אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
כָּאן בָּאָרֶץ
כָּאן בָּאָרֶץ הָרֵיקָה בַּזְּמַן הַמִּתְקַצֵּר
חַיִּים וְלֹא חַיִּים, מֵתִים וְלֹא מֵתִים
פּוֹסְעִים כִּבְנֵי אַלְמָוֶת בַּדֶּרֶךְ שֶׁחָשְׁכָה –
לֹא הָיִינוּ וְאֵינֶנּוּ, וּמַה יָּכוֹל עוֹד לְהַשְׁכִּיחַ
אֶת הַנּוֹרָא מִכֹּל?
יוֹם יוֹם אֲנַחְנוּ מַשְׁכִּימִים
לָסֹב לָסֹב בְּעִיר הָאַיִן בְּתַהֲלוּכוֹת הַדִּין
וּכְמוֹ כְּתָמִים עַל עוֹר מֻכֶּה
עִקְּבוֹתֵינוּ מִשְׂתָּרְכִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ מַשְׁחִירִים לְאַט.
שֶׁבַע סַבְנוּ אֶת הָעִיר תּוֹקְעִים בִּגְרוֹנוֹתֵינוּ
אַךְ חוֹמוֹתֶיהָ לֹא נָפְלוּ הֵן סוֹבְבוֹת אִתָּנוּ
עַל עוֹד בְּשׂוֹרָה אַחַת בִּלְתִּי מְפֻעְנַחַת
שֶׁבְּלִי לִזְרֹחַ מַפְצִיעָה
וּתְלוּיָה שָׁם מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ פּוּר שֶׁלֹּא הֻטַּל עֲדַיִן.
שׁוּב אֶל-עָל אֵלֶיהָ
צַוָּארֵנוּ מִתְקַשֵּׁחַ בַּמַּבָּט הַמִּתְגַּבֵּהַּ
בְּאִישׁוֹנִים שֶׁכְּבָר נָקְעוּ מַרְקִיעֵי גַּבּוֹת וּמֵצַח
פְּעוּרִים אֶל הָלְאָה שֶׁנּוֹפֵחַ
שֵׁם חָדָשׁ בְּתוֹךְ חָזֵנוּ
וּלְרַגְלֵינוּ שׁוּב פּוֹרֵשׂ עוֹד תְּהוֹם שֶׁלֹּא נִפְעֶרֶת
תֵּבַת הֵדִים לַיְלָלָה.
מֵאֲחוֹרֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה עוֹבְרִים דּוֹרוֹת הַשֵּׁבֶט:
רוּחוֹת אֲרוֹן כְּבִיסָה נָטוּשׁ
קְלַסְתְּרֵי אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת
וּרְפָאִים שֶׁל בּוֹיְדֶעם;
שׁוּב וָשׁוּב הֵם מְצִיצִים בְּעַיִן נְמַקָּה, דּוֹלְגִים מִן הַפִּנּוֹת בְּרֶגֶל מִתְפּוֹרֶרֶת
וּבְפֶה מָלֵא עָפָר מְיַלְּלִים בְּלִי גָּרוֹן:
"עוֹד לֹא אָבְדָה…"
אַחֲרֵיהֶם חוֹזְרִים כֻּלָּנוּ בְּתַחֲנוּן שֶׁאֵין לוֹ סוֹף
שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל כְּמוֹ צְחוֹק פָּרוּעַ אִם כִּי בִּלְתִּי נִשְׁמָע
– הוֹי אֵל דָּהוּי, שֶׁשְּׁמוֹ נִשְׁכַּח חָנֵּנוּ נָא בְּיוֹם אוֹ לַיְלָה –
בֵּין הַשִּׁדּוֹת וְהַמִּזְנוֹן וְעַד לִמְזָוֵה הַבַּיִת,
בְּכוֹרֵי גּוֹרָל וּצְעִירִים לַפַּחַד,
דּוֹרְכִים אֲנַחְנוּ עַל פְּנֵיהֶם שׁוֹאָה אַחַר שׁוֹאָה
וּמִבַּעַד לִזְגוּגִית עֵינֵנוּ הַנִּפְעֶרֶת
תָּרִים אַחַר רְאִי אוֹ מָוֶת
בְּתוֹךְ הַשִּׁכְחָה.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
משא כבד מסע השיר הזה.
