודה, איתי, ונראה לי שיחסי האהבה-שנאה שלך עם תל אביב פתורים לגמרי 🙂 או שמא לא?
תודה ששיתפת וברוך הבא.
היי אמיר,
נתקלתי בהפניה שלך לפתח דבר שכתבת בשיר טאהירה בבלוג של רן יגיל. החיבור שלך על סבך כל כך נגע ללבי שהצטיידתי מייד בספר. קראתי שוב את פתח הדבר והוצפתי בכל כך הרבה זיכרונות מילדותי. הייתי מאד קטנה כשהוריי רכשו אנציקלופדיה לספרות ילדים והכרך "אלים וגיבורים" שבעיקרו סיפורים מהמיתולוגיה היוונית ומעט מהצפונית תפסו אותי כל כך חזק, ששנים ארוכות של ילדות חייתי בעולם של גיבורים, אלים וסוסים מכונפים. כמי שלא גדלה עם סבים וסבתות (שכולם נספו) הקשר שלך עם סבך, סבתך וחבריהם ממש החניק אותי.
אני כעת באמצע שיר טאהירה ונהנית מאד מתרגומך. תודה.
רותי, שמח שהגיע ונגע. זוהי ילדות תלאביבית שיש בה הומז' לדור אחר לגמרי של תלאביב, ואכן ראוי לצירוף למאה השנים האלה –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2934&blogID=182
אבל כמו שחשת, גם לאדם שהשפעתו עליי ואובדנו היו יותר ממה שיכולתי לספר שם.
לא רוצה להפריע בקריאה, אבל כשתסיימי לקרוא כתבי לי, ואגלה לך סוד 🙂
שמדובר בתרגום בדיוני הבנתי, הן זה כתוב בתחילת הספר, אבל קיויתי שלפחות הסיפור על סבך הוא אמיתי… כלומר לא טוכארית אבל אולי לטינית או יוונית או משהו דומה.
בכל אופן, הרעיון נפלא והספר כתוב נהדר. מבחינתי, נוסף לי עוד עם ועוד סיפור מיתולוגי. נוכחותו בטקסט מספקת אותי. גם חימרה אף פעם לא ראיתי… אז מה?
נכון, רותי, האפוס אינו באמת תרגום, כך שסבי לא תרגם אותו. אבל דמותו מצוירת שם די בדייקנות. שמח שאת נהנית מהספר.
אני נזכרת שהאמנתי לך שיש כזו שפה וכו'..כי אני אוהבת את האגדות…ואת זו במיוחד.
תמי, בהחלט יש שפה כזו. אפילו למדתי אותה מעט לצורך הספר.
הבדיון ב"פתח דבר" וב"אחרית דבר" שבספר הזה מעורבב בהרבה מאוד אמת.
אוהבת מאוד את השיר הזה, כשהגעתי בשנות השמונים לתל אביב מהכפר הקטן, היא סחררה אותי, התאהבתי, הלכתי לאיבוד, הייתי בשכרון חושים, היא התמסרה לי אבל תמיד הרגשתי שלא עד הסוף, משהו נשאר סודי לי, ואולי זה סוד הקסם
חושב שאת צודקת, חני, זה חוסר הקרקעית שלה, ה"הכל מכל" המסחרר ששום התמסרות לא תפתור, שמשאירים אותה כמיסתורין לא פתור, כמו החיים עצמם 🙂
אמיר,
תל אביב בשיר שלך מצטיירת לי כמו הגיהנום בהתגלמותו.
כל המוכים והתוהים, וההזרקות והזונות והחידלון והייאוש.
בתל אביב יש גם פה ושם חיים.
יש גם אור אמיתי, כמו בכל מקום.
לא רק חשיכה.
לי תל אביב עושה לא טוב. מאז ומתמיד.
חנוק לי שם. מלחיץ נורא. אין שלווה.
אבל יש אנשים.
מה שבירושלים כמעט בכלל לא.
מאמינה לך לגבי תל אביב של פעם.
היא היתה קסומה.
אפילו בילדותי כשפעם ביובל היינו נוסעים ל"יום כייף בתל אביב" עם סבא, ושטים בקייאק בירקון והולכים לסרט תמים על במבי, ואוכלים תירס וגלידה,
היה בזה הרבה אור.
