אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
תל-אביב טוקיו תל-אביב
ביפן פגשתי את פומיאקי נקמורה ותלמידיו, את שיראישי (למעלה), שונטרו טניקאוה (למטה), ורבים אחרים. המפגשים והתכנים ביפן היו טעוני משמעות עד קצה גבול היכולת, ואספר עליהם בפעם אחרת, כשממש אנחת פה בחזרה J.
פה בארץ חיכה לי מופע הבּוּטוֹ של מיה דונסקי ואנסמבל מניפה, שקראו את ספרי "יום" כ"בּוּטוֹ-פוּ" – כאותה שפה של תמונות נפש שממנה נולד.
כדי להשלים את המעגל הטעון הזה בשלוות מנוחה, וגם כדי לאזן את התרסת החיים של האפיטף שלמעלה – אני רוצה לסיים פה בסיום מסוג אחר – בהייקו שבו חתמתי את קריאת שיריי בפסטיבל השירה של טוקיו:
Emptiness at last.
Not a feather is left on
The wings of the world.
מרגש
השיר
והציורים של מירי ת. במיוחד השני אבל הצילומים הצילומים ….
תודה, מירי!
למי שרוצה, הוספתי קישור ליו-טיוב מהקריאה בטוקיו –
http://jp.youtube.com/watch?v=-WMLmP3Wlpk
ル・オル
זה מקוטע. זה רק אצלי?
הכל נפלא, צריך רק להמתין עד שהכל יורד למחשב ואז זה רציף ומדהים..
🙂 עלה זית נשלף מכיסך?. איזה רעיון מבריק.
לא עלה, אלא יונה עם עלה זית שעשויה מעץ זית.
מה שקרה הוא שבמהלך הכנות הקריאה של השיר "פריחה"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
אמרה לי המשוררת היראי קומוי (זו שקוראת ביפנית בסרטון) שפירוש שמה הוא "עננים קלים" – בדיוק אותן מלים שמופיעות בשיר. צירפתי את היונה לשמים ולעננים שבשיר…
🙂 אכן מתנת חופש שיש בכוחה להגן-שלום…(זה היה מחווה לבבי מאוד)
אמיר, כיף שאתה כאן.
הציורים של מירי ת. מאוד יפים.
אני מקווה מאוד שיהיה מופע נוסף של מיה דונסקי ואנסמבל מניפה כדי שאזכה לצפות בו.
מוזר, מי שיושב לשמאלך נראה רוקד בתנועה מדהימה בידיים…מי הוא?.
ההייקו מעציב אותי מאוד, למרות שזה אולי סגירת מעגל… לבסוף הריקות הזו, אף לא נוצה אחת, כנפי העולם…
אולי עדיף שאתה תתרגם את ההיקו…:)
The wings of the world
זה חופר לי במוח איך מתרגמים משפט, לכאורה, כל כך ברור?….:)
אוקי. אולי ככה:
סוף סוף הרֵיקוּת.
אף נוצה לא נותרה על
כנפי העולם.
ובמחשבה נוספת, מעדיף כך:
רֵיקוּת לבַסוף.
אף נוצה לא נותרה על
כנפי העולם.
אהה…
זה תרגום מרגיע, פעמיים ריקוּת. בבפנים וגם בחוץ- על כנפי העולם.
{בטיסות כשאני יושבת שומרת על הכנפיים הן באמת בלי נוצות ולא נופלות..:)}
תרגום מרגיע? למה, תמי? חשבת על משהו אחר?
אולי "מרגיע" זו לא המילה המתאימה..פשוט קשה לי לקבל סופניות. בעולם ,האולי נאיבי, שלי אין התחלה ואין סוף- יש, אולי שינוי צורה, תהליכים, מעברים…הריקות היא לא ריק טוריצ"לי=וואקום, אלא כלי שמתרוקן ומוכן עתה להכיל, זה תהליך…
אף נוצה לא נותרה…אבל יש שם עדיין כנפיים וזה המון יש.. אמנם דורש התייחסות אבל יש – יש כנפיים לעולם= אז יש עתיד…:)
תמי, זה לא ריק טוריצ"לי וגם לא ריקנות או סופנות.