אכן משא כבד, שולמית – אבל רק למען נתעורר מן המסע הזה – אל מקום מנטלי אחר.
שיר איום ונורא במשמעות החיובית. אתה מסתכל עלינו(בני האדם באופן כללי והישראלים באופן פרטי). ואנחנו נראים בזומבים מתים חיים שמגלים ומבינים לרגע את מצבם ואת מראם המחריד ,ומלאי זוועה ופחד מחפשים מקלט בשכחה .
כן, נחבא, זו התמונה. אבל אנחנו גם חופשיים לנסות ולשנות אותה.
כל כך הרבה דברים ניתן לעשות גם לעשות חיים כל עוד היא כלומר התְּהוֹם
לֹּא נִפְעֶרֶת
כן, סבינה, אבל היא שם וזה לפעמים יותר גרוע מתהום פעורה.
מי אלה? אנחנו? לא חושבת…
אילנה! לא אנחנו? הלוואי.
אני חושב שהשיר הזה מתכתב עם "ארץ הישימון" של ט.ס. אליוט
בגלל "חיים ולא חיים"? אולי.
ואולי משהו בטון. גם קיטס וביאליק עלו פה לאנשים, ואולי יש בזה משהו. לא חשבתי עליהם או על אליוט במודע.
quis dicit?
cui pluralis maiestatis?
cur?
בכל מקרה זה מאד מרשים.
תודה, ענת. אין רע בפלורליס, וזה גם לא כל כך מאיסטטיס. משורר (ובמידות משתנות בעצם כל אחד) חש את מקומו וזמנו גם כיחיד וגם כפרט בקבוצה.
ולמה? הרחיקי מבט ושאלי את עצמך – QUO VADIS? הן בחיי אנוש והן בחיינו כקבוצה.
בקושי אני מצליחה להתמודד עם הפרטי שלי. בדרך כלל אני מחזיקה את הכלב והוא כבר מושך אותי לאנשהו.
לרגעים נדמה לי שהייתי יכולה להגדיר את האני היוצר שלי כקוטב הנגדי שלך. אבל אני בהחלט מעריכה את התעוזה.
אולי זה דיון כבד מדי לתגובות.
ענת, קוטב נגדי? איני יודע.
הרי איני כותב רק בגוף ראשון רבים וגם לא על נושא קבוע. הנפש היא רפובליקה. למעשה כתבתי כבר בכל גוף אפשרי… כל אחד ושימושיו, יתרונותיו וחסרונותיו. גם שירת האני יכולה להיות כלא צר ומצר.
שירת האני היא במהותה כלא צר של השלמה עם גבולות האני וגבולות השירה, כלומר עם מגבלות האני ומגבלות שירתו.
ונדמה לי שמתוך ההשלמה הזו קל יותר לגלות חמלה לחולשות האנושיות.
ענת, האם אין זו הגדרה צרה במקצת ל"שירה"? בלי הומרוס ושקספיר, בלי חלקים מספפו ות.ס. אליוט, בלי שירת האזינו ובלי הקומדיה האלוהית, וכו".
שירת האני יכולה להיות לא פעם שירת פופיק די אגוצנטרית וחסרת רגישות לזולת. ולעומת זאת שירת האנחנו עשויה להיות מלאה זולת. הכל ביד הכותב.
אמיר, יום לאחר אתמול, הבחירות אינן בבחירה ודבר לא השתנה.(למרות שבירושלים בכל זאת הופתענו לטובה) נדמה שמעולם לא הרחקנו מהשואה ההיא או זו שאנו מביאים על עצמנו בכל רגע באופן אישי ולאומי.
נראה שאנחנו תקועים בתוך השכחה, אבל זה נראה גם חלק מנחמה, לא?
(השיר עשה לי כאב בטן מרוב שהוא נוקב. ואוף, מה נעשה עם כל זה?)