אייייי, מאה שנים של בדידות אנושית.
והבדידות היא רק אשלייה בעולם.
רונית, גם בהם, בכאב, בטירוף, באובדן הדרך – היה אור. צריך רק להסתכל.
סיגל הסבירה את זה כאן למטה כל כך יפה שאין לי מה להוסיף.
את השיר הזה גיליתי עמוק בתוך שנות התשעים, ובקושי הכרתי את תל אביב. (חשבתי שהכרתי. לא ידעתי כלום). הייתי צפוני במובן הארצי של המילה. ממש לא במובן האורבני. ואכן, לא היה תפוח בעולם כל עוד לא נגסתי בו.
וזה לא ייאמן איך העיר ששוררת בסוף שנות השמונים היא אותה עיר שגיליתי יותר מעשור שלם אח"כ. כאילו החווייה הזו שמורה לכל מהגר (פנימי או חיצוני) שמגלה את ערוותה ללא כל קשר לשינויי הזמן.
זונה יפה. והמחיר לפעמים גבוה. ועדיין לא ברור לי אם היא נדפקת או דופקת את הבאים בשעריה.
אבל אני אוהב את תל אביב מאד, וחותם על כל מילה שכתבת בפוסט הזה.
שחר, לא ידעתי שהכרת אז את שיר. הוא נכתב על שנות העשרה שלי (שהרי לא הגעתי לתל אביב אלא גדלתי בה).
שנות העשרה, כשהכל מעניין ואין תפוח אם לא נגסנו ורוצים להכיר מקרוב את כל הסמנים הקיצוניים שעומדים על הגבול או מעבר לו ולצאת להתנסויות והרפתקות חדשות של מדיטציות, יצירה, מין, ספרים, מקומות – התיאבון לחיים.
אבל ברור שהיא דופקת ונדפקת במגע אחד, שאם לא כן, לא היינו מרגישים 🙂
היה שם גם סוג של עקדה וקורבן, אבל הזונה היתה יפה .
אוי אוי אוי, איזה יופי. שברת לי את הלב אמיר!!!! שברת לי את הלב. גם לי יש זכרונות כאלה. ואני מתגעגעת לתל אביב השכונתית התמימה של ילדותי.
יעלה, כמי שגדלה לתוך אותו מקום ידעתי שתביני על מה אני מדבר.
מה שלי ולך היה זמין בתוך מרחב "שכונתי" לאחרים פה נראה כמו הגיהינום עלי אדמות 🙂
היום, כשאני גרה בפרברים, מרכז העיר באמת נראה לי גיהינום. דאון טאון נוראי. ומכירה את כל הטיפוסים שכתבת עליהם.
בעקבות הדיון שהתפתח בנושא בקורת השירה, שבעקבותיו לקחת את הקורא לטיול בשירו של לסקלי, החלטתי לצאת לטיול עצמאי בתוך השיר שלך. (זה יהיה נסיון בתול ממני שאקרא לו שי לחג ומאחלת לך אמיר חג שמח שיהיה).
עיר
הספר נקרא "פנים" ואני בטוחה שבתוכו נמצאות פנים רבות, ולא רק פני העיר תל אביב. ומהמרת שהמשותף בכולם הוא פני המשורר, או למען הדיוק אותן עיניים המאירות את פני האופל.
בשיר עיר, עולות מהעיניים המביטות האלה המון חמלה ואהבה , נואשות כמו גם צורך לעטוף ולחבק.
הכניסה לתוך האמבטיה איננה רק לצורך טבילת הרגליים, היא טוטאלית וחווה. אנשי העיר הם ילדים אבודים הזקוקים לנשיקה, והאם המאופרת היא זונת-האם של "זונות" העיר,אם לילדים שבאו לינוק מאם שאין לה להגיש להם פטמה זקורה אלא רק חורים. חורים אולי במשמעות החורים שבהם הם מסתובבים, ואולי במשמעות המחסה שלה הם נזקקים.
הדמויות המתוארות בשיר קורעות את הלב , המחווה להעניק להם שיר, לאנשים שאף אחד לא רוצה לראות, והנה הם ניצבים פה ערומים ומכריחים את הקורא להביט בהם ולדעת שהם שם , אי אפשר פה להביט ולשכוח. הפעם הם חרוטים פה בשיר, בזכות מי שתעה בדרכו וזכה לכתוב שיר בלי טעויות, מלא אמת ודיוק, שיר שהוא טיפה של אור לאלו היושבים בחושך.