שלא כמו בשיר של טניקאוה, מה שמתאר ההייקו הזה הוא תהליך תודעתי.
שקט של מרחב פנימי שאינו אץ עוד לשום מקום, שבו העולם נעצר.
🙂 אז בכל זאת מתאים "מרגיע"….
תודה, תמי (גם בשם מירי אם מותר).
מצטער שלא נותרו כרטיסים. מאוד חבל לי על כל מי שרצה ולא היה. לצערי ככל שידוע לי בינתיים לא מתוכנן מופע נוסף.
בתצלום האיש המבוגר משמאלי הוא שונטרו טניקאוה.
והריקות? הריקות היא הפרפור האחרון.
אמיר, הוא נראה כל כך אחר מבתמונה ב"חדר קריאה" שם הוא כותב
ב דָּם
נִלְחַמְתָּ עִם שֶׁמֵּי כּוֹכָבִים,
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה דָּמַמְתָּ
אֲנִי בְּמִדְבָּר הַזֶּרַע הַהוּא
לָמַדְתִּי לִזְרֹעַ זֶרַע.
צָעַדְנוּ אָז צַעַד רִאשׁוֹן בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
אֶל הַשְׁלָמָה עִם הַמָּוֶת
לבסוף הריקות הזו
אף לא נוצה אחת
בכנפות תבל
(תן רמז דק לתרגום של השורה האחרונה)
חוצמיזה מהרגע שנולדתי אני מפרפרת כדי להרחיק את המוות, שלא יגע בי.
אבל זה באמת קשה ללא אף נוצה שנותרה, בעיקר לטורדולוגית…:)
תמי, ההייקו שלי והשיר של שונטרו הם על אותו ספקטרום, אבל בקצוות מנוגדים. המפגש שלו עם החלוף הוא דרך הווסת והזרע הראשונים. הצעד הראשון להשלמה עם המוות מגיע בהייקו להשלמה שאינה עוסקת עוד במוות. כנפי העולם ריקות
(ואגב זה, הנה התרגום: פשוטו)
ו…טורדולוגית?
זה מקצוע חדש 🙂
🙂 לא חדש. עתיק..
אמיר, תודה תודה לך, מעומק הלב,
אני מופתעת ונרגשת עד מאוד.
אני גם מודה שהצילום נעשה בחופזה (אין לי מושג בעריכה), ולכן יצא שכך.
הציור העליון – בעקבות ה"אפיטף"- צבעי קוורל, עפרונות ורפידוגרף.
השני- ציור ישָן על בד משי, מסגרת וזכוכית (שידעה גם היא להחזיר אור:).
ושוב, תודה גדולה לך, משורר יקר,
זה עונג רב וזכות גדולה לדור תחת "קורת גג" עם ענקים.
מירי
מירי, העונג הוא כולו שלי, ושוב תודה לך על המחווה המרגשת.
ולהייקו המקסים, אצטט משירו של אמיר גלבוע:
"אם במכאובים נוצה קלה מה תאמר
תעופף אם יטילוה לארץ
אם רוח תעיפנה לכל רוח
תצנח נוגעת לא נוגעת באדמה
מלמעלה מה תאמר
כל כובד האדמה תחתיה אוחזת.."
האם רִיק, או בכנפיים נמלאה הארץ?
🙂
שוב, תודה.
אמיר, מקווה שיהיו מופעים נוספים, פספסתי. היה בדעתי ללכת.
שושנה
שוש, לצערי בינתיים לא מתוכננים מופעים נוספים, וזה למרות שאולם ענבל היה צר מלהכיל את כל הבאים, וגם חלק ממי שכן באו לא יכלו להיכנס.
תודה, מירי. ומה מלא יותר מריקות? העולם שלנו לא נח, ומלא תמיד, לא? המקום שממנו נוצר משהו, הוא מקום פנוי.
מה מלא יותר מריקות, והמקום הפנוי..