תמי היקרה, מה לעשות וזה לא שיר של הנחות…
🙂 הנחות?, מי רוצה הנחות, רק ילד שלא מוכן לקחת אחריות על מעשיו מבקש הנחות, או מבוגר שרוצה להיות ילד…כמו מדינה צעירה חסרת אחריות!…כמה פתטי, נוקב ולכן קשה מנשוא- שקלתי לקחת סַבָּל לַשֵׁת שלי..:)
סבל לשת? על מה ולמה? :)))
🙂 שני כוחות סוס יותר טוב, לא? כשלאחד קילומטרג" נמוך וכוחו במותניו- יותר קליל הבלתי סביל.
אבי לימד אותי שברווח בין האזניים שלי- הכל אפשרי ומותר. גלימה שחורה, מכנסיים קצרים וסנדלים…והכל אמת..:)
הי תמי, ממש לא הבנתי כלום :))))
:))))
Can death be sleep, when life is but a dream, And scenes of bliss pass as a phantom by? The transient pleasures as a vision seem, And yet we think the greatest pain"s to die
ON DEATH, JOHN KEATS
אמיר, הזכרת לי, משום מה, את שירו של קיטס על המוות. אז הנה בית אחד.
תודה נעמי, ולא חשוב משום מה. זה שיר נפלא שלו.
הי אמיר, בקריאה ראשונה זה נשמע כמו החיים שלי ברגע זה, וכמעט מתחשק שכבר יבואו הברברים או משהו, רק שכבר די עם זה.
לקריאות אחרות אני אשוב, כשאצליח לקרוא קצת יותר רחוק מהעצמי. (יודעת שהראשונה היא ממש לא משהו, השיר הוא הרבה הרבה יותר, ומקווה שלא מקלקלת אותו עם קריאה כה קטנה).
:)))
מתגעגעת לברברים? מה קורה, סיגל?
:0)
נו, נגיד.
לא חושבת שאני הולכת להסביר את התגובה שלי כי הנפלא בשיר שלך זה כמו הנפלא שבחיים, זוהי תחושה של רגע, במקרה או שלא, העלית שיר שמבטא את תחושותיי האישיות לאותו רגע, תחושות לא פשוטות וההומור שתמיד (תודה לי ולאלוהים ולעולם) נמצא לעזרי חיבר בין השיר הזה לבין השיר שלך על הברברים בכיכר העיר ההיא, וגרם לי למעין ערגה חייכנית, תנו ברברים, תנו שפה חדשה, בגדים אחרים, רק שיהיה מעניין וממלא….אז אולי בעצם כן הסברתי קצת אבל הרגע ההוא כבר לא נמצא ברגע הזה ולכן יכולתי היום לקרוא את השיר ולהתלהב ממנו כשיר, להתלהב מנקודות יופי של מפציע ולא זורח, לחוות את הריק ממקום של אופטימיות היודעת שאחרי שבע פעמים שמקיפים חומה שאיננה נופלת נמצאת המון עוצמה , מתחברים ליציב שבפנים וזאת הנקודה שבסופו של דבר מאוד אהובה עלי בהוויה, רגע לפני התחלה חדשה, רגע לפני שהוילון מוסט, רגע לפני בריאת העולם…טוב, די, עוד שניה ואני הופכת את התגובה שלי לפוסט והכי חשוב עוד לא אמרתי.
רוצה לומר שהשיר הזה בשילוב התגובות שעולות כאן נמצא במקום חזק של ריק אמת. כל קורא בה עם הריק או המלאות שלו ומתחבר, פשוט הגשת כאן שיר במתנה לקוראים ולמגיבים וכמה נהדר זה מתבטא בתגובות.
הויה, הויה, תיקון:
ריק אמיתי,
בא ולא בה.
אבוי לי.
:0)
לסיגל שלום
האם זו את ממסע 3 החברים, שכבר הסתיים (אגב, את מוזמנת לכתוב לו סיום משלך)?
ברצוני להזמינך לסדנא רצינית לכותבי שירה המתקיימת בת"א. המנחים בה מתחלפים. כעת המנחה הוא אמיר אור. אם זו את, ואם את מעוניינת, תטלפני: 08-9410574
:0)
הי ארלט, כן זו אני, וטוב, אצטרף לסיום גם כן, וגם תודה נרגשת על ההזמנה לסדנה הרצינית שנשמעת חלום. (שכנראה תשאר בחלום).
