אמיר אור כתב אצל אביטל קשת שהוא לא אוהב את המילה "חילוני" (http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3594&blogID=182#res28833),
וחשבתי שאני דווקא כן, וזה הזכיר לי שיר שכתבתי מזמן (וגם הופיע בספרי "עד תפארת חיזורנו" שיצא בגוונים).
מסתורין החול
יש אומרים האושר מסתתר מאחורֵי
ויש אומרים העצב נח מתחת
ויש אומרים הנפש מרחפת מעל פני המים
ויש אשר אינם חושבים על כל זה
שקמים לעבודה, חוזרים, מתַפקדים
במסתורין מדהים זה של חולין
עם רגשות פשוטים שיש להם שמות
ולא בוכים ברחוב
ולא אבודים בשמים ובים
ולא שמים את נפשם בכפם
ולא מתעלסים עם צערם
אלא חיים במסתורין מדהים זה
של חול.
לי, איזה שיר יפה. אם לא הייתי יודע שהוא עתיק, הייתי חושב שאת מחזירה לי הנחתה על "ורוחנו המרחפת על המים" שב"אלוהי היהודים".
ואני גם די מסכים אתך. מזמן לא קראתי הגדרה כה מקורית לקדושה – "מסתורין מדהים של חול".
אם הגעת למסתורין שבחולין, הרי זה כל העניין. הקדושה היא לא בחוכמת ח"ן ולא ברחמים עצמיים אבל גם לא באוטומטיות של פעולות חולין שכל מטרתן עוד קצת מעוד משהו.
הסוד הוא כנראה לא ב"מה" שאת עושה, אלא ב"איך".
תודה רבה אמיר. וכן, זה כמו תגובה בדיעבד… אבל השיר בן 12 לפחות.
למצוא קדושה בחול זו חכמה גדולה.
ועדיין עצירת החול, פסק זמן ממנו לאיזו קדושה נפרדת היא בעיני חיונית. אחרת איך נבדיל ביניהם?
מה שכן, מי שמחפש ורודף אחרי החוויה בכל רגע, מתסכל את עצמו לשווא.
לי, השיר מקסים, וכל כך כן , ואהבתי את הצרופים מיסתורין של חול, והתעלסות עם הצער, ניפלא באמיתות של הקדושה שבחולין.
תודה אורה 🙂
הבחנה מעניינת וחכמה, מיכל.
לי , אני לצערי אפילו בכיתי באוטבוס ושמתי עלי משקפי שמש.
השיר יפה.נהניתי לקראו.
את מוזמנת לבקר אותי בבלוגי ולהווכח למה גם אנחנו בוכים, (דתיים, חוזרים בתשובה, מתפקרים ועוד..בוכים בדמעות ועוד ברחובות.
היי אביטל, גם אני, ואפילו אין לי משקפי שמש.
ולא חשבתי שדתיים בוכים פחות, גם לא ניסיתי להשוות בין חילונים לדתיים, אלא לעשות איזו הבחנה שאולי היא מדומה בין אנשים רגישים מאוד ומודעים לאנשים שקל להם יותר. בדעבד זה נראה לי טיפה ילדותי…
מה ילדותי?
שחשבתי שאני רגישה יותר מאנשים אחרים, "רגילים".
ויש אשר אינם חושבים על כל זה…
את השורה הזאאת ואחריה הייתי מורידה כי היא מסבירה, שוברת לי את הרצף
. השיר מביא המצאה, מביא עולם חדש שנמצא בקיום שלנו.
מסתורין מדהים של חול.
זה כמו לגעת בגרגיר חול, שזה במיקרו של החיים…
יש אומרים… בבית ראשון, וקצב אחרולא בוכים… ולא אבודים .
להתראות טובה
איזה קטע, טובה! זה בדיוק מה שעשיתי כשהלחנתי את השיר!
יפה ונכון .
מירי פליישר!! 🙂
קראתי את זה כמה פעמים, ואני לא בטוחה שאני מבינה עם איזו משתי הקבוצות יש כאן הזדהות. במה שנוגע לי – חיים במסתורין המדהים של חול/חולין נשמע לי אופציה טובה – וזו גם שורה יפה כל כך… 🙂
כשכתבתי את השיר חשבתי שאני שונה מאלה ש"קמים לעבודה" וכו" – אבל גם הערצתי אותם שהם חיים את מסתורין החול.
היום אני לא בטוחה שיש באמת מקום להבחנה, אבל מה שבאמת עדיין תקף בשיר הוא מסתורין החול עצמו (מסתורין החול עצמם, אוף אתי, גם לא ידעתי שזה ברבים).
אבל לי, כל הענין הוא העומק והמודעות.
מאסטר זן אחד שנשאל על מהות ההארה ענה משהו בנוסח "לאכול כשאני רעב, לחטוב עצים, להביא מים מהבאר". אם אתה לא חי בזמן הווה אלא על אוטומט של פעולות אין בחול שום מסתורין.
נכון מאוד. תודה שחידדת.