איזה קסם של מחשבה, והלואי.
גם קטע הקריאה, פשוט נהדר.
תודה אמיר,
וכן, בהחלט תודה גם לתמי, ולעוד.
🙂
משרה שלווה, ההייקו הזה, שבו ה-emptiness (חשבתי לכתוב "ריקנות", אבל זה לא תרגום מתאים) מתקבל/ת בברכה.
וברוך השב!
תודה, עדה. "ריקנות" עם הקונוטציה השלילית שלה באמת לא מתאימה כאן.
ר" למעלה – תרגמתי בשתי ורסיות לבקשת תמי, ובשתיהן "ריקות".
אמיר, אתה רב פעלים ואנרגיות , יפים הציורים של מירי ויפה מאוד השיר וגם אתה בתמונה.
חני, תודה. עוד מעט והסמקתיני.
פעם הבאה אתה לוקח אותי איתך. פומיאקי נקמורה הזה נראה מותק.
הכל מקסים: הציורים של מירי, התצלום שלך וההיקו ,ריקנות או ריקות ושלווה זה טוב, נחיתה נעימה והמשך פוריות ,אמיר
🙂 חנה היקרה, תודה.
יעלה, אבל נכשלת במסדר הזיהוי! המותק שאת מתכוונת אליו הוא, מימיני, המשורר הסיני טיאן יואן אני מניח. אבל נקמורה, אהוב ליבי, הוא באמת מותק.
בטח צריך שנה שלמה כדי לעכל באמת אוסף חוויות כל כך מרשים שהתרחשו במשך שבוע קצר.
נו כן, אבל עכשיו תורך, לא?
הייקו יפהפה, מאוד קמאי. ברוך השב.
מלהיב, אמיר. לצערי לא יכולתי להגיע. . .
חבל. היה חד פעמי בכל המובנים…
תודה, סיגל. קמאי? אולי… מעבר לזמן ולמקום.
אמיר, איזה יופי, נשמע ונראה מרשים ביותר. גם העבודות של מירי יפות להפליא. קצת התקשיתי לקלוט את כל מילות השיר ביו טיוב, אולי זה כבר הגיל :). ממש מחכה לרשימה שלך על המפגשים טעוני המשמעות עד קצה היכולת.
תודה, נעמי. ונכון, קצת קשה לקלוט את השירים ביו-טיוב, אבל מצד שני אין טעם להעלות אותם כאן באנגלית, לא?
אמיר, אשמח אם תעלה כאן את הסרטון. לי אין בעיה עם אנגלית ואני אוהבת לשמוע משוררים קוראים את שיריהם, לטעמי זה ערך מוסף. אם תחליט להעלות, let me know
נעמי היקרה, אבל העליתי פה את הסרטון! לחצי על הקישור "קריאת שיריי בפסטיבל השירה של טוקיו"
או http://jp.youtube.com/watch?v=-WMLmP3Wlpk
אמיר יקירי, הלוא זה היו טיוב ושם כבר הייתי ולא שמעתי טוב את המילים. חשבתי שאולי יש לך יו בלי טיוב 🙂
"יו בלי היו-טיוב"? זה יוצא הופעה חיה פרטית:)
לא רעיון רע בכלל, אחשוב על זה בלילה:) ליל מנוחה.
:))) חלומות פז!
טוב. בינתיים לכל המעוניינים בטיוב (בלי ה"יו"), מכיוון שההשמעה הבאה תהיה בחודש הבא בניו דלהי, אז הנה השיר הראשון על יבש 🙂
Poet
Teacher’s speaking
he hears her
there are no words there, only music.
two trees sway in the window ink shapes in the note-book.
He counts the dream shapes: two trees, teacher’s speaking
his lover closes a window.
He sits in the margins of the page
trees sway in the note-book
his heart’s turning with the clock
and now – the bell:
He closes his eyes. Hears.
There are no words there, he writes.
וואו, זה יפה ביותר אמיר, קצת צמרר אותי. תודה. מי תירגם אתה?