תודה, סיגל. אבל "ריק אמיתי" כזה הוא הזמנה מסוג מסוים מאוד, לא חושבת? לא בטוח שזה הרגע שלפני הבריאה ולא דווקא הרגע שאחרי הטעות.
הי אמיר, מצאתי שמאוד קשה לי לתפוס את תמונת השיר. נכון שאני קוראת אותו מכל מיני כיוונים ומגיבה מיני ממיני תגובות אולם הוא לא נקרא בעיניי כשיר מדכא שואתי, הוא יותר נראה לי כמעין שיר עובדה המתאר מצב נתון של נשמות , רק שעוד לא הצלחתי להחליט אם הארץ הריקה היא כשהן מרחפות להן בחוץ, או שהיא העולם שלתוכו הן מגיעות. איכשהו הכאן שלהם והשם שלהם, למרות ההבדלים העצומים, נשמע קצת כאותו מקום.
לסיום בחיוך:
בשלב זמני, ניסיתי לקרוא את השיר גם בתור עובר ברחם אימו, וחשבתי שארץ ריקה יכולה להיות רחם עם עובר זעיר וכשרוני, שעוד לא נולד וכבר מתלונן.
עובר?:)
אבל הקריאה הרצינית שלך רצינית באמת, ואני די נדהם איך תפסת את עיקר השיר בלי הקשרו בספר. כמו שכבר רמזתי, הסיפור הישראלי הוא רובד אחד של העניין ומטאפורה לרובד האחר שתיארת פה בדיוק רב.
ושתי המשמעויות נכונות. אין הבדל כל כך גדול.
ושוב בשביל החיוך הרחבה בנושא העובר:
הארץ הריקה היא הרחם, חיים ולא חיים, מתים ולא מתים, מכאן הלא מתחיל הויכוח על הפלות. הדרך שחשכה היא מתוך המחשבה שאם רחם וקבר הם באותה משמעות הרי שחשוך שם ולמי השפיר שבפה יש אולי טעם של אדמה. (לא יכולה להגיד שלא טעמתי, אבל מי זוכר?) והנורא מכל יכול להיות כמובן להוולד בעוד כמה סיבובים סביב חומת הרחם. (אחרי שבעה נותרו עוד איזה שניים).
בהמשך קצת מבט אל חוץ הרחם, הכתמים על העור המוכה, זה מבפנים על בטן האם ששם בחוץ חוטפת את ה"בעיטות",ועוד בשורה שמפציעה בלי לזרוח, הלוא היא בשורת הלידה שטרם הגיעה, אך ידוע כי בוא תבוא, שם חדש בתוך החזה הוא כמובן השם הממתין לעובר שם בחוץ, והתהום שלא נפערת היא צוואר רחם שעוד לא הגיע לפתיחה הנחוצה. מאחורי הטלויזיה זה כבר מה שעובר לו לעובר בתוך ראש הטלויזיה שלו, עוד יש לו זכרונות מגלגולים קודמים (כך טוענים),ומבעד לזגוגית הטלויזיה הזו הוא תוהה לו אם יוולד לתוך השיכחה ויביט בעיני אנשים כבראי או שבכלל ימות. (בקיצור, עובר ריאליסט שעוד לא למד את טכניקת ראיית הרחם המלא).
והקריאה הרצינית היא כמובן מה שכל קורא יכול לקרוא כי זה ברור שהארץ שלנו היא רק מטאפורה ויכולות להיות מטאפורות נוספות רבות, הגרעין של השיר לדעתי, הוא הקריאה המתחברת לרוח הנושב בשיר שמתוכו הוא נכתב.
סיגל, תמונה פלסטית ממש! עובר חכם, אבל חיים ולא חיים לא קלים יש לו. נקווה שתישוב עליו הרוח, אבל לא יותר מדי. מה בוער?
ברור. כלום לא בוער ואין לאן למהר.
אגב,מה שאוהבת בשיר הזה ובשיריך בכלל זה שאפשר לקרוא אותו ביותר מקריאה אחת, שיר זה למשל, היה יכול להיות גם שיר על היהודים בגטו ואפשר לתת לשיר עוד הרבה קריאות נוספות שונות בתכלית זו מזו, אבל אף אחת מאלו שקפצו לי לראש לא מצאו חן בעיניי כמו זו שמתארת את החיים של החיים.