רק קורא מתמם יחשוב ששיר שנכתב בעבר רחוק לא מתאר גם הווה . שיר שנכתב בעיר אחת לא מתאר עולם.
אלו הפנים מלאי הכוויות ששום איפור לא יוכל להסתיר יותר ואי אפשר שלא לראות את האהבה העזה עד לנשיכות של אהבה.
ואיזו אהבה רואים בשיר? אהבה כואבת ומפוחדת של אייל הנאחז בסבך . הבן הוא גם האייל ולכן אין מוצא אלא מלהיות השה המועלה לעולה . העיר, היא אם ילדיה, היא ילדה בעצמה והיא המזבח המקריב את ילדיה בתוכה.
לסיום הטיול שלי בעיר ולכבוד יום הולדתה אני התיירת כבר לא בטוחה אם הרוקדים בכיכר רקדו במחוות מסיבת יום הולדת או אחוות מצורעים, רק יודעת שהשיר הזה נכתב בלי איפור ואיפשר הצצה בפנים שלא תמיד רוצים לראות, כמו גם בעיניים אוהבות, שגם אם כתוב :"אל תכסי בצעיף של בוקר" הוגש כאן צעיף של שיר שנתן לאור העדין של הבוקר לחדור לתוכה, ולחמם במעט את איברי האבן השבורים שבה .
(אוי..זה ממש כיף, מומלץ למי שזה מקצועו באמת לטייל, חושבת שזה זה לא רק כיף למבוקרים, זה גם כיף למבקרים).
וואו, ניתוח מדהים, סיגלה.
עזרת לי להבין קצת אחרת את השיר.
בעיקר את המבט האוהב של זה ש"מעניק להם את השיר", שבכך מציג אותם ונותן להם קיום.
אולם עדיין לנשיכות ושאר ירקות אני לא קוראת אהבה,
המון חולניות שאין בינה לבין אהבה שום דבר,
אבל השתוקקות לאהבה יש לכל הברואים,
זה כן.
ולאמיר,
כשיש כזה ים של סבל, המבט ונתינת הקיום על ידי שיר היא חשובה מאד,
היא מראה את מה שיש.
ואני אישית תמיד רוצה לתקן, ללמד,
להראות שיש דרכים אחרות מלבד אובדן וחולי כל כך קשה.
זה נדמה כביקורתי אולי, אבל אומרים שיש לי אופי מחנך ….
אנא עארף.
אבל המורה, יש גם אהבה שעומדת על הראש ומנשקת בנשיכה.
וירקות במה חטאו, יצורים צמחוניים ותמימים שכמותם?
גם בסובלים ובתועים יש ניצוץ.
יותר מזה, לא פעם הם תועים בדיוק בגלל זה, שהניצוץ בוער בעוצמה ולא נותן להם ללכת בתלם.
קצת חמלה מנקה את המבט מבהלה, אנא עארף 🙂
ברור שבסובלים ובתועים יש ניצוץ,
ניצוץ אדיר אפילו,
ממש לא פחות משל אנשים שבוחרים בדרכים אולי יותר "בריאות" עאלק.
בכלל לא על זה הויכוח.
לטעמי עצם החשיפה של כל זה יחד בשיר, אני לא יודעת, לא נתנה לי הרגשה רק של מבט חומל,
אלא של מן השתתפות בחגיגה,
ושל מן אפילו הנאה מסויימת ממנה,
בגלל זה אולי קשה לי עם שירים שבנויים צורנית נורא יפה ומקשטים מבחינתי עוולות ענקיות שקורות.
זה דומה לי לסרטים על אונס בהם נדמה שהבמאי משתתף באונס בעצמו.
רק הרגשות שלי, סליחה אם קצת נשמע קשה.
רק יכול לומר שאני טעמתי את התל אביב הזו. ומאותם טעמים, מרעב לחיים, מסקרנות לגבולות, מחיפוש אחרי משהו, משהו אחר.