תודה, נעמי. לא, זה מקור, לא תרגום. השיר נכתב במקביל בעברית ובאנגלית.
אמיר, איפה אפשר לקרוא את התרגום?
את התרגום של מה בדיוק, תמי?
של השיר שלך
🙂 נכון לא תרגום. איפה אמצא את השיר בעברית.
אה, של "משורר"? זה בתוך "מוזיאון הזמן" ויש גם כאן –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2479&blogID=182
גם שאר השירים ביו טיוב – "הברברים סיבוב שני", "פריחה" ו"אלמוות" ישנם פה בעברית.
(שיט), זה שיר שאני מכירה רק בחליפה אחרת…ומרוב התעסקות בתרגום, כל היום (ש.ב) לא קישרתי…
איזה שיר יפה יפה,
איך הוא יושב לו בקצות הדף, רוקם חלומות, נע עם העצים, מרחף לאהובתו,
מרגש.
הטיוב בלי יו זה רק טב ובלי ו באמצע זה לא טוב..
ואתה נראה קורן בתמונה בין כל היפנים והיפניות (האותיות)
המון ידע אושר ושמחת חיים אתה מעביר במה שאתה כותב ,
עד העונג הבא,זה משפט מצויין שנותן סיבה לחיות , לא? כי מה בסך הכל מי רוצה?
והריקנות כנראה תצטרך לחכות.
אמיר, היה ערב מיוחד ויוצא דופן עם מיה דונסקי ולהקת הרקדנים שלה.
נפלא ומרומם נפש היה לראות כיצד שיריך עוברים ממצב צבירה של דיו למצב צבירה של גוף.
ישר כוח ועשייה אמיר.
ריקי היקרה, תודה, ושמחתי לראות אותך שם.
המדהים הוא כמה שזה מרגיש נכון, והתמונות הנעות של המחול לא ממש רחוקות.
כלומר, "מטפורות" הן משהו שלוקח זמן, משהו שאני רואה ושומע, לא המלים שמבטאות אותן בסופו של דבר.
אתה הולך מחיל אל חיל, כה לחי!
יפה יפה. אשמח לשמוע עוד.
תודה, מיכל. במהרה בימינו.
נדמה שבכל היצירות האלה, המרווחים חשובים לא פחות מהתוכן (צבע, מלים, תנועה). אני אישית התחלתי לתהות כיצד יעוף העולם שבכנפיו לא נותרו נוצות, מה יש "אחרי הסוף". אנושי, אבל אני מניח שלא במיוחד יפני.
רונן, לא הבנתי את כוונתך ב"מרווחים".
לגבי "הסוף האנושי" – כאן נכנסת היפניות, או מחשבת המזרח. עולם בלי נוצות מן הסתם נעצר ולא יכול לחבוט בכנפיו בתודעתנו. ככל שהדברים אמורים בכוונת הכותב, השיר בכלל לא מדבר על המוות.
הי אמיר, קראתי הבוקר את הפוסט הזה ובחרתי להגיב דווקא לשיר שלך הנוף הנכון שהופיע בפוסט שנקרא מכת עונג. כשראיתי את שם הפוסט בארכיון לא ממש זכרתי איזה שיר מאחוריו וגם הכותרת של הפוסט הזה עם העונג שבטח העניקה לך חווית טוקיו נשמעת לי קצת כמו מכת עונג שבסופו נמצאת תל-אביב, ובסוף הפוסט, הייקו על ריקות, אותה אתה מגדיר כשלווה בסוף המעגל.
חטפתי סחרחורת לא קטנה מהפוסט הזה, לא יודעת למה להתייחס קודם אבל שירה של עינב פרמולטר ז"ל מהמכשפות מתנגן לי בראש "עד לעונג הבא".
זו הייתה תגובתי לכותרת, בהמשך אגיב לגוף לציורים ולתמונות ובטח תהיינה לי גם שאלות כי כל מיני דברים כאן מעניינים אותי,בינתיים , צריכה להעביר את שרביט המחשב לכמה ילדים שפתאום נמצאו מתגודדים מעלי באופן מלחיץ שלא מאפשר נשימה חלקה.