מרתק, סיגל. כן, אני רואה את הקריאה הזאת. אלה יכלו להיות יהודים בגטו.
ובכל זאת הנחתת אצבע במקום שכיוונתי אליו. לא מוזר?
הי אמיר, לא חושבת שזה מוזר כלל וכלל. חושבת שזה קשור לדיוק, אם אדם מטה אוזן ומנסה לדייק בהבנה הוא מבין. זאת בעצם הסיבה למשל שמעולם לא חזרתי בתשובה, הייתי פעם בישיבה כאורחת ושמעתי רב מקריא ומפרש. הוא בעצם נתן את הקריאה שלו לטקסט, הסברתי לחברתי שטופת המוח דאז, שזו רק קריאה אחת מיני רבות וכי היא יכולה לקרוא לפעמים שונה, ולפעמים ההפך בתכלית מאותו רב, טענתי שהיא צריכה לדייק בהקשבה ולשמוע את הטקסט מהמקום שממנו המחבר כתב, אני לא שומעת בתורה שום דבר ממה שהרבנים טוענים, אני שומעת שם קריאה להיות האדם שנולדתי להיות ואם בפרקים הבאים יכתבו גם עלי אז יכתבו את מי שהייתי, כמו אלו שהיו ואלו שיהיו.
כך גם בשירך, אנחנו נולדים להיות מי שנהיה ונלך מכאן מי שהיינו, הריק הוא בתוכנו, הריק הוא בסביבנו, נעשה בו מה שנעשה ונמשיך לאן שנמשיך.
מדכא? בחירה שלנו, בריק יש מקום לצבע וגם זה לא חובה.
בטקסט ההודי "קוויאמימאמסה" שהוא מעין דיון תלמודי על אמנות השירה, דנים החכמים לא רק בסוגים של משוררים אלא גם בסוגים של קוראים.
את צודקת שהדיוק הרעיוני, החושי והרגשי הוא המפתח, אבל לא רק של הכתיבה אלא גם של הקריאה.
והריק? "מה נעשה בו? – לא נעשה".
מסכימה איתך לגמרי. למעשה, כאן בבלוגיה אני מצחצחת את חושי הקריאה שלי תוך שימת לב להשפעה של שינויי מזג האוויר שלי על יכולת ההבנה שלי. לא יכולתי לדבר על דיוק לולא ה"מחקר" הקטן הזה שעשיתי עם עצמי וההבנה שיש שירים שמסוגלים להשתנות עם שינויי מזג האוויר ורק החלטה להכנס לרצינות מדוייקת מאפשרת את הקריאה המרכזית של השיר.
היום למשל, אחרי שקראתי את רעב, אחרי שקמתי רעבה, אחרי שהתעסקתי עם דברים שעוברים עלי בהקשר בטן, פתאום חשבתי על השיר הזה: בארץ הריקה בתור שיר של אנורקסים. בחנתי, התאמתי, חייכתי ועברתי לכותרת הבאה של חדר הנמלא מים, שוב, חדר…לפני שהוא נמלא במים, יכול להיות שיר שנכתב על שיר. (רק שלא יכולתי להמשיך את הבדיקה כי לא מכירה את השיר במלואו)
וכך הלאה וכך הלאה נהנית לקשר קישורים מיני קישורים ומרגישה שאינך מתעייף מלעקוב אז אוסיף לשישו ולשמחו של הקוראת שבי את הפליאה שגם אני היום חשבתי במשפט השירי הזה שבחרת: מה נעשה בו? לא נעשה ואף הלכתי וקראתי את השיר וגם הגבתי…אבל בסוף מחקתי.
זהו. אפילו אני התעייפתי מעצמי, אז ליל מנוחה ותודה על תשומת הלב.
:0)
שום שיר לאנורקסים 🙂
המסר ממני לציבור המורעב הזה הוא עתיק: לפתוח יפה פה גדול ולבלוע.