וכתבתי את השיר אחרי שנים רבות, במבט אחורה, בהרבה אהבה וכאב וחמלה לאנשים התועים האלה שאתם הייתי.
רונית, לגבי הנשיכות -נשיקות אני מכירה את החשק הזה לנגוס שמתרכך לנשיכה קלה ושווה ערך לנשיקה, הבעיה היא אצל ה"נשכנים"- נשקנים שזה עובר להם אל ילדיהם ואז אחרי שהם "מנשכים" אותם קלות באהבה הם נאלצים לשמוע את גננת ילדיהם מתלןננת שהילד הוריד חצי לחי לילדה בגן, כי נתן לה ביס . ולכי תסבירי לגננת שזה בא מהבית… מאהבה.
אז נכון שלדעתי בניגוד לדעתך (ןשוב כחקיינית אמירית יצא שאני בדעתו…וטרולית עושה עכשיו דרכה לכאן) אני פשוט חושבת שנשיכת אהבה היא עזה יותר ויש בה מן… עד כאב מרוב אהבה, ורק חשוב לזכור שזה בסדר בשיר, זה בסדר פלוס מינוס עם בן זוג, אבל ממש לא מומלץ עם ילדים.
חג שמח לך חמודה ושפע ברכות דודיות (כיאה לברך בהן ירושלמיות?) .
סיגל, מיום ליום את נשמעת יותר כמו אמיר. מוטציה אמירית.
ההיית או חלמנו חלום?
מי התוהה? לא חושב שסיגל היא מוטציה מכל סוג שהוא. חושב שבכל מקום שנתקלתי בה בבלוגיה היא קוראת קשובה. לא חושב שהיא זקוקה להגנתי, אבל חייב לומר שהלעג, בלשון המעטה, לא ראוי. ההפך הוא כמובן הנכון.
אני דווקא מרגישה צורך לצאת להגנת סיגל.קודם כל מה רע כל כך בלהשמע כמו?כולנו ניזונים מרעיונות של אחרים. ומה הפחד הנורא הזה להיות דומה למישהו? ומוטאציה כמילה יש לה קונטאציה רעה.זכותו של כל אדם לחקות , להזדהות, להיות כמו, והוא יכול במקביל לשמור לגמרי על הייחודיות שלו. במשך חיי הלא קצרים אימצתי, שפה ,רעיונות , דרכי חשיבה, ונקודות מבט של אנשים שונים, היום אני, אני עצמי עם כל הדברים שמצאו חן בעיניי. ואני גם יכולה להשיל כל אחד מעלי אם אחפוץ.ואני שמחה ללמוד מאמיר את הדברים היפים שיש לו להציע כמו ממורים וחברים רבים שהיו לי
ןיש לי.תוהה יקר/ יקרה- גם ממך אני מוכנה להעתיק משהו חיובי…
טרוליניו, גם פה?
ר' תגובתי לך אצל שחר מריו.
הגבתי גם אצל משה יצחקי ומשה גנן בואי אחרי נעשה שמח.
סיגל, מאחלת לך חג שמח..
גם אני כבר מדברת כמו אמיר, לפעמים. האם זה נורא?, לא!…זה אפילו מצחיק.
הי תמי, בטוחה שלא את ולא אני מדברות כמו אמיר. לכל אדם יש צליל הקול שממנו הוא כותב, ולא לכולם יש אוזן שומעת או לב מקשיב, כך שאלו נוטים להתבלבל רק ש…אני לא. אני מאלו ששומעים את הקול הכותב, כך שאם טרול חושב שהוא מתחפש מאחורי האינשם שלו, הוא טועה, ות'אמת…להשמע כמו אמיר למישהי פשוטה ורגילה שכמותי, זו כזו מחמאה גדולה, רק שאני מקווה שאמיר לא נעלב :0) כך שרק מתוך רגשות דאגה בכלל טרחתי להגיב לטרול אומלל אכול רגשות שליליים.
ןלך תמי יקרה, מאחלת המון שמחה ומליון אביב.
סיגל.