סיגל, לא מכיר את "עד לעונג הבא", אבל בחוויה של טוקיו עולות לי (מלבד עונג, בוודאי) גם מלים כמו "רכבת שדים", "התעלות", "דופק החיים" ועוד.
ושלווה? כמובן. אם תרצי, גם זה סוג של עונג, מנוחה למיתרי הנפש שנמתחים לצלילי הקיום בין חוויה לחוויה.
לא יודע איך הגעת ל"מכת העונג", אבל עניתי לך שם –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5416&blogID=182#res98487
כמו בעונג, בין הסחרחורת לשרביט ולמתגודדים כדאי באמת להקפיד על שאיפה ונשיפה סדורות 🙂
פיספסתי הערב את התגובות שלך אבל הנה אני כאן שוב (מתנחלת בלוגים ידועה שאיכשהו כאן מרגישה קצת כמו בבית ומקווה שזה בסדר מצידך).
מתחברת מאוד לתגובתך, הדופק של החיים מוכר לי ומאוד קשה למצוא את הדופק הישן כשנכנסים לתאוצה מסחררת אבל מנסיון לומדים ורק בגלל שאין ברירה שאם לא כן האם לא היינו בוחרים בחיים עם הדופק המואץ התמידי? שאלה ששואלת את עצמי השכם והערב ומבינה מידי כל שניה שאין דבר כזה וזה לא אפשרי, אפילו יותר מאתגר אולי זה למצוא את העונג בתוך השלווה שלכאורה עוטפת אותנו שאם לא כן מדוע כל כך הרבה אנשים מחפשים להגיע אליה ויש כאלו שאפילו טוענים שהארה זה מן סוג של שלווה. באופן אישי, אני לא כל כך אוהבת שלווה, אני מתחברת יותר לחלק של הדופק המואץ אבל בין שלווה לצרות בצרורות אפשר לומר שאני בוחרת ברע במיעוטו.
רציתי להגיב גם לציורים אבל קודם אשאל מה זה הומאג" והאם הציורים צויירו בהשראת השיר?
ורציתי להגיב גם לתמונה, הבטתי בה באריכות וראיתי מבוגר שנראה שליו, חתיך שנראה מאושר, וסיני (כן?) שנראה מתוח משהו, רציתי לשאול מיהן הדמויות בצדדיך, אני מניחה שאלו משוררים, האם אחד מהם זה המשורר שאת שיריו תירגמת בספר לְאישה? האם זה חבר קרוב? חושבת שכבר הסברת בעבר, אבל אני קצת מתבלבלת עם שמות.
וכמובן ש…ראיתי את היין שכבר לא היה…אז בטח שהשיחות נטענו במשמעות זה קורה במיוחד כששותים עד קצה היכולת. אבל, זאת רק מחשבה, בתמונה אתם נראים כמו אחרי כוס ראשונה בלבד, קרובים ומפוקסים ביותר.
החלטתי להיות סדרתית בתגובה ולהוסיף את האחרונה בהתייחסות לחלק הבוטו ולהייקו במה שנותר מעיניי הפקוחות:
חושבת שזה מאוד מיוחד שמשיר של משורר ישראלי עולות תמונות לריקוד יפני, נפלא גם לגלות שיש ישראלים שרוקדים ריקוד יפני מיוחד זה , מעניין שטרם הבלוג שלך מעולם לא שמעתי על סוג זה של ריקוד ולפרקים אני חושבת שגם קצת חבל שלא. (מאוד אוהבת ריקוד ושירה ולו הייתי יודעת שאפשר לחבר בין השניים אזי אולי בגיל שבו חיפשתי תחביבים הייתי מתחברת לבוטו).
וההייקו,
Emptiness at last
Not a feather is left on
The wings of the world.
מכיוון שמוצאת שכותבים נהנים מקריאותיי, אצרף את הבנתי האולי אחרת:
העולם הוא ציפור שהופך לביצה שבדמיוני מונחת סוף סוף ברכות בקן והריקות היא רק לכאורה כי בתוך הביצה עולם שלם בדרך להיות.