:))
שיר סוריאליסטי (או אולי נטורליסטי בעיני רואי השחורות), מזרה אימה על ריק ועל אין, על אובדן וחיפוש, תהיה וגישוש, שיר שמעביר היטב חדלון, ייאוש וזעקת שבר על התפרקות וסוף, ומשאיר בלב חור. האם לכך הגענו, אמיר?
האם לא? אמרי לי את, לבנה.
בעיני השיר כמו נבואה, לאזני הפוסעים בשיירת הזמן, שקועים בעצמם, מתפללים לאל דהוי, אך אינם מקשיבים, מייאש אותי השיר באמת שבו, כפי שהבנתי אותה.
תודה, חני, ואל ייאוש. השיר בא לעורר, לא לדכא. כגודל הירידה גודל העלייה האפשרית עם ההבנה. כל כך הרבה אפשרי לנו!
נהדר. שבית אותי במילותיך.
ואת זה לקחתי אישית
מֵאֲחוֹרֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה עוֹבְרִים דּוֹרוֹת הַשֵּׁבֶט:
רוּחוֹת אֲרוֹן כְּבִיסָה נָטוּשׁ
קְלַסְתְּרֵי אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת
וּרְפָאִים שֶׁל בּוֹיְדֶעם;
וזה מזכיר פרק שיש בספר שלי "סוף סוף רומן", בו הגיבורה מאיה מחפשת רוחות רפאים בבוידעם.
:))) רפאים של בוידעם ורוחות ארון כביסה הם פאסה פר הגדרה, אבל זהו קסמם…
תודה, יעל.
אוי אוי אוי
אמיר, איזה קצב, סערה , ראשי סחרחר, ולא יכולה לומר יותר, ולנסח טוב את מה שעולה בנשמה.
תודה, אורה.
אומי, תמצתת את השיר לתפילת תחנון יהודית 🙂
אבל גם על פירושה שהוא השיר שווה לתת את הדעת, ואז אולי נעבור לתפילה אחרת…
מסע שהוא משא, כבד ומעיק, והוא שלנו כאומה, הוא שלנו כפרטים, והוא מובע פה כה חזק וחודר עד שגם אין אופטימיות, ואחרי קריאת השיר ההרגשה נדבקת בך.
אחרי זה צריך שיר שבכול זאת ייתן תקווה.
רב רושם.
תודה, איציק, ואתה כמובן צודק. אלא שאין טעם ללטף לעצמנו את הראש. שיר כזה בא לטלטל למעשה, לשנות גישה, לעורר (והוא מכוון גם אל עצמי).
גם לחלום בלהות אפשר להיצמד כמו לבית, וגם בצל שואה אפשר לדאוג ביחס לפנסיה. נדמה לי שכל זמן שזה לא משתנה, דבר אינו יכול להשתנות.
מדכא. ככה אנחנו? ואלה דורותינו?
רוּחוֹת אֲרוֹן כְּבִיסָה נָטוּשׁ
קְלַסְתְּרֵי אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת
וּרְפָאִים שֶׁל בּוֹיְדֶעם;
לוסי, כן, אלה דורותינו. הכתובת על הקיר ורוחות השבט מדברות אלינו את ריקנות הדורות מן הבוידעם והטלביזיה.
זמן להתעורר.
חזק. ממש אחרית הימים ההולכת
ומתממשת עלינו, לצערי.
אמיר,
השיר שלך הזכיר לי את שירו של ביאליק "והיה כי יארכו הימים". יש מקום לערוך השוואה בין שני השירים.
יכול להיות תרגיל מסקרן.
שבת שלום
שושנה
הו האנשים החלולים בארץ החלולה, ארץ הישימון, שיר קשה ואמיתי , אהבתי
תודה, חנה.
שוש, את מוזמנת לערוך את ההשוואה.
אמיר
אמיר, אני מכירה את השיר כי יש לי הספר. אבל עכשיו משנתת לו בולטות מיוחדת, כוחו עולה והוא מעורר הדים. זה חשוב מאד בעיני. אני מברכת אותך שהצטרפת למשוררים המעטים שמגיבים באמצעות השירה (ולא רק בין דפי ספר אלא בקול רם וברור)למצב הבלתי נסבל שהגענו אליו, כולנו!
