לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה – שירים וסיפורים משוררת, אוהבת אנשים ומילים
דויד גרוסמן היקר עד מאוד ללבי פרסם טור אישי על ספרו החדש:
http://www.newlibrary.co.il/HTMLs/article.aspx?C2004=14039&BSS53=13176
ושוב הוא מזכיר לי כמה נפלאה החוויה הזו של הכתיבה כשכל הפְּנים רוחש חיים, והחוץ מחוויר לעומתו.
אבל גם מעורר בי מחשבות על זה שאולי לכן אני לא כותבת רומן, שאני מכוונת מאוד לנמענים חיצוניים שאינם אני, וקשה לי לוותר על החיות הזו שם בחוץ באינטראקציה.
אבל כנראה יש יותר מדרך אחת לכתוב רומן, כמו לעשות כל דבר אחר.
מה אומרים אלה מכם שכבר עשו זאת? ואולי יש דרך "נשית" יותר לכתוב רומן (בהנחה שהמכוונות לדיאלוג עם הזולת היא תכונה נשית)?
לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה - שירים וסיפורים
לי,
נדמה לי שהיה זה יעקוב שבתאי שאמר כי לכתוב רומן, זה כמו לקחת מברשת שיניים ולנקות בעזרתה את רחוב אלנבי מכיכר המושבות עד לים. כלומר, עבודת פרך. עמיתה-סופרת אמרה שבזמן הכתיבה אתה חי למעשה במציאות מדומה, ולכן זה קרוב לשגעון. בסוף, עם הקורא הראשון, אתה מצפה לאישורו, לדעת שיש הגיון במה שעשית, שאינך משוגע לגמרי. אני חושבת שגרוסמן, כמו כל אדם כותב, יכול לתאר את החוויה רק בדיעבד. היא עמוקה ומשונה ומבודדת. כל זמן הכתיבה, כל עשיה שלי שאינה כתיבה, מלווה ברגשי אשם. על שאיני שם, ליד שולחן הכתיבה. העולם בחוץ מחוויר. פחות קיים. וכך גם הקשרים האנושיים. ומצד שני, דוקא אז יש בהם צורך רב, לדעת שיחכו לך בשקט, שלא ילכו לשום-מקום, ויותירו אותך בודדה באמת.
האדם הזה והכתיבה שלו מעמידים לי את השערות אחת אחת (ויש הרבה :))
איזה איש יקר,
איזה ספרים חדים כסכין ורכים כנפש,
כמה כמה צר לי ועצוב לי על בנו שנפל,
וכמה מזל שהוא יכול להתנחם אולי במעט אפילו בכתיבה הבוראת עולמות חדשים,
ובאהבה שנתונה לו מאיתנו.
בכל ספר שלו שקראתי,
תוך כדי הקריאה עצמה אני זוכרת שנפעמתי כמסתכלת מהצד ושאלתי איך בן אנוש יכול לכתוב דברים כל כך לא ניתנים לתיאור בכתב.
הוא בפירוש היחיד שכתב דברים שלא חשבתי שאנשים אחרים מלבדי חושבים,
לא כל שכן מסוגלים להעלות על הכתב,
ושעוד יבינו אותם.
פנו-מן.
הרבה תודה אסתי ורונית.
אסתי – כששאלתי את השאלה חשבתי עלייך וקיוויתי שתעני.
רונית – תיארת יפה ואני שמחה שאת שותפה לרגשותיי כלפי גרוסמן.
תודה על פרסום הקישור. נתת לי הזדמנות להגיד לאיש הזה כמה מילים. מהקצת שיכולתי לומר ומהלב.
תודה לך, שוב.
ראיתי את תגובתך היפה שם ושמחתי, סיגל.
לא קוראת הרבה ,אולם דויד גרוסמן הוא אחד הסופרים הענקיים ,שאם אני קוראת זה את ספריו. מתענגת על העברית ותאוריו הציוריים.
לשאלתך לגבי כתיבת רומן על ידי אישה, ב-2005 הוצאתי ספר ביכורים , הנקרא אוצ"י באצ"ה (אם הילדים באפגנית). זהו רומן נשי מאוד אישי ,שבו הגיבורים הם גיבורות . אני מציירת ויזואלית את התמונות, ופשוט רואה את הסיפור.
בנוסף, לאחר שרואה את הרומן בראש, אני עושה תחקיר ומבססת אותו על אמיתות. הכתיבה ,מעצם היותי אישה, רגישה מאוד וכנה. את הרומן כתבתי בתשעה חודשי שמירת הריון ,ויחד עם בתי נולד גם ספרי.החשוב הוא לא להתכחש לבטן.
זה נשמע כמו ניצול נהדר של תקופת שמירת היריון!
ולא להתכחש לבטן זה באמת הכי חשוב, בחיים בכלל.
תודה 🙂
לי, כמובן, כמובן, אולי לא מובן, תודה על ההפניה- תברכי.
תודה לך תמי 🙂