נוצה לא נותרה 5
בריקות מיוחלת 7
על כנפי עולם. 5
ליל מנוחה 4 :0)
אחרי שהסברת בפוסט על הייקויים את כל החוקים כמובן שבדקתי לך וכמובן שהכל שם, אבל מעבר לכך, הוא
אופס, אחרי "וההיקו הוא" אמורות להופיע שתי השורות האחרונות ואחריהן הציטוט…משהו קפץ לי ומשהו נמחק לי אז באילתור לא משוחזר בטח התכוונתי לומר שההיקו הוא לא ממש אפיטפי בעיניי אם כי נבואי מערסל.
נבואי מערסל!? 🙂
כן. מן סוג של ערסול נבואי.
:0)
אבל באמת בכלל בכלל לא אפיטפי 🙂
שמח שבדקת לי, סיגל 🙂
את מציעה תרגום חלופי וגם התבייצות של העולם מן המעוף אל הקליפה?
כן. מצד אחד נשירת נוצות מכנפי העולם כהתקדמות אל הריק בו לא נותר כלום אבל מהצד השני שממנו ראיתי את התמונה זאת תנועה מהציפור אל הביצה, בכל אופן לשם הוביל אותי הריק ואולי גם אתה מכיר את התחושה אבל לפעמים כשאני מרגישה בריק שהולך ונהיה יותר ויותר ריק עד שנראה שזהו אני עומדת למות משיעמום פתאום קורה דבר מופלא ובום…הריק הזה מתמלא בפיצוץ. איפשהו אני די אוהבת את המקום הזה של רגע לפני ולא ממש מנסה להוציא את עצמי מהמצב הלכאורה נמוך הזה, אז כל הנוצות מוסרות, אני נהיית ביצה ומחכה בפחד ובהתלהבות לגלות איזה מן אפרוח יקפוץ מתוכי הפעם.
(שוב, לא קל להסביר את זה אבל זה קיים ולכן הקריאה הזאת בעצם.)
סיגל, דווקא הסברת מצוין. לחיי האפרוחים שבדרך :)!
סיגל, דוז פואנ על ההבחנה. כן, זו ארוחת צהרים, בערך חצי שעה אחרי שהתעוררתי מלילה שנמשך עד הבוקר…
טניקאוה הוא חבר, ואת הסיני הכרתי רק שם, אבל אהוב ליבי וחברי הקרוב הוא פומיאקי נקמורה, ואתו הפלגנו על כוסות רחוקות…
טוב, אז היית הרחק הרחק, טוב שלא ליקטתם עצמות בצהרי היום.
ליקטנו גם ליקטנו.
ישבתי אתו בביתו, עם תלמידיו ועם רקדנית הפלמנקו-בוטו אירה, וליקטנו עצם לעצם, שורה שורה.
נעים לקרוא את דבריך שכאן, מסגרות מרתקות שהדמיון לא יכול להשלים.
סיגל, השלוה והאינטנסיביות הן אולי כמו שתי כנפיים למעוף טוב. אחרת המטוטלת רק נעה בין אינטנסיביות לדכדוך…
הומאז" הוא מחווה, תגובה אמנותית או פואטית במקרה זה.
הציור הראשון הוכן במיוחד בתגובה ל"אפיטף", ואילו השני נראה למירי כקיים בזיקה משלימה אליו.
אגב, זה השיר:
עד העונג הבא
המכשפות
מילים: ענבל פרלמוטר
לחן: ענבל פרלמוטר
"שוב זאת תקופה של גאות בחיי,
מים רבים שוטפים את חושי.
אני נמשכת, והופכת
לחית חושך, למפלצת רטובה,
לשדון לילה, לפיה הטובה,
מתוקה ודורסת את האור מכבה,
וזורמת הלאה –
עד העונג הבא…
ובשעת סערה, בתקוף אותי מזגי הרע,
את חלוני אז אפתח, עליו ארכב בדהרה
אל השמיים.