תודה, ארלט. אני רק יכול להוסיף שמצבנו כאן בישראל הוא משל קיומי מוקצן במיוחד למצב האנושי בכלל. מנין ולאן?
לא לגמרי הבנתי אותך, שוש, לגבי "והיה כי יארכו הימים" אבל רוני מן בתגובה למטה הבהירה לי יותר. ביאליק, גם אם אירוני, היה אופטימי יותר: געגוע הוא סוג של תקוה.
קרבה ובאה.
נבואת זעם של ממש – דעה טובה ממש יש לך עלינו, אני רואה.
אהבתי את הקריצה ליריחו ואת ארון הכביסה הנטוש שהועלה באוב, ואת (מ?)דורות השבט, ואת הפעירות למיניהן.
אבל, לעצם העניין – מה אתה מציע?
תודה, עדה. ל"נבואת הזעם" הזו, כלשונך, שני פנים: אישי-אקזיסטנציאלי, ומדיני-לאומי. אבל הבנת את השיר קודם כל בפן השני שלו, ושאלת מה אני מציע במישור זה.
מה שאני מציע נמצא בפוסט "אחים בדם"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4937&blogID=182
העניין הוא שבישראל נותנים מכורח, לעולם לא מתוך שיקול דעת, נדיבות, והבנה מה נחוץ להישרדותנו כאן.
קראתי עכשיו. משכנע ומעניין. תודה
את "אחים בדם", כן? רק שבינתיים יש בעיקר דם 🙁
היי
קיבלתי מייל מהמדריכה הארצית של מורי הספרות המפנה לשירך תוך הפניית תשומת לב המורים לדמיון בינו לבין "והיה כי יארכו הימים" של ביאליק. השוואה שעורכת שושנה ויג. בקריאה חוזרת ומכוונת של שירך אני רואה את הדמיון ברוח הדברים ואפילו ב"חיבור" המעניין בין חומרים גבוהים לנמוכים. בודאי בנימת הלעג המוכיח. הלוואי שמורי הספרות (כמוני למשל) ינצלו הזדמנות זו כדי להציג משהו מיצירתך (שאין לה , לצערי, זכר בתכה"ל)ואף פעם אינך יודע בליבו של מי "נגעת".
הגיע עת.
אה, מעניין. היא קוראת בבלוג?
שושנה ויג לא הסבירה, אבל את כן. אני אכן רואה את חיבור החומרים הגבוהים והנמוכים בשני השירים, וגם את נימת התוכחה.
אצל ביאליק יש לעג מהול בהומור שאמנם מושחז למטרה אבל גם מרכך מעט וסופו בנוחם – אצלי לא כל כך.
ואשר לתכנה"ל – איני מאלה הדוחפים שמה(ויש) אבל שמח שהשיר הגיע גם כך וכנראה נגע. תודה
מתנצלת על שאני במשבצת ה"מורה הדייקנית" אך אני חולקת על קריאה מנחמת בשירו של ביאליק.עד תום השיר הוא נותר בנימת הלעג המוכיח. הוא מסים בתמונת השפחה השולחת את פרצופה המפוחם ותמהה "האין המשיח הולך? האם לא נשמעה תרועת שופרו?_ _ _"הלעג טמוןבתמונה ה"נמוכה" של הדוברת, בדימוי העממי והפשטני של דמות הגאולה,ובחוסר האונים המתגלם גם בקיווקווים המסיימים את השיר ולא ביוזמה או מעשה. אני בכל מקרה אעביר את שירך לחברותי לצוות ובעצמי אערוך את ההשוואה בכיתת הי"ב שלי . הרווח הוא בריענון הטקסט הביאליקאי שלשונו מרחיקה ממנו את התלמידים ובכך שאפתח צוהר ליצירתך בפניהם. אשמח לספר לך על כך אך זה יקרה רק במחצית השניה.
רוני, לא התכוונתי לומר ששירו של ביאליק מביא נחמה… רק שהלעג האירוני בעצם היותו לעג, משאיר יותר אוויר לנשימה מאשר הטון הדי קודר של "כאן בארץ". מחכה לשמוע מה העלית בחכתך.