סיגל, איזו מתנה. אין עונג גדול יותר לכותב מרשמי מסע של קורא קשוב. תודה על השי, ואת מוזמנת לטייל תמיד. הרבה אביב 🙂
הי אמיר, איזה קטע, אני מוצאת כאן בתגובות את תודתך ולא הצלחתי להבין על איזו מתנה אתה מודה לי. הרבה שיח היה כאן ומאוד מהנה, וכן רשמתי את הבנתי לשיר שוואוו, קשה לי להאמין שזו הייתי אני. אז בעצם התודה לך על הגירוי, וכמה נפלא שחזרת לבלוגיה חסרונך הורגש לבלוגלסית שכאן, זו שהתנחלה לך בבלוג 🙂
כן, התרחקתי קצת עם הפסח, אבל המשמעות ולא הזמן היא הקצב הנכון של הדיאלוג פה. ובהחלט מגיעה לך תודה, מתנחלת שכמותך, כי האמנות עצמה היא דיאלוג ולא מונולוג.
כן פסח (פרצוף נאנח) חג הפקקים, ישראלים צובאים על כל ארץ ישראל ואני פתחתי לי כאן התנחלות משלי,בתוך המשבצת הירוקה, בעצם כבר מפסח שעבר, ועוד זוכרת שזה בכלל חג הסנוניות כך סיפרת אז בפוסט מרתק.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4615&blogID=182
הן אוכלות לחם צח גבינות וייין
ואנחנו? אוכלים מזון צפורים מיובש (מצוֹת עץ הדיקט).
מזון ציפורים מיובש, סיגל? 🙂
מעדיף את מה שזוללות הסנוניות ועוד בחינם, שהרי האפיקומן הוא בעצם מין שוד מורשה.
מקווה שאביב לך וטוב לך במשבצת המנוחלת:)
פעם אחת בחיי היה אביב בחוץ שלא התמזג עם החורף שהיה בי. לא עוד. לשבת בתוך משבצת ירוקה, אין אביב יותר טוב מזה, רק שאם היו מגישים פה יין וגבינות וענבים ישר אל תוך הפה, היה מושלם.
מי אמר שלא מגישים, סיגל? גם צדפות חיות, תאנים בשלות ומה לא 🙂 הכל לפי התיאבון.
🙂
מכל האוכל בעולם דווקא תאנים וצדפות? תאנים אצלי בחצר הוא עץ לבולבולים, וצדפות אני בדרך כלל מזיזה הצידה שלא יפריעו לסלט.
נו מילא, יותר טוב להשאר בירוק ירוק הזה ולדמיין פיש אנד צ'יפס עם הרבה מיונז בצד וקולה.
סיגל! פיש אנד צ'יפס במיונז ישר לפה?
לא אני, אבל… זהו גן העדן שלך 🙂
אני מת על תאנים וצדפות. לפי הסלט
את בכלל מדברת על CLAMS אבל אני התכוונתי ל-OISTERS (אפשר עם קצת לימון) וזה ממש ליגה אחרת.
לא יאמי לי. אם זה מה שמגישים בבלוג הזה אולי כדאי שאחפש לי התנחלות חדשה?:)
סיגל, בעודי מחפש בשבילך את הפוסט על המיונז, דווקא גיליתי שהתנהל פה כבר דיון סוער על הצדפות החביבות ועוד בהשתתפותך ועם התלהבות של ממש, ב"סוס הים והנגר" –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2540&blogID=182
הי אמיר, קראתי תגובה זו כבר קודם אולם צרפת כאן קישור שלא יצא לי לקרוא, ואחר כך שכחתי באיזה פוסט רציתי לענות, עד שפתאום נזכרתי. זה ממש נחמד לקרוא פוסטים לאחור ואת התגובות של עצמי, ממש טפחתי לעצמי ההיא על השכם, מסכימה לחלוטין עם מה שהיא-אני אמרנו, אפילו שנעמי ואילנה לא יצרו איתי לובי, דבר שלפעמים נשים יוצרות במן אחוות נשים, מאחורי כל רעיון. אולי מכך הבנתי שרוב האנשים כנראה אוהבים לאכול צדפות, אך בעיניי הן עדינות וחמודות, ובאי בודד בין לאכול אותן או לשוחח איתן, הייתי מעדיפה שיחה ורעות.
סיגל, ניסית פעם לשוחח עם צדפה? די בזבוז זמן.