וכשאגיע אצחק על פס של אור צהוב ודק,
אני ניצחתי במשחק, אני נמצאת עכשיו
עמוק בתוך המים.
עד העונג הבא…"
(טוב, חסרים הצלילים שמתנגנים לי בעצם, אז אחפש גם קישור).
הנהו:
http://www.youtube.com/watch?v=3nHrZFADqFo
ליל מנוחה.
:)))
וופ"ס, באתי בזמן..
סיגל, איזה יופי! תודה לך.
לא סגורה לגמרי לגבי העונג של מיכל (ז"ל), אבל אמיר הגדיר יפה את ההומז".
תודה, אמיר:)
(בעונג הבא- קולאז":)
ליל מנוחה!
סליחה, ענבל, כמובן.
מירי, קולאז" של עונג, אף על פי שיתמהמה, נשמע מרתק 🙂
מי מתה?
קנוק קנוק און דה הוליווד :))
המחווה בהגשת עלה הזית, כמה שזה היה יפה!
(לא מעודכן?
ענבל ז"ל, מ"המכשפות"של סיגל, יוצרת מוכשרת)
🙂
לא, לא ידעתי. היא נראית פה ממש ממש חמודה, גם שרה להפליא ותודה לסיגל על הקישור.
אבל בקשר למוסיקה, לא יודע. תשעים וחמישה אחוז מהמוסיקה הישראלית נשמעים לי כמו וריאציה של אותו שיר.
זה לא היה עלה, אלא סיכה מעץ זית של יונה עם עלה, שתעוף לה שם בשמים בין העננים הקלים…
טוב, מרחוק לא רואים..:)
כך או כך, ג"סטה מ קס י מ ה!
הי מירי אמנם כתבתי ליל מנוחה אך מתברר שהשינה ממני והלאה.
מעניין שאת כותבת מהמכשפות של סיגל, יש לי חבר שניגן פעם בלהקת חימום ללהקה המרגשת שלהן והוא הכיר לי את השירים ואת השיר הזה הרגשתי כאילו שהן כתבו עלי ומאז אני קוראת להן באמת המכשפות שלי. וכמה עצוב הסוף. לך אמיר אספר שהבחורה הכשרונית הזאת נהגה יום אחד בלילה כשהיא כנראה קצת לא בחושים משהו ונכנסה בגדר הפרדה בכביש איילון.
כמה עצוב 🙁 לא מתאים למפלצת חמודה רטובה להימרח על איילון.
היא נשמעה כמי ששירה וחייה שווים.
אכן, היה זה אחד הימים השחורים, וכעת בדיוק ראיתי את הקליפ שעשו לך ביו טיוב וגברת עננים קלים כל כך התרגשה מההומאג" (המילה מתאימה לכאן?) שהתרגשתי בעצמי.(אמיר, לא הכל ממש ברור וניסיתי לגלות מהם שאר השירים שהקראת, אולי תעשה לקוראיך קיצור דרך ותגלה?)
וגם…מירי יקרה, הציורים שלך
מד-הי-מים והשילוב הזה של ציור לשיר או ריקוד לשיר מאוד מיוחדים בעיניי ואני כבר רואה שמפלס ההתרגשות שלי עולה ואני עוד תכננתי ללכת לישון.
סיגל, גברת עננים קלים אכן התרגשה וגם אני. במלון חיכתה לי מתנה ממנה… יפנים (ויפניות) לא נשארים חייבים.
וכן, גם אני אוהב מאוד שילוב אמנויות ושיח בין אמנים, ולכן גם עשיתי את זה די הרבה, ובעונג רב.
שאר השירים – כתבתי בתגובה לתמי, אבל הנה הקישורים:
"פריחה" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
"אלמוות" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5535&blogID=182
"הברברים (סיבוב שני)" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6856&blogID=182
תודה סיגל,
ושיהיה לנו יום נפלא 🙂
ועוד משהו, סיגל, אוסיף כי שמחתי על ההזדנות הטובה שמצאתי (וזה די קשה בימינו אלה, עתירי הניכור והציניות), להפרד מִמֵּתַי (אהוב אחד מן העבר הרחוק ואבי), מבחינתי זה היה שיא וסגירת מעגל.