והכי מוזר שאת מגיבה דווקא היום. התכנסנו התכנסות משפחתית לרגל יום הולדתה של אחותי במסעדה שהזמנתי לי בה חמש צדפות (אויסטרים) טעימות וטריות. היחסים בינינו הם אהבה צרופה, אבל מה לעשות, די טורפנית.
ואיכשהו אני חושב שגם הן אוהבות את זה ככה.
מזל טוב, בתיאבון, לבריאות, חג שמח.
מצאתי לי יעוד לחמש הדקות הקרובות, מי שאוהב לאכול צדפות יתרגם שיר על זוללי צדפות, ואני אכתוב לי שירי אהבה תמה לצדפות ולסרטנים ולרקפות וללוע האריים ואנשים יקראו, יתאהבו ויבכו, ולא יוכלו לאכול אותם, ולא יוכלו לקטוף אותם, והעולם יהיה מלא אהבה.
רגע, רגע, סיגל. אני כבר תרגמתי אחד והוא נמצא שם למעלה בקישור, לא?
ואני מודיע קבל עם וצדפה שאני מזדהה לגמרי עם סוס הים והנגר. גם הצדפות.
אם רק יאהבו אותן ולא יאכלו אותן יהיה זה עולם משמים ואכזר ברוחניותו.
אור ואהבה 🙂
תבורך בני, פיס אנד לוב יהיו מיי פיש אנד צ'יפס, ובמיונז ננוחם.
ליל מנוחה בהירה וחלומות צחורים… רק אהבה.
אמיר לאחר קריאת השיר הקשוח הזה שלך
אני מבינה טוב יותר את תחושת הזרות שאני חשה בתל אביב.
אבל לעיר שם נפלא כמו שם של בושם
ברור, ריקי. זונה בלי בושם לא ראויה לשמה, ותפוטר מיד 🙂
שיר מזעזע בעוצמתו שמתאר במדוייק פאן אחד מיני רבים של העיר הרבגונית הזאת תל-אביב. יש בעיר הזאת משהו שמזכיר את יחסי האהבה שינאה, שתיארת במקום אחר. האנשים שהתקבצו מכל מיני מקומות ומחפשים את עולם התענוגות המובטח בעיר הגדולה.
וההליכה לאיבוד וחיפוש אחר משהו מעבר..
השיר זרק אלי כמה זכרונות מהמקום הזה בשנות השמונים שבאמת היו עבורי התנסויות חדשות.
כמה וכמה זכרונות חמים יש לי גם, החל בזה שהרומן הארוך בחיי החל בכיכר מלכי ישראל, היום כיכר רבין..בקיצור תל- אביב פנים רבות לה,
ואחרי שנים שחייתי בה קשה קשה ךהיפרד ממנה. ואתה שמילדותך כבר שם, אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה רבדים על רבדים של זגרונות ישנם..
תודה ששיתפת כל כל כן ברובד הלא קל הזה.
שירית, תודה לך ששיתפת. כיכר מלכי ישראל תמלוך לעד 🙂 אשר לדמויות בשיר, לא רק תענוגות הם מחפשים שם, אלא כל מה שאפשר, מבחינתם, לחפש. גם את הדק מכל דק, גם חופש, גם את מה שהחברה לא תיתן להם, אבל הם – כן רוצים. הכל פלוס…
בילדותי, אגב, תל אביב הייתה גם תמימה כמעט כמו כפר. שיחקנו "פינות" בכביש הריק, השטנו רפסודות ודגנו קרפדות בשלוליות הענק של כיכר המדינה, שיחקנו בין הליפטים בסומל, ופגשנו צבאים בדרך לתל ברוך.
60 שניות חינוכיות…בכל זאת ספרות ותרבות…
תל אביב הוא שם שמקורו בתנ"ך(יחזקאל, ג טו)
נחום סוקולוב ביקש ב1910 לחדש את השם המקראי של הישוב הגולה על הנהר כבר ("אדון כמעט וגברת כבר" של חנוך לוין,סתם אסוציאציה פרועה)
ולשנות את השם הראשון "אחוזת בית" לשכונה היהודית מחוץ ליפו.
לפי תרגומו ל"אלט נוילנד" של הרצל.מקום ישן-חדש. מקום מושבו של שבט דן.
תל- זה אלט, אתר עתיקאביב- זה נוילנד, ראשית והתחדשות של ארץ חדשה.העיר שקמה מהחולות.