מרגע זה, פני רק אל החיים..(נשמע פאטתי קצת, נכון? נא לא להתרגש:)
אבל באמת, זו האמת).
שוב, תודה.
ההזדמנות, כמובן.
הי מירי, מאוד התרגשתי מהגילוי, זה לא פשוט לסגור מעגל מתים ואני תמיד חושדת בעצמי ששנותר עוד משהו לא סגור ושאני סתם אומרת שזהו. אני מניחה שבציור ואפילו בשיר כשזה זהו, אז פשוט יודעים, ומכיוון שאני לא יכולה לכתוב את השיר שכנראה מאפשר את מה שחווית, אני ממשיכה בתנועה עד שאולי, יום אחד, מי ידע.
מירי, לא חיטטתי כמובן למה דווקא השיר הזה זכה ליצירתך. עכשיו זה מעמיד את ההומז" שלך לאפיטף באור אישי וכואב, אבל גם עם התרסת החיים שבסופו. פנייך, את אומרת, רק אל החיים…
הרבה תותי בר.
תודה! מלים כלבבי, סיגל. אני מאוד בעד המפלצות האלה 🙂
ובענייני העונג עניתי לך ב"מכת העונג". לא מושיט את הלחי השניה…
או שאולי כן 🙂
אוי שאני סקרנית לראות את התגובה ההפוכה ל"הליכה מלחי אל לחי" הנוצרית אבל… אני אשאר בסקרנותי כי מחר יום מיוחד עבורי שצריך להתחיל מוקדם ומסתיים מאוחר אם בכלל, אז מגלה אחריות, ושוב מאחלת ליל מנוחה בתקווה שהסקרנות לא תוציא אותי שוב מהמיטה.
סיגל, כשדברים כאלה הולכים מלחי אל לחי זה ממש לא נוצרי…
הנוצרים התבלבלו. כנראה שגם הם שמעו על חוק המכה הכפולה אבל במקום סטירה מצד אחד ושן עפה החוצה מהצד השני,(נשמע כמו העונג שבעקירת שן, לא?) הם מגישים את הלחי השניה,אז הייתי אומרת שדי התפספס להם העונג.
סיגל, מהות העונג והלחיים נסתרה אפילו מאוגוסטינוס זצ"ל שדווקא נכנס לפרדס הזה.
לדעתי גם אוגוסטינוס התבלבל. פשוט מאוד. והוא דווקא היה קרוב להבין דברים, רק שהשתלשלות חייו טישטשה לו את ההבנה, והוא לא הצליח לעשות היתוך של כל החוויה.
יפה מאוד ההייקו, שקט, שליו.
הציור השני יפה בעיניי, וההבזק מתקבל כזריחה לבנה.
תודה, לוסי. גם אני אוהב את ההבהק שמציף מן המרכז את התמונה. מה שמעניין בעיניי בתרכובת של חומרי הפוסט הזה הוא ששני הציורים המקסימים של מירי, האפיטף, ואף המוות עצמו כפי שהוא משתקף כאן – עומדים דווקא בציר הדינמי – כלומר, בניגוד לשלוות ההייקו של התודעה.
יצירות ההומז" לאפיטף הוסרו לבקשתה של מירי.
מ ק ס י ם !
לחייךָ, אמיר, לחייךָ !
תודה רבה! מי המאחל/ת?
אמיר, איזו תמונה יפה שלך, מלאת חיים.
שלוש יעלות חן ולא אהיה מלא חיים? 🙂
כן, בהחלט מומלץ בכל רגע…רק אהבה לך, אמיר.
תודה, תמי! מאמץ את ההמלצה 🙂
טוב, אם אתה עונה בעליזות אז ארשה לעצמי להוסיף- לא לשכוח, נ-ק-ד-ה – של ג"יפית