סבא נוח שלי עלה לארץ בשנת 1934 ליפו (במקום לחיפו..)ומשם לאם המושבות,שם עבד כחקלאי בפרדסים(היה לו סרטיפיקט מגליציה)גר בצריף עץ
ומכר חלב עם חמור ועגלה. אבא שלי למד בביה"ס פיק"א בפ"ת ובמקצועי מקספיין (כיום על יד מגדלי-בבל סליחה ..עזריאלי).
אני גרתי על יד גשר הירקון כסטודנטית בין צירלסון-ויצמן לרמת אביב הישנה.אך השוטטות אחר הלב הפועם התלאביבי באזור"לב תל- אביב"
מיכל, תודה על מנת ההיסטוריה בשישים שניות חינוכיות 🙂 סבי עלה ארצה בערך באותן שנים כמו סבך, כשמהמושבה רמת השרון עוד נסעו בדיליז'נס לתל אביב…
עבר זמנה של תל אביב הקטנטנה.
הבדידות בעיר הגדולה יוצרת ניכור וחיפושי קשר.
מתי נוסדה המושבה רמת-השרון?סבך התגורר שם?
הדימוי של פתח תקוה משום מה למרות ההיסטוריה
המכובדת של המושבה
אינו טוב כמו של רמה"ש…
הסבא השני, אורי היה חלוץ משנת 1928 תחילה בעמק הירדן בקומונה לחוף הכנרת במושבה מגדל
ובהמשך בדור המייסדים במושב העובדים
בית-שערים בעמק יזרעאל.שם הקים רפת ולול
כך שחלב פרות לא היה חסר בשתי המשפחות…
מיכל, סבי גר בעיקר בתל אביב, אבל היה לו גם פרק רמת-שרוני קצר.
על דמותו תוכלי לקרוא בצורת סיפור קצר אם תרצי:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2934&blogID=182
אמיר,הסיפור הנפלא על הסבא שלך
ראוי להיות מונצח ומומחש בשפת הקולנוע,
רחוב חד סטרי
יד בכיס מחפשת את הלח
לפלאפון בשנייה הוא אומר לך:
"אני רוצה שנשב שנדבר קצת"
"הלו, הלו" מהדהד ברחובות הכרך
אין חמלה ואין "אהובי"
ברחוב יהודה הלוי
שהיה מתהפך בקברו המרובע
לו רק ידע שכך (נ)דעך כוכבי
הי נוני, למה זה דעך כוכבך?
אהבתי את היד המחפשת אבל מכאן והלאה נדמה שהניכור אוחז לרגע בכרך ובלב. אבל יש חמלה גם בכרך. והלב יודע אהבה.
קצת אור (כוכב) על השירונציק המרובעונצ'יק:
נכתב בראש פעם כשצותתתי לבחורצ'יק שצעד לפני ברחוב יהודה הלוי, וניהל שיחה, די חד צדדית, בסלולרי.
הלך הנפש של דעיכה? כנראה שלפני כן זהר (הכוכב) . כנראה, לפרקים, גם אחרי כן.
100 שנות בדידות לפרקים.
הכרך הבודד לפרקים יודע אהבה וחמלה רבה לצד אובדן, חטא, חיפוש נואש, טירוף…..
מצוטטת כמובן.
גדלתי גם בחו"ל ואני נופלת בפח השפה (לא רק) פה ושם.
מצוטטת כמובן.
גדלתי גם בחו"ל ואני נופלת בפח השפה (לא רק) פה ושם.
לא יודעת מה הבילבול שנפל עלי.
מצותת!!! נו טוב. קורה. לילה טוב.
מסוכן לצותת! לא אמרו לך? 🙂
כדאי להתחיל לספור דווקא את הפרקים שבין פרקי הבדידות, לא?
כדאי, רצוי ונספר
יום הולדת !!!! אני מכירה אותה ממש שונה ..
אבל באמת מזל טוב
ממליצה בחום :
http://www.4womens.co.il
למה בעצם תל אביב בודדת ? אני יגיד לכם למה כי הכל מפוץ שם חנות סקס .
אני מאוד אוהב לקנות מוצרי מין באינטרנט אני מעדיף הרבה יותר נוח וטוב .
http://www.fruti.co.il